בוא אלי פסוק נחמד - פרשת השבוע: פרשת "נוח"



בוא אלי פסוק נחמד - פרשת השבוע: פרשת "נוח"

בארי צימרמן


"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֶת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן." (בראשית, י"א32-31)

 

התורה לא מספרת לנו מדוע החליט תרח לקחת חלק ממשפחתו ולנוע בכיוונה של כנען. שום רמז לא ניתן לנו לגבי איזו מעורבות יוצאת דופן של ריבונו בעניין זה, אם בכלל העלינו על דעתנו לחשוד בו. ולמה, בעצם, שלא נחשוד? לנוח הוא לא אמר לבנות תיבה? אמר. וכשנגמר המבול, לא אמר לנוח לצאת מן התיבה? אמר. אז איך זה שתרח, צאצאו הרחוק של נוח, על דעת עצמו מחליט לצאת מאור כשדים, לא מחכה להוראה מגבוה, לוקח כך סתם, את אברם ואת לוט ואת שרי, "ללכת ארצה כנען"?

 

התשובה לשאלה זו מסתתרת בעבי היער הטקסטואלי ועכשיו תיחשף כאן לעין כל. תרח החכם, שהגיעה שמועה לאוזניו על איזה "לך לך" רציני שהולך לנחות בקרוב על בנו אברם, לא עשה שום דבר כך סתם. הוא החליט להקדים תרופה למכה. כל העסק הזה של הבטחות נשגבות, חול וכוכבי-שמים נראה לו מסוכן. טיוטות-חוזים ונוסחי-ברית שכבר כמה זמן היו עוברים בין הצדדים עוררו בו אי-שקט. "מתחילים עם 'ואעשך לגוי גדול' ומי יודע איפה מסיימים", העיר לאברם באיזו ארוחה משפחתית וזכה בתגובה צוננת. "זה לא ייגמר בטוב", העז לומר לשרי, בתקווה שהדברים יעברו הלאה.

 

ואז, כשאזהרותיו כושלות, הוא מתעורר השכם בבוקר (הרגל מגונה שהנחיל לבנו), מעיר את לוט, את אברם ואת שרי, משאיר מאחור את בנו נחור ומתחיל ללכת ארצה כנען, בלי פקודה מגבוה, בלי חוזה חתום. הוא לוקח והוא הולך, הוא מוביל והוא מנווט. הוא ולא שליח, הוא ולא שרף. מנסה לבטל בכוח הליכתו הריבונית וסמכותו ההורית את החוזה המוצע לבנו, מורד בברית, רואה שחורות ונצורות. ואז הוא מת, כמו החרדון ב"מבצע סבתא". ובפרשה הבאה הברית נחתמת.

 

אל תאמינו, קוראי היקרים, לאגדות המתארות את סבא תרח כעובד אלילים שוטה שזקוק לבנו אברם על מנת ללמוד לקח מונותיאיסטי חריף. לא הייתה לו חנות, אברם לא הטיף לו מוסר ולא שבר בחנותו שלא הייתה פסילים שלא נבראו. כל אלה אגדות יחצ"ניות הן, שמטרתן לגזול מתרח את כבוד האב ולאפשר לבנו יקירו להופיע כשחקן ראשי, מלוהק על ידי ריבונו כאב-המון-גויים, מר אבינו, דור ראשון לאבות האומה. לפניו המבול, אחריו הכל.

 

לאט לאט נשכחו תרח ואזהרותיו מלב אברם, נמס זכרו כקרח, עד שיום אחד, אחרי שנים רבות, השכים אבינו אברהם בבוקר לקחת את אבינו יצחק אל הר המוריה ואז נזכר. ואז כבר היה מאוחר.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים