על קצה הצ'ופסטיק - רשמי מסע מסין (פרק שלישי בסדרה)




אריק בשן

 


אז מה היה לנו: זרוע דיונון על האש, שיפודי עקרבים (שחורים או צהובים), שיפודי נדלים ארסיים * וגם "מבצע צפרדע" - חמש צפרדעים במחיר של ארבע * שלא לדבר על המנה העיקרית: בשר טרי מאטליז הכלבים * ואגב, כאן לא אוכלים בפה סגור * אריק בשן מכניס את ידו לקדירה הסינית וטועם (כמעט הכול)

 

השוק המקומי של ינגשו - עיירה קטנה ומטריפה - אינו ב"מסלול התיירות" המומלץ. זוהי מעין סמטה חשוכה שמציעה ל"נייטיבס" מכל טוב ארצם וניחוחותיה. שפע ירקות ופירות, מיני שורשים ודגנים, מטמון רמשי הארץ, וגם בשר, הרבה בשר. יש כאן בעלי כנף מכל סוג ומין ומגוון "פירות ים", אם אפשר להגדיר כ"פירות" נחשי מים, סרטנים, שבלולים ושאר משתכשכים מפוקפקים באמבטיות פלסטיק צבעוניות. מה שתופס את העין באגף הזה, הוא מבצע היום - "מבצע צפרדע": חמש צפרדעים כלואות ברשת במחיר של ארבע. בהמשך ניצב מתחם החזיר: כל מה שלמדנו בשיעורי הזואולוגיה על החיה הטמאה עולה מהקיבה לגרון. יש כאן אוסף מרשים של ראשי חזיר: גדולים וקטנים, בסגנון מעושן, מיובש, כשלגבי המילה "טרי" אין החתום מעלה מוכן להתחייב. אבל זה רק היומן לפני הסרט העיקרי - אטליז הכלבים: האנקולים מלמעלה מחזיקים את הגוף מבותר מראשו ועד זנבו. למטה, במלונה, ממתין לתורו כלב מדובלל שיער ובשר. זה כבר היה יותר מדי. עד כה עברנו את המסלול קצת מחויכים, קצת מעקמים את האף. הכלבים הביאו את הבחילה וקטעו את המסע הביזארי הזה.


נו ספייסי, נו ספייסי

 

בלילה, כשהחום והלחות פוחתים מעט, נהנים תושבי ינגשו מדוכני המזון על בסיס חומרי הגלם שראינו הבוקר. כך בכל ערי סין. הפריטים משתנים, העיקרון דומה. רחובות שלמים משנים את ייעודם. אלפים עטים על השיפודים, על המרק, על הנודלס. שוק הלילה בבייג'ין יוצא דופן אולי רק בגודלו. לא ברור אם המונח "לעשות על האש" יובא לישראל או יוצא לסין, אלא שכאן זה הרבה יותר מגוון. בתמורה ליואנים ספורים תוכל ליהנות מזרוע דיונון על האש, משיפודי עקרבים, שחורים או צהובים, לפי בחירה. אם זה לא ישביע, יציעו לך שיפוד גלמים, או אפילו שיפוד נדלים ארסיים - שכאן, כך נדמה, נוספו להם עוד כמה זוגות רגליים.

 

אפשר להירגע. קבוצת "בחפץ לב" שמרה על טוהר המזון, אם לא על כשרותו. בסקרנות עקבנו אחרי מנהגי הגויים בחוצות, חשבנו על סדום ועמורה, אבל לסעוד הקפדנו בבתי אוכל "מוכרים", גם אם זו הגדרה גורפת מדי. תרבות המזון הסיני, יש לדעת, היא עניין הטעון לימוד מדוקדק, בטרם תתקע את מקלך במזון. ועוד הערה חשובה: בבואך לסין שכח מה שלמדת בבית, ש"אוכלים בפה סגור". בסין הפיות פתוחים ובקולי קולות. אולי משום שהאוכל חריף הרבה יותר. אולי משום שהסינים פשוט מדברים פחות כשהם, למשל... בעבודה.

 

שיטות ההגשה המקובלות כאן רבות ומגוונות. עם אחת מהן נפגשנו בלילה הראשון: בית אוכל שמארח מאות סועדים, הבנוי על בסיס קונפדרציה של עשרות דלפקי מזון עם בליל מנות, שבעליהם, בזעקות שבר, מפנים אותך אל מטעמיהם בסינית שוטפת. אף מילה באנגלית, אף תפריט באנגלית. אנחנו מסתובבים, מרחרחים, בוחנים את המחיר. אחרי "תערוכת המזון" ניגשים לקופה המרכזית ומקבלים אשראי לקנייה, אלא שלרוע המזל כבר מזמן שכחנו מה רצינו ואיפה זה ממוקם. צריך להתחיל מהתחלה. מה שנראה לפני כן כאטרקטיבי, מאבד את מעמדו. בסוף מהמרים על משהו בטוח יחסית, "ציקן" (עוף), למשל, ו"וזטייבל" (ירקות), חוזרים ומדגישים "נו ספייסי" (לא חריף). הסיכוי שתקבל מה שבאמת רצית - נמוך למדי. בקיצור, הפנטזיה על אוכל סיני מתפוגגת כבר במפגש הראשון. הספקניים האולטימטיביים ממתינים בסבלנות לראות את "נפילת השכן". לפחות אז, בשיטת האלימינציה, הם מצמצמים נזקים. האמת, כך נהגתי. מה שקיבלתי בסוף - עוף חמוץ מתוק באורז - היה דווקא די טעים. כמעט כמו ב"סינית האדומה" של תל-אביב. כמעט.

 


בשל עוגמת הנפש בערב הראשון, בשני הולכים על שיטה "בטוחה" יותר: יש תפריט המוגש לעשרה סועדים סביב שולחן עגול. כמו בקיבוץ של פעם, קעריות המזון מונחות על גלגל במרכז השולחן. הבעיה היא שכבר לא כל-כך משנה אם באת מיישוב "מתחדש", "משולב", "זעיר" או "צעיר" - לקיבוצניקים של היום אכפת יותר מהצלחת שלהם. הם אוהבים פרטיות באוכל. כאן "טרפו" להם את הקלפים. כדי שלא נטרוף זה את זה, אנחנו שמים את יהבנו על המדריך, יודה, שכבר סעד כאן פעם או פעמיים. הוא בטח ידע מה טוב בשביל כולנו. לאחר שאסיפת הסועדים שוכנעה לקונצנזוס על סוג המנות - ממתינים לתוצאה. מה שמוגש, אחרי ציפייה ממושכת, בכלל לא רע. נוטף יותר מדי שמן ורטבים, אבל טעים במידה. הבעיה היא שלקעריות הציבוריות יש תכונה להתרוקן מהר, והבטן הפרטית מתמלאת אצל כל אחד ואחת בקצב שונה. הגלגל מסתובב בדיוק ברגע שאתה מעוניין להעמיס. הפסדת את תורך - בסיבוב הבא כנראה לא ייוותר דבר. איך שלא מסתכלים על זה ואיך שהגלגל מסתובב לו - הכול נעלם, חוץ מ... הרעב. גם לכאן, נשבענו, לא נחזור. השיטה שכל אדם ישן במיטה שהציע לעצמו - נראית לנו יותר.


אלא שבשל הנסיבות, צריך לומר ביושר שנכשלנו בשבועתנו פעם אחר פעם. "השיטה הקיבוצית", אבוי, המשיכה לאחוז בנו ואנחנו בה. אחרי הכול, המזון הסיני נתפס כסכנה פוטנציאלית. באנו לראות ארץ, לא לשכב במיטה עם חום, שלשולים והקאות. לכן יודה ימשיך להיות המשכוכית ואנחנו העדר. לאן שיוביל - אנחנו בעקבותיו. השיטה לפחות מבטיחה ביטחון יחסי. הבעיה היא הפשרה שהמטיילים מחויבים בה: להמשיך לאכול זה עם זה. לעיתים, גם זה את זה...

 

תקפיצי לי בשר יאק

 

את סעודת הערב הנקראת בכינוי טעון תרתי משמע, "הוט פות" - נזכור, מן הסתם, לאורך ימים. זה לא רק השם הלוהט, זו גם המהות (דומה לשיטת הפונדו). אחרי יום סיור מפרך בטרקוטה זה נראה בערך כך: מתיישבים סביב שולחן שבמרכזו סיר מרק דלוח רותח. אל הנוזל מכניסים האורחים, בעצמם, נודלס וסוגי בשר גולמיים. לפני כל סועד מונחת קערית רוטב טעים כדי לטבול בה את הבשר המכובס. אחרי שמטילים את המזון אל הרותחין, משננים את ההוראה: "להמתין כמה דקות עד שהבשר יאפיר". אלא ש"אפור", כידוע, הוא עניין יחסי. לא חלפה דקה אחת, ומסביב לסיר מתלקחת מלחמת עולם על ציד המזון, או, נכון יותר, דיג המזון. אלוהים, איך דגים בשר במקל? למה הנודלס כל הזמן מתחלק? אולי ננסה עם שני מקלות - גם במקרה הזה האוכל והתקווה קורסים. אולי עם כף המרק? אבוי, הנוזל דליל מדי. בלהט מלחמת ההישרדות מסביב לשולחן העגול, כל האמצעים כשרים. יש מי שמשתמשים אפילו בידיהם כדי לזכות ולו בנתח קטן. שיטה מעניינת, לא בשבילי. "אני רעב", לחשתי לגנרל הטרקוטה שלי כשעליתי על יצועי בלילה ההוא.

 

התפריט במסעדה בעיר ליג'יאנג מגוון: שילוב סיני מסורתי עם סגנונות אירופים. הבעיה, אתם כבר יודעים, היא "השיטה הקיבוצית": 21 איש מסביב לשולחן, רק חמישה תפריטים ומלצרית סינית אחת, שמהנהנת הרבה בראשה ולא ממש מבינה. ההזמנה עצמה נמשכת כמעט 45 דקות. אחרי זה - המתנה נוספת למנות. חלק כבר סיימו, אחרים טרם התחילו. הנחמה: לראשונה מצאנו בתפריט "סלט ישראלי", משהו להתפאר בו. המלצרים כמובן לא יודעים מה זה "ישראל", אבל למי אכפת - אנחנו על המפה. אגב, לאות הזדהות עם הבהמה המגלה המון נוכחות - בה פגשתי לראשונה באותו יום על מדרונות הר השלג - בחרתי במנת הבית המומלצת: "בשר יאק טיבטי בבצל חורפי ופלפל ירוק". הבשר קצת מסטיק, אבל תכסית הפלפל והבצל ברוטב סצ'ואן תורמת להיותה מנה עם אופי.

 

בבית האוכל "מה-מה פו'ס" בקומינג, מטבח סיני קלאסי: חדרון קטן יחסית, ששלושה סינים צנומים מצליחים למלא אותו מקיר לקיר. הם ניצבים לפני ווקים ענקיים ומקפיצים מנות ללא הפוגה. סביבם, בצפיפות רבה, פזורים בערימות מיני מזונות, רטבים, השד יודע מה עוד. בפינת המסדרון סירי מרק מהביל, ויש גם הפתעה: כאן, ממש כאן, מצאנו את "העובדת הזרה" הראשונה בסין. ישראלית, הייתם מאמינים?

 

מיכל אביתר, בת 22, נולדה למשפחה חקלאית בכרם-מהר"ל שלמרגלות הכרמל. אחרי שסיימה שירות (חובה) בצבא וקורס (זכות) לקונדיטורים (במשך שמונה חודשים) ב"דן גורמה", התגלגלה בסיפור נחמד עד לכאן, ל"מה-מה פו'ס", מסעדה בה נוהגים לסעוד ישראלים רבים הפוקדים את עיר הבירה של מחוז יונאן. יבואן שתילים טרופיים ישראלי נקלע פעם באקראי למסעדה בקומינג, ו"קיטר" לבעלת העסק ש"אין שום דבר מתוק בסין". הוא, הבטיח לה, מוכן לאפות עבורה עוגות. הוא אפה, הסועדים נהנו, ומכאן ואילך היה לקונדיטור הרשמי של המסעדה. אחרי זה שלח את בתו, ומאז שזו סיימה קדנציה הוא משגר הנה, כבשגרה, קונדיטורים מטעם "איגוד השפים הישראלי" (יש דבר כזה). הצעת העבודה למיכל באה משם. "הגעתי לכאן לפני כשבועיים", היא מספרת, "והמנהלת נתנה לי הרבה כבוד". זה כולל: דירה (חדרי שינה, שירותים אמיתיים ושאר ריהוט), ארוחות חופשי-חופשי במסעדה ושכר של 250 יואן לחודש (כ-150 ש"ח בישראלית).

 

ש: וזה מספיק לקיום בסיסי?

מיכל אביתר: "תכננתי לנסוע לסין בלי קשר, כשיהיה לי כסף. פתאום צצה ההזמנה ושני הדברים הצטלבו. אני ממש מרוצה. האמת, התכוננתי לעבוד בעיר הגדולה שלנו, בתל-אביב, והגעתי לעיר עוד יותר גדולה, עם שישה מיליון תושבים. בקרוב אתחיל ללמוד סינית מהבנות במסעדה. בינתיים נפגשתי כבר עם הרבה ישראלים. כל ערב יש במסעדה שלנו ישראלים. שמייח".

 

ש: כמה זמן תהיי כאן?

"כמה שיתחשק לי. עכשיו התוכנית היא לחצי שנה. ההורים יגיעו בחופשה החקלאית שלהם, בחורף, ויהיו איתי שלושה שבועות. נטייל ביחד בסין".

 

ש: ישראל לא חסרה לך?

"הכול כאן נראה כמו תל-אביב. החיים שלהם מעניינים. אני כמעט לא מוצאת הבדלים. ואנשים נוחים ומקסימים כמו הסינים, עוד לא ראיתי".


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים