מציצים - תרבות, אמנות ועוד הרבה יותר - 3 שירים, מיצב, תערוכה, ספר חדש




יצירה: 3 שירים, מיצב, תערוכה, ספר חדש

 

ראובן עזריאלי - רמת-יוחנן, חיה גילאור - המעפיל, אברהם (טוג'ו) יעקבזון - מעיין-ברוך, קרני עם-עד, ארנון לפיד

 


קצר וקולע

ארנון לפיד

 

ספר (ספרון) חדש לאריה פלגי (גבעת-עוז), ובו אוסף של אמירות ומכתמים (על החיים, על המוות, על הקיבוץ, על הדת ועוד) * כולל הברקות שאינן נופלות בשנינותן מאלו שזכו לחיי נצח

 

אחת לכמה שנים מוציא אריה פלגי (גבעת-עוז) - בעצמו, ובסיוע קרן כלשהי - ספר צנום ורך כריכה מפרי עטו. כך ראו אור "שלום ולא יותר", "הינשופים והצריף", "רעידת אמונה בקיבוץ", "בוקר טוב שואה גבורה", "בלי", ו"חיי עם א.פ.". כמה מהספרים הגיגניים-פילוסופים-פוליטיים-חברתיים, אחרים "ספרותיים", וכולם מעידים על כותבם שהוא חכם ומשכיל, שיש לו מה לומר, ושהוא גם יודע איך. אלא שמסיבות כלשהן - טכניות? תקציביות? כנראה פרוזאיות פחות - מעולם לא התעבו ספריו מעבר לכמה עשרות עמודים, ותמיד נותרו כמתאבן שלא הוביל לארוחה מלאה.

 

והנה רואה אור ספרון נוסף שלו (54 עמודים), "פרקי אב" שמו (גרפיקה - ארנון אבני) - אוסף של אמירות ומכתמים שהגה, ניסח והעלה פלגי על הכתב לאורך שנים. על כריכתו האחורית של הספר הוא כותב, כי זכה בחייו בשלושה "תארי אצולה" - ניצול שואה, אסיר ציון וחבר קיבוץ, "וכולם", הוא אומר, "רומזים על חוויות חיים מכוננות, שהשפיעו על כתיבתי, בתוכה רשימותיי העיתונאיות" (פלגי, כידוע, היה עיתונאי ב"על המשמר"). פלגי עלה ארצה מהונגריה ב-1950, היה ממייסדי קיבוצו, והיום, בן 78, אב לשלושה וסב לארבעה, הוא נשמע (בשיחה טלפונית) כמצוי בתקופת סיכום. את השם שבחר לספר הוא מנמק בתקווה "שהדברים ימצאו מסילות אל לב ילדיי האהובים, במקום השיחות האישיות שכל-כך ציפיתי להן. כניסוחו של עמוס עוז על השיחות שלא נשתוחחו בינו לבין אביו", כותב פלגי, "גם אלה שלי עם ילדיי היו יכולות למלא כרכים רבים... אולי יהיו האמירות האלה מעין ירושה במטבעות לשון, בהיעדר רכוש חומרי שיכולתי להוריש להם".

 

שבעה פרקים בספר, על-פי נושאים, ובכל אחד, כאמור, אוסף של אמירות ומכתמים. יש ביניהם מצוינים, אוניברסאליים, שאינם נופלים בשנינותם ובברק ניסוחם מאלה הידועים, שזכו לחיי נצח ומשמשים תבלין לנואמים ולעיתונאים (או קישוט על קירות משרדים ומקררים). למשל: "קנאה אינה אמונה חזקה, היא אמונה עיוורת"; "גישה אופטימית - יש אור בקצה המנהרה, גישה פסימית - יש מנהרה בקצה האור, גישה ריאלית - יש קצה לכל מנהרה"; "אוי להיסטוריה בלי קנאים, אוי לאנושות אם הם לא ייכשלו"; "ילד תמים - חמוד, בוגר תמים - ילדותי, ישיש תמים - פתטי". יש ביניהם כאלה שאפילו אוסקר וילד, ברנרד שאו או נואל קוארד - מפיקי מרגליות "מקצועיים" ומצוטטים-תדיר - היו שמחים לייחס לעצמם ("המחמיא לך בפגישה לאחר עשרות שנים, 'כלל לא השתנית', אומר שכבר לפני עשרות שנים נראית כמו היום"; "שונא אנשים מחוסן מפני אהבה נכזבת"; "ריבוי השקפות בחברה - פלורליזם, ריבוי השקפות של יחיד - אופורטוניזם"; "פסיכולוג הוא ידיד קנוי, ידיד הוא פסיכולוג חינם"). ב"פרקי דת ואל" בא לביטוי יחסו של פלגי לדת ולאמונה ("האל הוא אינות נוכחת"; "מי שאלוקים יש לו, אין לו אלוהים"; "אלוהים הוא לפעמים בחירה מרצון, לפעמים ברירת מחדל"). וב"פרקי קיבוץ", הארוך בפרקי הספר (ולעניות דעתי, גם הפחות מבריק מביניהם), מתערבבים פאתוס חגיגי, אמונה תמימה בחזון וביצירה הקיבוצית, ומר-ההתפכחות מהם ("גם היינו, גם חלמנו חלום"; "לא כל מה שהגיוני אינו מתאים לקיבוץ"; "חברי הקיבוץ הם אנשים ששותפות הדוקה מדי תפריד ביניהם"; "השיטה הקיבוצית הקלאסית הייתה לטובה מנשוא"). חותמים את הספר "פרקי חידלון" ("התאבדות היא לפעמים תיקון טעות; נחמה פורתא: איש לא צריך להתאבל על עצמו"), שהם פלגי במיטבו: חד-עין וחד-מחשבה, אקזיסטנציאליסט וספקן. סיכום קצרצר לספר קצרצר: שי ראוי לחובבי הז'אנר. להשיג בפנייה ישירה אל אריה פלגי בגבעת-עוז.


והעולם פיהק

חיה גילאור, המעפיל

 

בעקבות הניסויים הגרעיניים בצפון קוריאה

ילד למד אל"ף-בי"ת

גבר עבד ונשא המשא

אם תינוקה, ונסע המסע.

עץ ופריו בכל עת.

והעולם לא פיהק.

 

סער עקר יבול.

גשם שטף ועקר המטע.

שמש שצף ושרף באש את הנותר.

חי נאבק עד מבול.

והעולם לא פיהק.

 

היא רב חינה לו נתנה.

הוא כל אונו, ולהט בחיקה.

היא חלמתו, הוא בליל לה חיכה.

חשק עד כלות זע ונע.

והעולם לא פיהק.

 

עד בוא האטום!

 

מתכת רותחת חותכת קודחת

הכה טרוף שמים הך קרקע הך מים

וזעק ושבר מטף ועד גבר

ודם אדם נדם. ודם אדם נדם.

והעולם פיהק.

קולנו היית

ראובן עזריאלי, רמת-יוחנן

 

נאומים למכביר כבר נישאו בכיכר

נדם הרמקול, גם הד לא נותר.

 

אמש, אמיתי, פשוט וצורב

מתהומות השכול, מאוקיינוס הכאב

לא מתלהם, כנה ונוקב

חצב האיש מילותיו מחדרי הלב.

 

כל אחד מאתנו רצה זאת לומר

קולנו היית אתה בכיכר,

לא הוד בשער העיר, לא הדר

רועם תוף חלול, בצליל מנוכר.

 

לא כילד תמים קראת פתאום:

כי אכן במקומנו המלך עירום.


קרני עם-עד

 

גם תערוכות שאינן מעוררות בקרב המתבונן תחושה של שעת חירום ואסון מתקרב, נטענות בניחוח מורבידי ומחניק גרון כשהן מורדות אחר כבוד למרתף ברחוב דב הוז בתל-אביב, המכונה גם "גלריית הקיבוץ". ריח הטחב הקל שאופף את הקירות, היעדר האור והחלונות, מפתן הגלריה שעוצב כמקלט - כל אלה תורמים לניתוק הסטרילי כמעט מהמולת הרחוב ומהוויית החיים הקלילה שנושבת מבתי הקפה ומהים הסמוך. עוד בזמנה של האוצרת טלי תמיר, ועוד יותר בקדנציה הנוכחית של יניב שפירא, נדמה היה כי תחושת תכיפות קיומית אופפת את המקום ומשפיעה על העבודות שמדברות (גם אם במופשט או באופן סימבולי) על החיים כאן ועכשיו, שכידוע אינם פשוטים כלל.

 

האמן סשה סרבר (יליד מולדובה ובוגר האקדמיה לאמנות בקישינב) הציב בגלריה מעין שלד "מפוחם" של בית שרוף - עדות חיה/מתה לרישום הקווי היפה והמצמרר בו-זמנית, שנותר לאחר שהאש כילתה את המסד והטפחות של הבניין. היופי הבלתי-מוכחש של שריפה, שמותירה אחריה חורבן וכליה, מהפנט אליו את המבט כמו מים אדירים שסוחפים את כל הניצב בדרכם. לא סתם סוגדים רבים לאש, לרוח ולמים, אף כי כוחם העל-טבעי (שקרוי גם יד אלוהים) הוא, לעיתים, הרסני וממית.

 

סרבר, במפגן וירטואוזי של "קלקר" מטופל ההופך לקורות עץ שניצבות כמו על מפתן הבלימה, מתעתע ברואה ובנוגע. לכאורה זה חומר "עצי" לכל דבר (פריך, מחורר, מחורץ, טבעתי), אך למעשה הוא חומר תעשייתי נטול ריח וצבע מכתים. לכאורה, רישום קווי שחור בחלל לבן שנסמך ונתמך בעמוד בטון ובקורת תקרה, למעשה - דימוי של מה שהיה בית שלם ומגונן.

 

המיצב "שריפה נורא יפה" נעשה במיוחד עבור הגלריה ובהתאם לנתוניה הפיזיים. יניב שפירא טוען כי שאלות אמנותיות רבות עולות מהתערוכה, כמו: האם עסקינן ב"פיסול כאשליה או העתק", "טבע דומם או תיעוד פיגורטיבי", תעתוע או שעשוע. גם דלות החומר מהבהבת ברקע. במבוא לחלל הגדול תלויות "עדויות מרשיעות" שהותירה השריפה - ענפי עצים מפוחמים, גם הם עשויים קלקר, שצילם המאפיר נופל על הקיר הלבן. באולם עצמו - השלד, שמשנה צורתו ודימוייו בכל זווית שהיא. פתח שניצב על "רגל אחת שלמה" ושנייה קטועה; דופן שנדמה כצלב מאורך, חלון שנפתח לקיר הלבן. רק אובייקט אחד מדמה רהיט מלובן. דימויי אנוש או סימן חיים - אין. תוך כדי שיטוט לתוך המבנה הפרוץ ומחוצה לו, תהיתי האם השמאים, ומי שביתם נשרף מטילי החיזבאללה, חוו את היופי הזה. ללא ספק, זוהי אחת מהתערוכות הטובות שהוצגו בגלריה, אם לא הטובה ביותר מביניהן, ובוודאי היא הטובה ביותר מבין התערוכות המוצגות כעת בגלריות תל-אביב. בדרכה השקטה היא מזמנת חוויה נדירה, שאינה נסמכת על זמן ומקום ספציפיים.

 

נעילה: 24.11.


החבילה שלה

קרני עם-עד

 

אילנה סלע מעין-המפרץ הופכת "חבילות" של עיתונים למיצב מרגש

 

בימי מלחמת לבנון השנייה, בשעה שחברי קיבוצה, עין-המפרץ, ביקשו למלט נפשם מאימת הקטיושות, נטלה אילנה סלע ערימות של עיתונים. היא שלפה את הסיכות שהידקו את דיווחי המלחמה אל חדשות החולין, רפרפה בעיניה על הכתוב, מרחה דבק על התמונות והאותיות, ואז החלה מכווצת, מגלגלת, מקפלת ועוטפת שכבות של ניירות למעלה. כך נוצרו להן "450 חבילות" שנצבעו לבן ושהיו אמורות לשמש את סלע במיצב "החבילה" שיצרה. כל אחד הוזמן למשש, להתבונן, להקשיב ל"חבילה" שצירף לערימה ההולכת ומתגבהת בחלל התצוגה.

 

אילנה סלע, אמנית ומורה לאמנות, לא ממתינה לאוצרים שיציעו לה חללי תצוגה. היא מפקיעה לטובת המיצבים שלה חללים אלטרנטיביים, כגון: המרכז המסחרי הסמוך לקיבוצה, הפאב המעוגל במרכז המשק, מועדון החברים. כל תערוכה שלה מפעילה את הצופים בה ומגובה בטקסטים מאת היוצרת.

 

התערוכה הנוכחית, שנפתחה לפני כחודש ועתידה להינעל בימים הקרובים, החלה במעין מיצג שנטלו בו חלק חברים ובני נוער. מי שחווה את האירוע, או צפה בו מהצד, מעיד כי דומה היה לפולחן מוזר ומצמרר. היו גם שהזילו דמעה.

 

דבר המבקר: אילנה סלע ראויה להציב את הפרויקט שלה גם מחוץ למתחם הפאב של עין-המפרץ. יתרה מכך - אנחנו ראויים לכך שזה יקרה. עם חומרים מיידיים, עניים, מצליחה סלע ליצור רגע מפעים של אמנות, ופיסה מרגשת של חיים (או מוות).


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים