על קצה הצ'ופסטיק - רשמי מסע מסין - פרק אחרון - יודאיקה סינית בקיבוץ





אריק בשן


המסע לסין מתקרב לסופו * זה הזמן לצפות במופע פולקלור מרהיב, לשתות תה, למשש משי, לקנות מזכרות בשוק * לא לפספס את תענוגות הגוף מידיהן העדינות של צעירות נאות במסאז' סיני * ולומר תודה ל"טיולים בחפץ לב" משער-הגולן, שהביאוני עד הלום

 

יש משהו "ילדותי" בפולקלור הסיני. הרבה תום, הרבה צבע, סיפורי עלילה פשוטים, שלא לומר פשטניים - אלא ששילובם של ילדים עושה את זה למרגש מאוד. במהלך מופע הקונג פו ב"תיאטרון האדום" בבייג'ין קינחנו דמעה. זהו מופע שמשולבים בו לוליינות, אקרובאטיקה, תלבושות מרהיבות, מוזיקה משכרת, אבל בעיקר סיפור נוגע ללב על אם ה"מוותרת" על בנה הקט לטובת מנהל בית הספר לקונג-פו. הניתוק וההסתגלות קשים לילד, לאם, וגם לצופים. אל חשש, הכול מסתיים ב"הפי אנד". רמתם המקצועית של הילדים הרכים מדהימה. הגמישות והנוכחות שלהם מושלמות. אינך יכול שלא להשוותם עם "הגאונים" שהשארנו בבית. משקיפים אובייקטיבים יותר יכריעו בוודאי: "לא כוחות".

 

וזה לא הכול. בין חומות שיאן נקלענו לחזרה לקראת מופע העצמאות. מאות ילדים על שטח רחב. פעם אחר פעם הם מבצעים את הקטע. בנות קטנטנות בתלבושות ותסרוקות ססגוניות, וגם בני עשרה המשמשים כרקע, מוצבים על מגדלי החומה. ההכנות קדחתניות, בימאית צעירה מטריחה עם רמקול-יד את הצעירים אנה ואנה. אין "אוף", אין "מספיק", אין "רוצים הביתה". עובדים עד שיהיה מושלם. "עבודה סינית", אתם כבר יודעים.

 

המצב שונה לחלוטין כשמדובר במופע בטבע, בינגשו. זהו מופע לילי, מאות משתתפים, משחקי זיקוקין, וכל זה על רקע מדהים של מימי הנהר לי, והרי הגיר המזדקרים בחדות כלפי מעלה. האור והצל מתעתעים בצופה: סירות הדייגים מתחלפות, בהבזק זרקורים ותלבושות - לעובדי חקלאות, שדרות ילדים היוצאים ללימודיהם מתערבבים בהוריהם המשכימים לחריש בשור ובחמור. המופע מותיר בצופה רושם עז. ודאי יותיר רושם דומה גם בהצגה העולמית - בפתיחת האולימפיאדה בקיץ .2008 אבל, כמו תמיד, יש משהו קטן ומעצבן, המונע שלמות. מושבי האמפיתיאטרון כנראה הותאמו לישבן סיני טיפוסי. נמוכים, צרים, ללא משענת. מה אתנו?


כור היתוך בנוסח סין

 

הסינים עושים הכול כדי שתפתח בסופו של דבר את הכיס. כדי שתעמיס אריזת תה הביתה, למשל, הם מוכנים לארגן סיור פולקלוריסטי בחווה לגידול ולעיבוד תה ולהעלות להקת מחוללים על הבמה כרקע להגשת דוגמיות תה על-ידי דיילות יפהפיות באולם, גם אם הקשר בין התה למחול קלוש ביותר. אישית, גם אחרי החיזור הגורלי הזה, אמשיך להעדיף את ויסוצקי שלנו. ולא רק בתה מדובר, אלא גם במלאכות יד סיניות אותנטיות, כמו: שליית פנינים ועיבודן, פיסול באבן הירקן, קרמיקה צבעונית וה"היי לייט" - המשי. הסינים מפחדים מזליגת "הסוד הלאומי" אל השכנים מיפן. אחרי שאלה גזלו, לטענתם, את סודות ה"בונזאי" (עצים ננסיים), הם לא ייכשלו שנית. לכן, האירוח בבית טוויית המשי אינו כולל הסבר על התעלומה כיצד "צובעים" את המשי (הלבן) בשלל צבעים מרהיבים עוד בשלב ביצי הפרפר (מוטציה גנטית?). לעומת זאת, הוא כולל תצוגת אופנה על שלל צבעיה, בכוונה שנשקיע במשי. בעובדה, זה עובד. לא יצאנו משם לפני ששני זוגות החליטו שמעתה ואילך יעברו את החורף הישראלי הקפוא עם שמיכות משי סיני. בכל זאת משהו נמכר.

 

דוגמה לפולקלור פחות מסחרי היא החגיגה ב"פיאצה" המרכזית של ליג'יאנג העתיקה. זרזיפי גשם טורדני כבר כיבו את המדורה שבמרכז, אבל הרמקולים רעמו ומעגלי הרוקדים הוסיפו לחולל בטירוף. גם תיירים, אבל בעיקר סינים, צעירים ומבוגרים. סוף סוף משהו שיוצא מן הלב; משהו שהחזיר גם אותנו לנעורינו. זוכרים? חוויית הריקוד מסביב למדורה? תנועות הנוער? סיפורי חלוצים שיצאו לחולל אחרי עבודה של עשרים שעות בכביש ובמחצבה? גם השמחה העממית בדרך ל"מקדש השמים" בבייג'ין מותירה טעם דומה. קבוצות קבוצות, כמה מנגנים על כלים אותנטיים, אחרים מחוללים ושרים. אבל מה שתפס את העין במקוריותו היו דווקא כמה נשים מבוגרות, שהקפיצו מעין כדור מרגל לרגל במיומנות שלא הייתה מביישת אפילו אשפי כדורגל כמו רונלדיניו וזידאן.

 

למרות זאת, שמחה סינית ספונטנית נצפית היא די נדירה. הרוב, כך נראה, מתוכנן על-פי מסלולי התיירים ובתקציבי משרד התיירות. פולקלור בחינם, עלק. מקומות קסומים, אווירה מצוינת, אז קצת "סיניש-קייט" לא יזיק. באתר הטרקוטה מדגימים לנו אופרה סינית צווחנית. מימי האגם בפארק הקסום "הדרקון השחור" בליג'יאנג משמשים רקע הולם למופע פולקלור של המיעוט ה"נאשי". המופע ב"יער האבן" הוא של המיעוט ה"באי". אכן, מצאו להם רקע מהמם: שטח ענק של סלעי גיר בגבהים שונים, ביניהם "נזרעו" מדרכות ומדרגות. יש כאן עליות ומורדות, כשבתחתית נקווים המים באגמים יפהפיים, ובפסגות מבנים דמויי פגודות, לתצפית ולמנוחה. כדי להגיע מכאן לשם יש לחצות כמה "מעברים הכרחיים", בהם נאלצתי "להכניס בטן" כדי להתפתל במרווח הצר. אחרי כמה רגעי מצוקה אפשר היה לנשום לרווחה ולצפות, נינוח, במופע הסכריני ב"קרחת" היער. מעניין, רק בשנים האחרונות מצא השלטון עניין להוציא מהארון את תרבות המיעוטים. עד אז נדחסו הכול ל"כור היתוך" (זוכרים?), "מייד אין צ'יינה". היום יש ל-55 בני הלאומים השונים (10% מכלל האוכלוסייה הסינית) לא רק רשות וזכות לקיים את מסורתם מזה מאות שנים, אלא גם להוליד שני צאצאים, לעומת "סתם" סיני, החייב להסתפק באחד, אם אין ברצונו לשלם מס כבד.


מסאז' והצעה מגונה

 

גם המסאז' הסיני הפך כאן למעין פולקלור, כשהמחירים צונחים באופן חד. עבור "בודי מסאז'" של שעה תצטרך להיפרד מ-15 ש"ח במטבע מקומי. לאחד כמוני זוהי סיבה טובה להתנסות. לא ממש טיפול בנוסח התאילנדי שנוגע בקצוות הריגוש, אלא כזה שמרגישים אותו, ועוד איך, לעיתים כמה ימים. למרות הלחיצות המכאיבות - החיוך הסיני וידיהן העדינות של הצעירות הנאות, דקיקות הגזרה, מפשירים את הגוף. יש בסין מי שמוכנים להציע יותר מסתם מסאז'. למרות שהחוק אוסר בחומרה על זנות, הרי השילוב של תיירים, נערות טובות-מראה וכסף גדול לא מותיר, במקרים רבים, את הצדדים אדישים. "הצעות מגונות" ברחובות הפתוחים לא חסרות. במוסדות "המסודרים" יותר, תבוא הנכונות רק בתמורה לסכום כבד הרבה יותר. מפאת שמירה אדוקה על צנעת הפרט, נאמר רק שבקבוצת "בחפץ לב" נותרו כמה "לבבות שבורים" של מי שרצו קצת יותר ממסז'יסטית-העל המקומית.

 

וכשב"לבבות שבורים" עסקינן, שינויים קיצוניים במצב הרוח והבריאות של חברינו - זהו "תיק" של המדריך יהודה חפץ, הבעלים של "טיולים בחפץ לב" (ראו מסגרת). הוא לא רק משכך כאבים. היה לו גם כשרון מבורך להרגיע מתחים, להעניק למטייליו תחושת "חברותא" בד בבד עם הבנה לצרכים של כל אחד ואחת מהם, ואחרי כל אלה גם להובילם, בשיטת "אחריי!", לאתרים יפים המוחבאים מעבר לאופק.

 

דוגמית או שתיים: אצל אסא שבתאי (מעברות), "רץ המרתון" שלנו (עד שבריאותו, אבוי, קטעה את התחביב), התגלתה "חולשה" לכובע קאובוי סיני מעור. הדלפה מבית (תלמה, האישה שלצדו) לימדה כי יום הולדתו חל בסמיכות. חבורת "בחפץ לב" כונסה ברוב עם כדי לחגוג את האירוע ולהעניק לו, בהפתעה גמורה, את הכובע הנחשק, עוגות ויין (על חשבון החפץ, כמובן...), מחווה שגרמה להרבה התרגשות. כך גם לא חלף יום נישואיהם (42 שנות אושר) של דני וחווה ברייר (שער-הגולן) בלי זר ורדים והרבה סימפטיה. חפץ היה שם, עבור חברי הקבוצה, גם בסיבוב הבלתי-נגמר בדוכני סין. "לעשות שוק", לכאורה ה"מקצוע" הכי עממי שאפשר - אלא שכאן, מסתבר, צריך כישורים מיוחדים. המוצרים זולים, אבל תמיד יכולים להיות זולים יותר. מחיר קבוע לא קיים. מה שמתחיל במאות יואנים עשוי לצנוח בסופו של דבר - תלוי בסבלנות וביכולות - לעשרות בודדות. חפץ יודע לעשות את זה בלי למצמץ. המוכרים, במקרה שלו, תמיד "מתקפלים" איכשהו, והעסקה נסגרת בהכי זול שאפשר.

 

סיפור המסע תם ולא נשלם. עם מילה טובה וחובת תודה לחפץ הגענו לקצה המסלול: אישית התרשמתי מיכולתו הבלתי-נלאית לגרור אחד כמוני אל מחוזות דמיוניים. קבוצתית, אולי בשמם של מרבית חבריי, אנחנו חבים לו תודה על הגיבוש ועל החוויות שננצור, מן הסתם, עמוק בלב. למחויבותו של חפץ לא היו גבולות: לא בממון, לא במאמץ, לא ברצון טוב - והמילה "תודה" תהיה קטנה מכדי להביע.


טיולים? בחפץ לב!

 

בגיל 57 החליט יהודה חפץ משער-הגולן להתחיל בקריירה שנייה * והקים חברת טיולים של איש אחד * מאז הוא מוביל מסעות איכותיים, בקבוצות קטנות * לסין, תאילנד, בורמה, טיבט, גרוזיה, ארמניה ותורכיה

 

זה לא קורה לכל אדם, ודאי לא לחבר בקיבוץ שיתופי: להחליט בוקר אחד, בגיל 57, לעשות מהפך תעסוקתי בחייו ולהיכנס לאחת הנישות התחרותיות ביותר בשוק הישראלי המפונק - להקים חברת טיולים משלו. יהודה חפץ, שער-הגולן, המוכר לחובבי הכדורעף הוותיקים כ"מפציץ מעמק הירדן", עשה את מרב שנותיו הבוגרות במפעל המצליח של הקיבוץ, "גולן פלסטיק". מדי פעם קפץ לפה ולשם כדי לחוות נופים קסומים מעבר לים. מאחד מהם יצא נחוש להתחיל בקריירה שנייה. לאחר מסע עולמי משפחתי, שנמתח לאורך כחצי שנה, ואחרי שהשתכנע שיש לו מה להציע במשבצת הצפופה של אלה המספקים חבילות תיור בעולם, פנה בבקשה להנהלת קיבוצו: "תנו לי להקים עסק".

 

בשער-הגולן, מסתבר, לא ממהרים לעצור שור בדישו, וההנהלה המשקית נתנה, בראשית 2005 "אור ירוק" מותנה: שלוש שנות ניסיון. חפץ מספר שבגלל ההתארגנות הייתה השנה הראשונה חלשה במקצת, אך בשנייה הציב לעצמו יעד שהוא עומד בו: להגדיל את מספר המטיילים לפחות ב-20%. "הכול נכנס לקופת הקיבוץ", מבטיח חפץ, "עם חשבוניות וקבלות. הכול שקוף והדוחות מסודרים".

 

חברת הנסיעות, שבנה חפץ יש מאין, מטילה עלויות זעירות בלבד על הקיבוץ: פרסום בעיתונות והקמת אתר אינטרנט. רכב? לא צריך להגזים, ודאי לא בשלב הזה. כשהוא צריך הוא פונה ל"סידור", כמו כל חבר אחר. משרד? מה רע לעבוד מהבית? וכך, בית משפחת חפץ הוא לא רק מבצרו, הוא גם משרדו. כדי להשלים את החסר בניהול תיירותי, עבר חפץ קורס באוניברסיטה, והחל לעבוד. זהו עסק שמפרסם, שמשכנע לקוחות בטיב מרכולתו, שמתאם את כל מה שנדרש, שגובה כספים מקליינטים שאותם הוא גם מדריך אישית - אם תרצו, חברה של אדם אחד, שמוכנה להעניק כמה ימים קסומים ללב ולנפש עם "טיולים בחפץ לב", כשמה. הטיולים בגדול, התקורה בקטן. זה כל הסיפור.

 

כשצריך, מגייס יהודה לעזרתו את הבת אלה, הנמצאת בחופשה מהקיבוץ. אלה מועסקת, בשלב זה, כ"מתנדבת". "אני לא משלם לה כי אין לי מאיפה", כמעט מתנצל יהודה. "אלה עוזרת לאבא שלה מרצונה הטוב. מה יותר טבעי מזה? אני רוצה אותה לצדי. אני מודה שהשאיפה שלי בעתיד היא שאלה תוכל לעבוד לצדי עם משכורת ובצורה מסודרת יותר. אני לא מסתיר את עמדתי, בלי כל קשר לעסק שבניתי, כי צריך להפריט את הקיבוץ. אני מאמין שכך יהיה בעתיד. ואם כן, אז למה שלא יהיה לי 'עסק משפחתי' שהילדים יוכלו להשתלב בו?"

 

ש: איך "חברים שיתופיים" מגיבים לשאיפות לא כל-כך שיתופיות?

יהודה חפץ: "שמע, אני לא רוצה לחיות בקיבוץ שבו 'מקצצים את הדשא באותו גובה'. תמיד יש כאלה שמקנאים, וזה אף פעם לא הפריע לי בהתנהלות. מצד שני יש גם הרבה פרגון, כששואלים איך לאדם בגילי היה אומץ להיכנס לדבר כזה. אחרי כל-כך הרבה שנות עבודה זכיתי לעשות את מה שאני באמת אוהב, גם אם זה לא הכי מקובל בקיבוץ שיתופי".

 

הטיולים שמארגן חפץ מיועדים, הוא אומר, לאוכלוסייה איכותית, בני 40+ אנשים שראו כבר משהו בחייהם ורוצים עוד משהו ייחודי. ההישגים, אם ניתן לשפוט אחרי כמעט שנתיים, הם יותר מטובים. "מדריכים ותיקים אמרו לי שאם אצליח להוציא שתי קבוצות בשנה הראשונה - אוכל לראות זאת כהישג", מחייך חפץ, שהספיק להוציא כבר יותר מ-15 טיולים אסייניים בשנה וחצי, ומתכוון לסיים את העונה הבאה עם היקף רחב לא פחות. ולא רק לסין. גם לתאילנד, לבורמה, לטיבט, לגרוזיה, לארמניה ולתורכיה. חפץ מתעקש על טיולים אינטימיים (16-12 משתתפים). זו, הוא אומר, הנישה הייחודית שלו: טיול משפחתי יותר; יחס אישי, שחשוב לו מאוד. "האנשים שיוצאים אתי הם בדרך כלל לא מאוכלוסיית הטיולים המאורגנים", הוא מציין. "העלויות צנועות יחסית להיקף הקבוצות, ותוכנית הטיול והמחיר ידועים מראש. אין תוספות. אפילו טיפים אישיים, אני אומר למטייליי, לי אין צורך בהם".

 

ש: כתב "הקיבוץ" היה אורח של חברת "טיולים בחפץ לב" במסע התיירותי לסין


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים