החיים זה לא קיבוץ - זיכרון דברים - נמחקו המספרים בטלפון הנייד



החיים זה לא קיבוץ - זיכרון דברים

נועה יחיאלי


כולם מצהירים ש"לי זה לא יקרה" ובלב מפחדים פחד מוות מהסיוט הנורא מכל. ולי, בוקר אחד, זה פשוט קרה: נמחקו לי כל הזיכרונות מהטלפון הסלולרי. הוא לא נפל לי לאסלה, לא חבטתי אותו בכוח בקיר ואוטובוס אקורדיון קו 5 לא עבר עליו. לא עשיתי כלום שזה הגיע לי, ובכל זאת - מסך ריק, מכשיר מת, ונציגת שירות לקוחות נבוכה הניגשת אלי לבשר לי את הנורא מכל...

 

ביום שישי, כשהרמתי את מכשיר הסלולרי שלי והתכוונתי להתקשר לחבר ללימודים לשאול שאלה עניינית בקשר לשיעורי הבית, הופתעתי לגלות מסך שחור וחסר חיים. מוזר, חשבתי בלי להתרגש, עדיין לא מבינה את גודל הצרה, בטח נגמרה הבטרייה. שאננה חיברתי את המכשיר למטען וניסיתי להדליק. הוא לא נדלק.

 

אוקיי, אמרתי לעצמי בקול רם, כבר במידה מסוימת של התרגשות. משהו פה מריח לי רע מאוד, אבל צריך להישאר רגועים. מלאת סבלנות, אמונה ורצון טוב ניסיתי להדליק אותו שוב. הוא לא נדלק.

 

כולם תמיד מצהירים ש"לי זה לא יקרה" ובלב מפחדים פחד מוות מהסיוט הנורא מכל. לפעמים שומעים סיפורים על אנשים שזה קרה להם, בדרך כלל סיפורים מאוזן שנייה או שלישית, אבל אף אחד לא באמת מכיר מישהו שעבר את זה בעצמו. רוב הזמן אנשים פשוט מעדיפים להתעלם מהאופציה שדבר כזה באמת יכול לקרות, כי הם חושבים שאם הם לא יחשבו על זה, זה לא יהיה קיים. אבל עובדה היא, שבזמן שגם אני התהלכתי לי שאננה כמותם, כשראשי מלא במחשבות סרק בטלות, משהו אפל וחשוך-מרפא כרסם בגרעין המוח של הפלאפון הקטן והחמוד שלי. ואני בכלל לא ידעתי שהוא, ואני אתו, בסכנת חיים.

 

ביום ראשון בבוקר הגעתי טרוטת עיניים למוקד שירות הלקוחות הקרוב למקום מגורי, ומסרתי את הקטנצ'יק שלי לתיקון. חרדה עמוקה כבר התמקמה בתחתי בטני, חרדה לכל אותם אנשים ששמם ומספר הטלפון שלהם חקוק בזיכרונו של המאושפז. מה אם גם אנשי התמיכה הטכנית, רופאי הפלאפונים, לא יצליחו להדליק אותו? מה יהיה עלי? לא הבנתי מה עשיתי שזה מגיע לי. לא התרשלתי בטיפול בו: הוא לא נפל לי לאסלה, לא חבטתי אותו בכוח בקיר ואף אוטובוס אקורדיון קו 5 מעולם לא עבר עליו. נכון, אני תמיד מעדיפה לעשות את השיחות שלי מבזק. נכון גם שאני לא מרבה לחייג ממנו, משיקולים כלכליים ובריאותיים. נכון שלפעמים כשהוא מצלצל אני נובחת עליו "תעזוב אותי כבר". ובכל זאת.

 

המעמד הזכיר לי במידה מסוימת סצנות מוכרות מסדרות בתי חולים. אני ישבתי לי באזור ההמתנה והמתנתי, כשהבחנתי בנציגת שירות הלקוחות מתקרבת אלי בפנים מבשרי רעות. היא כמעט לקחה את ידי בידה כשאמרה לי בקול מרגיע את מה שכבר הבנתי לבד: "לצערי, לא הצלחנו להציל אותו. כל הזיכרון שהיה לך במכשיר, נמחק". היא בעצם התכוונה להגיד: "חבל לך על הזמן, את גמורה. כל הודעות ה-SMS שהקפדת לשמור באדיקות ושהיוו מזכרת לתקופות ולאנשים בחייך, כל רשימת החברים שלך (כולל המספר של אגד), כל הקשרים העסקיים שהצלחת להקים במו ידייך במשך השנים האחרונות - הכל הלך לאבדון, הכל נשטף בין החיבורים האלקטרוניים והשבבים וחתיכות הפלסטיק והטינופות הקטנות שבחרירים". כלומר, אין לי זיכרונות, אין לי חברים, אין לי קשרים עסקיים. ובקיצור, אין לי חיים.

 

עכשיו אני צריכה לענות לכל שיחה בקול מרוחק וחשדני: הלו? מי זה? ולהתחיל להסביר לכל מיני חברות שלא מחקתי את הטלפון שלהן כי מאסתי בהן, או לשכנע כל מיני בחורים שזה לא שלא התקשרתי, פשוט קרתה לי תאונה נוראה. ולכי תשכנעי ש"נמחקו לי כל הזיכרונות בפלאפון"!!!

 

אנשים הרי לא פראיירים, הם לא יקנו כל לוקש שתמכרי להם. הם כבר שמעו את התירוץ הזה והם לא כל כך תמימים. הרי בינינו, למי נמחקים הזיכרונות בפלאפון? זה לא משהו שבאמת קורה לאנשים. לי, לפחות, זה בטח כבר לא יקרה שוב.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים