האוטונומיה הנשית - הוקמה מכינה קדם-צבאית ראשונה לבנות דתיות



האוטונומיה הנשית

נחמן גלבוע


"סבא שלי לימד אותי שאין חברת ביטוח בחינוך, לדעתי הדרך שלנו היא דרך האמת. הייתי רוצה שכל עם ישראל ילך בדרך הזו, ולמרות זאת אני לא אפסיק לאהוב את הבנות שיבחרו בדרך אחרת". כך אומרת מיכל נגן, ראש המכינה הקדם-צבאית הראשונה לבנות דתיות שהוקמה ליד מרכז הרצוג

 

מיכל נגן, ראש המכינה הקדם צבאית הראשונה לבנות דתיות, היא אם ל-5 ילדים, תושבת עתניאל שבדרום הר חברון, מחנכת במשך שנים רבות, וקצינה בחיל חינוך בעברה הרחוק.

 

מה הייתה הדרגה הצבאית שלך בחיל החינוך?

"זה בכלל לא רלוונטי. מאז שאני ראש מכינה כולם רוצים לדעת מה הדרגה שלי. בדרך כלל ראשי מכינה מציינים את שמם, ומוסיפים בסוגריים סא"ל במיל' או אל"מ במיל'. אני קוראת תיגר על המודל הגברי הזה. אני חושבת שאישה יכולה להיות ראש מכינה, ולציין בסוגריים תומכת לידה במיל' או מחנכת".

 

טל וולברג, מנהלת המכינה, במקור מקיבוץ ראש צורים ומגיל 10 תושבת אפרת, מסכימה עם נגן. 

היא שירתה כקצינת הוראה בצבא ועבדה עם עולים חדשים ב"מחווה אלון", אבל מה שיותר רלוונטי בעיניה מהדרגה הצבאית הוא העיסוק שלה בחינוך בלתי פורמלי, בין היתר, כשליחה של הסוכנות בחבר המדינות. בחלוקה ביניהן נגן עוסקת בעבודה החינוכית, ווולברג בכל הנושאים הארגוניים והטכניים.

 

בספטמבר האחרון החלו לימודי המחזור הראשון במרכז הרצוג, ולפני כחודש וחצי הוצבו הקרוואנים במושב השיתופי משואות יצחק שהסכים לארח את המכינה.

 

חודש וחצי לאחר ההקמה עדיין נראים מבני המכינה כהיאחזות נח"ל של פעם או מאחז בלתי חוקי בשטחים, תלוי בעיני המתבונן. הקרוואנים בוהקים בלבן על המשטח המהודק, ובעלי מקצוע נכנסים בזה אחר זה להתקנת ציוד חסר. המחזור הראשון מונה 20 בנות, שהגיעו מכל רחבי הארץ. אין בו בנות מהקיבוץ הדתי, למרות שהרעיון הוצע להן בבתי הספר התיכוניים בשדה אליהו וביבנה. "אין נביא בעירו", נאנחת נגן.

 

בוראות עולם

 

את הרעיון להקמת המכינה הגו במרכז יעקב הרצוג, המרכז הרעיוני של תנועת הקיבוץ הדתי בעין צורים. זה היה חלום ישן של מנהלת המרכז, ד"ר גילי זיוון, של יצחק (דוכי) דיאור מעין צורים שהיה מזכיר הקבה"ד, ושל רבים אחרים שביקשו להקים משהו משלים אך שונה מהמכינות הגבריות הדתיות והמעורבות החילוניות. וולברג הצטרפה לצוות המייסד לקראת סוף השנה שעברה. נגן הגיעה זמן קצר אחריה כשהיה ברור שהרעיון עומד לקרום עור וגידים, לאחר שגויסו התקציבים והתקבלו האישורים הנדרשים להקמה בפועל. "תמיד רציתי לבנות עולם", היא אומרת, "ופה באמת אפשר לבנות עולם. עולם קטן, מיקרוקוסמוס, שהוא רק שלנו".

 

השאיפה היא להכין את הבנות למעבר מהחממה החברתית הדתית שבה התנהל מסלו חייהן, לתוך כור ההיתוך של החברה הישראלית - השירות הצבאי. "יש הרבה בנות דתיות שיוצאות מהאולפנות ומהתיכונים ומחליטות להתגייס לצה"ל", מסבירה נגן, "והמעבר הזה ממסגרת מאוד סגורה והומוגנית הוא מאוד חד. אנחנו קוראים לבנות לבוא ולהקדיש שנה להתפתחות, התגבשות, התבגרות, שותפות ולקיחת אחריות על חייהן, וגם לגיבוש השקפת עולם דתית יותר עמוקה ויותר מודעת ממה שנמצא מעבר לעצמי, כדי שכשהן ילכו לצבא הן יידעו למה הן הולכות, יישארו הן עצמן ויתרמו כמה שאפשר יותר לחברה".

 

אתן תלמדו אותן בין היתר איך להגן על עצמן מפני התנהגות מינית לא-הולמת?

"צריך להגן על הבנות בצבא בכלל, כי הצבא נשאר גברי באופיו. "נוכחתי בזה גם בעצמי כמי שהייתה בצבא בתפקידים פיקודיים, למרות ששירתי בבסיס של חיל חינוך שרובו היה נשים. מבחינה זו הבנות יצטרכו להגן על עצמן בעצמן, כי אנחנו לא נהיה אתן שם. הן צריכות שמירה על עצמן, וידיעה מראש שהן נכנסות לעולם שלא היה מוכר להן. הן באות מבועה מאוד סגורה, וטוב שתהיה להן שנת מעבר ושנת הכנה, שבה יש להן גם מפגשים עם חברות שהן לא פגשו לפני כן".

 

לימודי קודש וניווטים

 

בתוכנית הלימודים יש דגש גדול על לימודי קודש, אבל יש גם ניווטים, ספורט, הכנה לצה"ל, ובית מדרש יוצר עם שיעורי מחול, תנועה ותיאטרון. יש גם שיעורים על המתחים בחברה הישראלית על כל קטביה, ויש כוונה להקדיש יחידת זמן ללימוד משותף עם חילוניים להכרות מעמיקה בין השקפות העולם השונות. בדיונים על החברה הישראלית יעלה בוודאי נושא ההתנתקות, שחידד בציבור הדתי לאומי סוגיות כמו הציות לרבנים מול הציות למפקדים, הנאמנות לארץ ישראל מול שמירת הדמוקרטיה ומגמת ההתבדלות מול ההשתלבות בחברה ובצבא. הסוגיות הללו הביאו באותה תקופה למתיחות גלויה, בין ראשי מכינות דתיות לראשי מכינות חילוניות ומפקדי הצבא.

 

"אני חושבת שזו דילמה קשה", מודה וולברג, "ושצריך לנסות להבין את המשבר שהמהלך הזה גרם לבנות ובנים דתיים, שחלקם החליטו לא להתגייס מתוך כאב וכעס על המדינה. מצד שני, אני חושבת שההקמה של המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות, אומרת שלמרות המשבר של הציונות הדתית אנחנו כן מתעקשות לקחת חלק במה שקורה כאן. זה לא אומר שאנחנו מסכימים עם כל מה שקורה, אבל זה אומר שאנחנו צריכים להישאר נאמנים למדינה ולחיות בתוך המתח הזה שבין הדת לצבא".

 

בניגוד לדעת הרבנים

 

מה אתן אומרות לבנות בעניין הזה?

נגן: "אני חושבת שנושא ההתנתקות לא נגמר, ועדיין לא נאמרה בו המילה האחרונה. מחזורי הגיוס של הבנים הדתיים קטנו, וזה חייב להדליק אור אדום. מה שאנחנו אומרים הוא שאנחנו לא יכולים להמר על המדינה הזאת פעם נוספת. אין לנו כוח מבחינת העם היהודי לחורבן שלישי. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להחזיק את הסיפור הישראלי חי וקיים, ולדעתי התרחקות והתכנסות בתוך עצמנו לא תעזור".

 

התלמידות במכינה מעידות ש"הדילמה הישראלית" מעסיקה אותן, גם בשיעורים וגם בשיחות ביניהן, והדעות והעמדות שלהן משקפות את קשת הדעות בציונות הדתית.

 

סיוון משה מירושלים לא יודעת איך תנהג במצב כזה. "יש דברים כמו ללכת לצבא שאני עושה בניגוד לדעת רבנים", היא אומרת, "אבל אני לא חושבת שאוכל להקשיב למפקד שלי כשיגידו לי לפנות אנשים מהבית. זה ייצור אצלי טראומה אישית, וזה סותר את ה'אני מאמין' שלי".

 

דנה צוקר מחיפה תשקול את עמדתה בהתאם למצב. "בעקרון אני כן חושבת שדווקא עכשיו אחרי ההתנתקות, אנחנו צריכים להתקרב אל העם ולצבא במיוחד ולהכניס את האידיאלים שלנו שנשכחו. בגלל זה אני רואה בשירות בצבא שליחות", היא מציינת.

 

מבשרת ג'ייקובס מאפרת תציית בכאב לפקודות הצבא. "דעתי האישית היא שהדמוקרטיה חייבת להתקיים", היא אומרת, "ולכן חייבים להקשיב לגוף שמוסמך לקבל החלטות. ההתנתקות היא מעשה נורא, אבל ההתפלגות היא מעשה הרבה יותר גרוע".

 

מרב עמירם מאפרת נוטה להקשיב לרבנים אבל פתוחה לשכנוע. "האמונה חזקה אצלי מעבר לשירות הצבאי", היא מצהירה. "אני מאמינה שארץ ישראל היא מעבר לדמוקרטיה ומעבר לכל דבר. יכול להיות שאני ארכך את הדעות שלי, בעקבות הדיאלוג שמתקיים פה במכינה".

 

אוטונומיה

 

יש במכינה דגש גדול על ניהול עצמי. הבנות, כולן בנות 18, שותפות בעשייה ובניהול, כשכל אחת אחראית על תחום מסוים. הן חיות במקום כל השבוע, ולפעמים נשארות גם בשבתות.

 

יש להן אוטונומיה והרבה חופש בחירה, אבל דורשים מהן לקחת אחריות. למשל, בשיחת קבוצה הן דיברו על כך שחלק מהבנות החליטו לצאת לקריית מלאכי, וזה פגע בבנות אחרות שהיו צריכות ללמוד אתן. הדגש היה על הצורך להתחשב אחת בשנייה, ועל המחויבות שיש להן למקום. הן מרגישות שזו לא כפייה, כי אם בחירה של כולן.

 

סיוון היא "הרס"פית" של המכינה. היא לקחה על עצמה לטפל בענייני הציוד והלוגיסטיקה. בתחילה, כשראתה את המקום החשוף, נבהלה, אחר כך נרתמה לאתגר. "זה לבוא למקום חדש עם אנשים חדשים, ולבנות הכול מהתחלה. זה שונה מבית הספר, שאתה בא רק ללמוד בו", היא מציינת.

 

על המכינה נודע לבנות המחזור הראשון בדרכים שונות, וכל אחת הגיעה לכאן בדרכה שלה. סיוון חיפשתי משהו מהסוג הזה שיהיה שונה מהמדרשות להכשרת בנות דתיות לתפקיד מורה-חיילת, וכמעט נואשה עד שקיבלה פרוספקט על המכינה דרך "אלומה", גוף המעודד בנות דתיות לשרת בצבא. דנה רצתה להתגייס מייד אחרי הלימודים אבל רכזת השירות הלאומי בבית הספר העבירה את השם שלה לאנשי המכינה, ולאחר המפגש אתם הבינה שהיא צריכה הכנה כדי שהשירות שלה יהיה יותר משמעותי. מרב חשבה ללכת לשירות לאומי בגלל לחץ מההורים אבל החליטה לבסוף להתעקש להתגייס לצבא, והרגישה שהיא צריכה הכנה לקראת השירות. את המכינה היא מצאה דרך האינטרנט כשבוע וחצי לאחר תחילת הלימודים, והצטרפה לאחר שביקרה והתלהבה מההוויה המיוחדת. מבשרת הגיעה למכינה בעקבות פרסום בבית הספר והשתתפות במספר מפגשים על הנושא.

 

לא הייתה להן התלבטות בין שירות לאומי לשירות בצבא, והן אפילו יודעות מה הן רוצות לעשות בצבא. סיוון רוצה להיות מדריכת הנדסה קרבית, דנה ומרב מעוניינות להיות לוחמות במודיעין שדה, מבשרת רוצה לשרת בחיל רפואה.

 

תרבות הוויכוח

 

הן יודעות שהן צריכות חיזוק לפני סוג כזה של שירות עם גברים, למרות שגם בתקופת הלימודים היה להן קשר עם בנים. "אנחנו לא מנותקות מהעולם הגברי", אומרת סיוון, "אבל לא היה לנו מגע רצוף כמו שיש בצבא. יש המון מכשולים שאתה יכול ליפול בהם, ולכן צריך את החיזוק הזה כדי להבין למה אתה צריך לשמור על עצמך. באתי לכאן לרכוש ידע. אני לא מרגישה שיש לי ידע מספיק כבחורה דתית, ויש כמה שאלות שאולי ישאלו אותי אנשים חילוניים שאני לא יודעת לענות עליהן".

 

דנה רואה במכינה לא רק הכנה לצבא, אלא גם הכנה לחיים. "אנחנו לומדים דברים כמו תרבות הוויכוח, הכרת החברה הישראלית על כל דעותיה וצדדיה, שיכולים לעזור לנו בכלל ולא רק בצבא", היא אומרת. "באולפנה שבה למדתי נגעו בכמה נקודות, אבל לא העמיקו בעניין הזה. עסקו שם בבגרויות. חוץ מזה, אז הייתי צעירה יותר ועכשיו התבגרתי, ופתאום אני רואה שהעולם קצת אחר ממה שהכרתי. אנחנו מקבלות פה הכנה כדי לא לעשות את השירות הצבאי כעבודה סתמית אלא כשליחות וכמצווה, וחיזוק כדי לא ליפול בסיטואציות מסוימות, כי אנחנו מייצגות באיזשהו אופן את הציבור הדתי".

 

התגובות שהן מקבלות שונות מקצה לקצה. החילוניים משבחים אותן וחושבים שהן עשו צעד נכון. יש גם דתיים שמתפעלים מכך שסוף סוף קמה מכינה לבנות ומגדירים זאת כמהפכה. החברים של סיוון מבני עקיבא נותנים לה כבוד על זה שהיא "מכיניסטית", אבל היא נתקלת גם בכאלו שמתנגדים להליכת בנות לצבא וגם למכינה. "הם סתם פוסלים את זה, כי הם לא יודעים מה יש כאן", היא אומרת. שני ההורים של מבשרת שירתו בצבא, והם מעודדים אותה ושמחים על ההכנה.

 

ההורים של מרב אומנם היו מעדיפים שהיא תלך לשירות לאומי, היא אומרת, "אבל זה עושה להם טוב שאם כבר החלטתי ללכת לצבא, אני לומדת לפני זה במכינה דתית. גם החברים שלי מאוד מעודדים".

 

ראש המכינה, מיכל נגן, מודעת גם לתגובות החיוביות של ההורים, וגם לתגובות הביקורתיות של חלק מהרבנים. "מי שיצא נגדנו היה בעיקר מי שמרוחק מהנוער", היא מציינת. "יצאו קריאות מאגף רבנים חרדיים שלא רוצים שנעודד בנות להתגייס. אנחנו לא מעודדים להתגייס לצבא בהכרח, אבל הולכים עם הבנות שהחליטו לעשות את זה".

 

למה את לא מעודדת בנות להתגייס?

"אני לא חושבת שהצבא מתאים לכל אחת בהכרח. זה מתאים לאופי מסוים וצריך לבחור תפקיד מתאים, כדי לעשות שירות משמעותי ולא סתם להתבזבז. לדעתי גם לבנות חילוניות צריכה להיפתח אופציה לבחור אם השירות מתאים להן, ולא לעשות אוטומטיזציה של שירות הבת בצה"ל".

 

קיימת תופעה של בנים שמורידים את הכיפה בצבא. זה ייחשב בעיניך ככישלון אם לבנות שלומדות פה יקרה משהו דומה?

"סבא שלי לימד אותי שאין חברת ביטוח בחינוך. אתה יכול או להצליח יותר מדי או להצליח פחות מדי. אתה אף פעם לא קולע בדיוק למטרה. אתה מחזק את החניך כדי שיהיה הוא עצמו, יבחר את בחירותיו ויהיה נאמן לדרך המתאימה לו. אני לא אראה בזה כישלון אישי אבל זה יכאב לי, כי לדעתי הדרך שלנו היא דרך האמת. הייתי רוצה שכל עם ישראל ילך בדרך הזו, ולמרות זאת אני לא אפסיק לאהוב את הבנות שיבחרו בדרך אחרת".

 

שמאלני מחמד

 

יותם רגב מהמכון למורשת בן גוריון במדרשת שדה בוקר מלמד את בנות המכינה קורס שנקרא "סוגיות נבחרות בחברה הישראלית", כשהרעיון הוא להסתכל על הדברים בהסתכלות מרחבית, ביקורתית, לגעת בסוגיות ולהעלות יותר שאלות ופחות סימני קריאה. הקורס מושתת על גירוי לשיח באמצעות שירים.

 

"השיח אתן מאוד מעניין", מתאר רגב. "אנחנו באים מרקע אידיאולוגי שונה, ולא בכדי הן קוראות לי 'שמאלני מחמד' שלהן. עם זאת, אני בהחלט חושב שהיום יש הקשבה הדדית, ובעיקר אני מנסה להעביר את המסר שאין שחור ולבן בחיים בכלל ובסוגיית החברה הישראלית בפרט, ושצריך מאוד להיזהר מקיצוניות. בשיעור שנתתי ביום הזיכרון לרצח רבין אמרתי באופן ברור, שמבחינתי אחד האסונות הגדולים של העולם כולו אלו הקיצוניים באשר הם, ושאם היינו מצליחים להוציא מתוכנו את הקבוצות הקיצוניות, המצב שלנו ושל העולם כולו היה הרבה יותר טוב".

 

הוא לא יכול לציין שהוא מזהה שינוי ברור בעמדות, אבל הוא מרגיש שהן טיפה יותר מוכנות לשמוע. "בהתחלה הן היו הרבה יותר עוינות כלפי מה שאני מייצג, אך מכיוון שאני עוסק בחינוך אני מאמין בתהליכים. אני מאמין שהמכינה הזו חייבת לעשות להן משהו. אף אחד מאתנו הוא לא דון קישוט ואנחנו לא הולכים לשנות שם את העולם, אבל אנחנו בהחלט הולכים לתת זוויות נוספות של הסתכלות. עמיתיי ואני נותנים לבנות חומר למחשבה שהוא קצת אחר ממה שהם קיבלו עד כה, ואני מאמין גדול בדרך הזו של לא לבוא עם 'זבנג וגמרנו' אלא לתת חומר למחשבה. אני בהחלט חושב שיש שם בנות אינטליגנטיות, שמסוגלות להבין את המשמעות של סימן השאלה".

 

אחרי ההתנתקות

 

כשמנהלת מרכז הרצוג, ד"ר גילי זיוון, הלכה לצבא כאחת מבנות הקיבוץ הדתי, הן נחשבו לחריגות בציבור הדתי לאומי. המגמה הזו השתנתה בשנים האחרונות, וכיום מעדיפות בנות דתיות רבות לשרת בצה"ל ולא להסתפק בשירות לאומי. "מרכז הרצוג כזרוע של הקיבוץ הדתי שאל את עצמו, איך אנחנו מרחיבים את הפעילות שלנו בציבור הציוני דתי במקום משמעותי", היא מסבירה את הרעיון שמאחורי הקמת המכינה לבנות, "ומתוך קשרים שלנו עם 'אלומה' שמעודדת גיוס בנות דתיות, החלטנו לענות על הצורך להקים מכינה לבנות דתיות. הצורך הזה עלה הן מקרב הבנות המתגייסות, והן מתוך אנשי הקבה"ד, שרצו להעצים את המהלך הטבעי הזה שקורה, ולבטא את העובדה שיש לכולנו אחריות על החברה הישראלית. לכן, מי שהחליטה ללכת לצה"ל נעזור לה לשרת שירות משמעותי, ובזה נחזק את הקולות הקוראים בציונות הדתית למעורבות בחברה הישראלית. זה לא סוד שעוד לפני ההתנתקות היו קולות שהלכו יותר לכיוון של התבדלות, ואנחנו החלטנו לעודד דווקא את המהלך הזה שמבטא רצון להשתלבות והשפעה. החלטנו ליצור מסגרת שתיתן גם לבנות דתיות את האופציה לעסוק בשנת הכנה בסוגיות הרעיוניות של המפגש עם החברה".

 

זיוון מציינת שיש כיום מדרשות שמכשירות מורות-חיילות, ויש מכינה בעין הנצי"ב לגרעין של בנות שהולכות למסלול של מש"קיות הוראה, ומכינה בירושלים לבנות שהולכות כגרעין למודיעין, אבל אין מכינה לבנות שהולכות לצבא לבדן. "במשך שנה וחצי למדנו את הכללים להקמת מכינה וקבלת הכרה על ידי המדינה", היא מספרת, "ולאחר שקיבלנו אישור מהמדינה, עבדנו קשה במשך חצי שנה לגייס את הבנות. ככל שעבר הזמן התחזקה בנו ההרגשה שיש צורך במכינה כזו. הטראומה של ההתנתקות חידדה את התחושה שיש קרע עצום בציונות הדתית. הרגשנו, מצד אחד, את הכאב הגדול, ומצד שני, לא היינו מוכנים לשלם את המחיר של ההתנתקות הנפשית של הציונות הדתית מהמדינה. למרות שהתחלנו את המהלך קודם, הוא קיבל לאחר ההתנתקות משמעות מאוד חזקה".

 

הממשלה מעניקה הקצבות למכינות רק לאחר שנתיים, ולכן נתמכת המכינה לבנות בינתיים על ידי אנשים פרטיים וקרנות. "כל מי שמלמד במכינה הוא חלוץ", מציינת זיוון, "ומוכן להסתפק במשכורת סמלית. כולנו עובדים למען העניין עצמו. אנחנו מקווים שבשנה הבאה נכפיל את הקבוצה, כי אין מסלול כזה בארץ. יש מסלולים נפלאים למדרשות, אבל לא לכל הבנות יש את השקט הנפשי ללמוד תלמוד בעיקר".

 

למרכז הרצוג היה חשוב שמבנה המכינה יהיה מגוון, הן מבחינת הרקע האידיאולוגי-פוליטי של הבנות והן מבחינת המצב הסוציו-אקונומי שלהן. "היה לנו חשוב לא לסרב לקבל אף בת בשל קושי לשלם את שכר הלימוד, ואת הכלל הזה אימצנו עוד לפני שהייתה לנו אפילו תרומה אחת", מדגישה זיוון.

 

ואיפה בנות הקבה"ד?

"הן לא הגיעו למחזור הראשון, אולי בגלל שהתחלנו לגייס את הבנות מאוחר, ולרוב בנות הקיבוץ כבר היו תוכניות ושיבוצים בצבא. אני מצטערת שלא הצלחנו לגייס נציגה מהקיבוץ הדתי, אבל אין לי ספק שבמחזור הבא כבר יהיו גם בנות קיבוץ".









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים