החיים זה לא קיבוץ - פרו לעניים



החיים זה לא קיבוץ - פרו לעניים

נועה יחיאלי


עזבו אותי מנעליים איטלקיות ומהצגות בלונדון, מה שאני באמת הכי רוצה לראות זה כפריים מפגרים חסרי שיניים, החורשים את אדמתם באמצעות פרדות. אחרי פשפוש אינטרנטי קצר בחרתי את המטרה בקלות: גרוזיה

 

כמה שבועות לפני שחזרתי לאוניברסיטה גיליתי שאני כנראה היחידה שלא מתכננת נסיעה לחו"ל. מצב המזומנים לא היה מזהיר אמנם, אבל מצב הרוח היה אפילו עגום מזה, התחושה הייתה שהדבר היחיד שיכול לעזור זה איזה טיול טוב לארץ רחוקה. מצאתי שותף די בקלות, כך שהיה עלי רק לבחור יעד לנסיעה, כזה שיהיה זול וקרוב, כזה עם נופים יפים לטיול והכי חשוב, אם אפשר, שיהיו בו זקנים חסרי שיניים. זה מה שאני באמת הכי רוצה לראות: כפריים מפגרים החורשים את אדמתם בפשטות באמצעות פרדות. עזבו אותי מנעליים איטלקיות ומהצגות בלונדון, אני רוצה לחזור אחורה בזמן.

 

אחרי פשפוש אינטרנטי קצר בחרתי את המטרה בקלות: גרוזיה. קודם מעולם לא הקדשתי מחשבה למדינה הזאת, ופתאום אני מגלה שהיא יעד ההולך ונעשה פופולרי בקרב תרמילאים ישראלים. מסתבר שיש בה הכל. נופים מרגשים, כפרים נידחים, מסורת של הכנסת אורחים וכרטיס טיסה זול.

 

והנה לא עוברים ימים אחדים ואני ודולב על מטוס בדרכנו לטביליסי, בירת גרוזיה, עיר שעד לפני שבוע לא ידעתי כלל על קיומה.

 

אולם הנוסעים של נמל התעופה הבינלאומי בטביליסי הוא אחד המחזות המגוחכים בהם חזיתי מעודי. חלל אחד קטן כשבאופק אין זכר למזרקות מים, לעמדות השכרת רכב או לחנויות ספרים יקרות. אנחנו פונים לאסוף את המזוודות שלנו ומבחינים בקיר זכוכית, המפריד בינינו ובין מה שנראה כמו עדת גרוזינים נרגשים הנדחקים אל המחיצה ובוחנים את הנוסעים שהגיעו, מחפשים לזהות את יקיריהם השבים הביתה. אנחנו יוצאים אל הקהל הנרגש, אבל אף אחד, כצפוי, לא מתרגש לקראתנו, לבד מנהגי המונית, שמייד תופסים ומושכים וממתיקים הבטחות למחירים נמוכים, והכל בשפה זרה ומוזרה שלא דומה לשום דבר בכלל.

 

כבר בלילה הראשון, בכתובת אותה קיבלנו מידיד עוד בארץ, אנחנו מבינים לשמחתנו שלא נטייל לבד. ביתה של אירנה עמוס בישראלים בני גילנו, סטודנטים בחופשה מכל רחבי הארץ, שגם הם, כמוני, כמהו כנראה לניחוחות של מזרח אבל יכלו להרשות לעצמם להרחיק רק למערב. אני ודולב התיידדנו דווקא עם זוג קשיש, גבר ואישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם. אחרי כמה ימי טיול משותף הפכנו ארבעתנו למשפחה. ממילא כל הגרוזינים חשבו שהם ההורים שלנו, אז כבר נהיה לנו קל יותר לקרוא להם אמא ואבא. יחד עם ההורים החדשים פצחנו בשבועיים שהתבססו בעיקר על טיפוסי הרים (בהם כמעט נפחתי את נשמתי מספר פעמים) ואכילת מיני מאכלים מקומיים משונים ואותנטיים בתיבול תמידי של כוסברה על שולחנם של מקומיים סמוקי לחיים.

 

לא עבר זמן רב וכבר ידעתי למה באתי לכאן. ביורדנו מאחד מאותם הרים ארורים (למה אי אפשר שיהיו טיולים יפים בלי עליות? סתם, במישור?) עברנו בחצרותיו של כפר מנומנם, ואני קיבלתי בדיוק את הסחורה אותה חיפשתי. בזה אחר זה קפצו לנגד עיני, כמו נקראו לשעשע אותי, הזקנה הרגוזה והכפופה הכורעת תחת עולם של שני דליים המחוברים על גבה באסל של עץ, ומסתכלת עלינו בעין חשדנית וחמורת סבר; שתי הנשים עבות הבשר הרוכנות מעל ארגזים עמוסים, מושיטות בידיים מלוכלכות את פרי גנן הנוטה לרקב; הזקן במגפי העבודה המבוצבצות (וללא השיניים, כמובן) העומד ומשיח עם חבר, הלבוש גם הוא בבגדי עבודה. אל תתנו לעובדות להטעות אתכם - אחרי כמה כפרים כאלה הבנו שאף אחד לא באמת עובד שם. האיכרים הללו נצפו על ידינו בכל שעות היום כאשר הם עומדים ומנהלים שיחה בטלה, ואף פעם לא הולכים לשום מקום או עושים משהו. אלוהים יודע מאיפה יש להם כסף לקנות אוכל. בעצם אין להם, אני מבינה, הם אוכלים את המלפפון שבגינה ואת הביצים של התרנגולת מהחצר וזה מקסים בעיני. פחות מקסים בעינינו הייתה העובדה שלמרות שראינו המון חזירים מתרוצצים בחצרות, לא פגשנו אותם באותה התדירות בצלחת, לאכזבתנו, והשאלה מה עושים הגרוזינים בכל החזירים שלהם ומדוע הם לא אוכלים אותם לכל הרוחות, תישאר ככל הנראה לא פתורה.

 

לרגעים ממש טעיתי לחשוב שאני נמצאת שוב בפרו, כיוון שהמקומיים או הסביבה הזכירו לי כל כך את כל מה שראיתי שם. כששני פרואנים (סליחה, גרוזינים) שיכורים הפריעו לנו לישון ברכבת הלילה, כמעט שפניתי להרביץ בהם תורה בספרדית. כשחזרתי סיפרתי לכולם שהייתי שוב בפרו, על הנופים המרגשים והכפרים הנידחים ומסורת הכנסת האורחים. רק כרטיס הנסיעה היה הרבה הרבה יותר זול.

 

noanoasof@hotmail.com









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים