יצירה: שיר, תערוכות ויום הולדת לגלריית כברי




 

יגאל פרנקל - רשפים, קרני עם-עד


לא בטוח שהקשישים זוכים לאותה הכרה ציבורית כמו ההוקרה האמנותית שהם מקבלים בתערוכות ב"משכן לאמנות" בעין-חרוד ("עדות מקומית" של רות שלוס, אוצרת: טלי תמיר), וב"צוותא" ("פורטרטים" - של מירי לביא, אוצר: יעקב קורלנדר, גבעת-עוז). בשני המקומות מדובר בדיוקנים גדולים, רוויי חמלה והשלמה עם הזמן האוזל. הרישום המיומן של לביא (לשעבר חברת צרעה), שאינו מחמיץ שום קמט והבעה, מזכיר את זה של שלוס הוותיקה (על תערוכתה כתבנו כאן לאחרונה), אבל נדמה שאצלה זה מושג ביותר זיעה ועמל. הטיפול בכתם השחור ובאור, בחלל הדחוס בו ממוקמת הדמות, מסיט לעיתים את תשומת הלב מתנוחת הגוף ופני ה"מודל" שעל הנייר. רות שלוס, לעומתה, מקדישה את הבד כולו לפורטרט ומייתרת את השאר. בשני המקרים ניכר כישרון רב, שמחזיר לציור הפשוט והטוב את כבודו האבוד. כשמדובר בעין-חרוד אנין הטעם אין בכך חדש, אבל בצוותא מדובר בחידוש מרענן שממשיך קו מוקפד יותר של האוצר, יעקב קורלנדר.

 

"תלמים שהזמן חורש-חורץ בפנים, סימני הרגשות העמוקים שכולנו משתדלים להסתיר", כותבת לביא על ציוריה. לשיטתה, אלה הם פני האדם - ולא המסכות שהוא עוטה על עצמו כבעל מקצוע, מעמד משפחתי, מעמד חברתי וכיו"ב. אלא שלביא, כך נדמה, רשמה קשישות ממעמד חברתי לא-גבוה, דבר שניכר בלבוש, במבט הכבוי, ברקע הסגפני. שלושה מהציורים הטובים בתערוכה מתארים קשישה במרחק משתנה: מהדיוקן הגדול ועד לתנוחת הישיבה בחלל. כשהתבוננתי בחלק מהציורים נזכרתי בשירו של דוד אבידן "ערב פתאומי": "אדם זקן, מה יש לו בחייו/ הוא קם בבוקר/ אך בוקר בו לא קם". את אוזלת ידה של הציירת לנוכח הרצון לבטא את האמת מתארת מירי לביא כך: "ככל שאתאמץ להגיע אל ה'אמת' של האדם שאני רושמת, הוא ילך וילבש את דמות המסכות העמוקות והנסתרות שלי עצמי". משפט יפה כמו הציור. התערוכה תינעל ב-3.12.

 

שלושה מפסלים בברונזה

 

בגלריה הפתוחה של בניין "המגדל" בתל אביב, מציג האוצר משה סעידי (כפר-מנחם) שלושה פסלים שיוצקים דמויות אדם וחיה בברונזה. המתכת הקשה, שנחשפה באלף הרביעי לספירה, דוחה חלודה ופגעי זמן עבשים, ועל כן מקובלת היתה בקרב פסלים וחרשי ברזל, שיצרו באמצעותה כלי פולחן ומלחמה. הפסלים המבהיקים הולמים סלונים נובו-רישיים, הדהויים יותר מוצבים בחוצות ערים ובגני פסלים. בתערוכה הנוכחית יש מאלה וגם מאלה.

 


תמר חידו (שפיים) יוצרת ויוצקת נשים בשלל תנוחות. שמות הפסלים שלה ניתנים בהתאם: "אישה חטובה יושבת", "אישה שמנה עומדת", "אישה כפופה", "אישה חטובה עומדת" וכן הלאה. כשחידו מסתפקת במתווי גוף מינימליסטים עם מאפיינים קוביסטיים, היא במיטבה. כאשר הדמויות מפוסלות בקו חופשי יותר, לרבות מתווי פנים ושיער - הן נחלשות ומועדות להפוך לקיטש. הפסל היותר מרשים שלה מחבר בקו זורם בין חלקת פנים, שד, זרוע חומקת, מפגן חושני של נשיות ויופי.

ציפי אגרט מיוצגת בתערוכה בפסלים סימבוליים המתארים את כדור הארץ שמקרעיו מציצים בני אנוש, וחישוקי ברזל שהם סובבים ומסובבים. לנשים שלה היא מצמיחה כנפיים, וגם ציפורים נוטלות חלק בזרימה הפלסטית. הפיסול של אגרט כאילו מבקש לפרוץ מבעד לממדיו הזעירים ולהפוך למונומנטאלי. בגודל הנוכחי זה עלול להיראות כתכשיט בוויטרינה, וחבל.


דני זריצקי מציג דמויות מינימליסטיות, נטולות נפח כמעט, שמחברות בין טורסו אנושי לכנפי חיה. בעלי החיים (גמל, צפרדע, חמור) שהוא יוצק בברזל מתעקשים להיצבע בלבן, וגם בשל כך הם נראים "פאגאניים" וארכאיים, כאילו נחשפו מחפירות ארכיאולוגיות ולא מבית היציקה. התערוכה תינעל ב-25.12.


אינטראקציה בשדות

 

אברהם בורנשטיין (עין-השלושה), מציג בתערוכה "שדות" (אוצרות: אתי עמרם ואסנת בן שלום), בגלריה לשלום במרכז האמנויות של גבעת-חביבה, רישומי הכנה לפרויקט פיסולי בשטח פתוח ( .)1989בורנשטיין בונה סביבה חדשה מחומרי תעשייה וצריכה, ובכך הוא יוצר אינטראקציה בין אמנות ומוצרי תעשייה - עם אלמנטים של קיטוע, פירוק והכפלה, תנועה, צורה וחלל - "שדות" ההופכים לחלק מהנוף העירוני.

התערוכה תינעל ב-.31.12

 

ציור רך בסיבים

 

אינספור צבעים, צורות ושילובים, וריאציות של הנחת צבעים - הם היסוד ליצירותיו של האמן יוחנן הרסון, שנולד וגדל בקנדה (ומתגורר היום בתל-אביב). הרסון פיתח שיטה ייחודית, בעזרתה הוא מתרגם את ציוריו, העשויים בצבע ומכחול, לציור רך, עשוי סיבים סינתטיים. בסוף התהליך מתקבל שטיח קיר - יצירת אמנות ייחודית, מקורית, שנולדה לאחר דו-שיח מחודש בין האמן וה"פלטה" הצבעונית של הסיבים.

 

תערוכתו, "צעדים בצבע" (אוצרת: דורית טלמון), תוצג בגלריה לאמנות בקיבוץ גן-שמואל, עד 9.12 .


 


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים