קולטורה: מיצב, ספר, תיאטרון



קולטורה: מיצב, ספר, תיאטרון

טלי כהן-גרבוז, לאה ענבל דור, סיון שדמון


מיצב: הצעת הקריאה מתפענחת בקלות

טלי כהן-גרבוז

 

סשה סרבר, תלמיד המסורת הריאליסטית, עבר מהפך אל המופשט הקונקרטי ומציג מיצב שיוצר קשר אירוני בין שריפה ובין יופי

 

גלריה הקיבוץ פותחת את עונת התערוכות בעבודת תלת ממד שיכולה להתפרש כתגובת AFTER SHOCK לאירועי הקיץ, או כנבואה שחורה. חלל הכניסה לגלריה ריק ומוצף אור לבן. על כל אחד מהקירות תלוי אובייקט הנראה ענף עץ שרוף. במבט מקרוב המרקם של הענפים מאבד את הזיהוי המובן מאליו שלו למקור והופך דימוי. הענפים וכל עיקר העבודה הנמצא בחלל המרכזי, עשויים קלקר מעובד וצבוע בשחור.

 

סשה סרבר הוא אמן צעיר יליד קישינב, מולדבה. ב-2003, זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה של ראש הנקרה. בקישינב סיים סרבר את לימודי האמנות שלו בקולג' המחנך את תלמידיו במסורת האסכולה הריאליסטית. החיבור שלו עם אמנות עכשווית, העוסקת ברפרזנטציה ובייצור עמדה ביקורתית, נוצר, מן הסתם, אחרי תקופת הלימודים. עבודה שהוא מציג בגלריה הקיבוץ נמצאת על התפר בין המופשט לקונקרטי, בין העיסוק המודרניסטי בחומר ובצורה כתכלית עצמם - לאופציה להשתמש באמנות כשפה לומר בה דבר על העולם.

 

בתוך החדר המרכזי הגדול בגלריה יצר סרבר מבנה העשוי כולו דימויי קרשים שרופים, מחוברים ביניהם. הבדים השחורים משרטטים בחלל צורה של בית, עם קווי מתאר של עמודים הסוגרים על קירות לא קיימים. מול הכניסה לחדר המרכזי צפה בחלל, תלויה על חוט ניילון בלתי נראה, מסגרת שבורה שיכולה להיות דימוי של דלת כניסה. החיבורים בין הקרשים, הזוויות שנוצרות, האלכסונים הממוטטים והשברים המונחים על הרצפה מקבלים בחלל נוכחות של קומפוזיציה מופשטת. קו שבור אחוז בשני קצותיו נראה שואף להתחבר מחדש, כמו שהיה לפני השריפה. לא רחוק ממנו מונח על הרצפה שריד של אובייקט ביתי שקשה לעמוד על טיבו. הצופה המקיף את הצורות מבחוץ, או הולך ביניהן, יכול לעקוב, בכל צעד שיעשה בחלל, אחרי יחסים חדשים הנוצרים בין קווי המתאר. לא במקרה קרא סשה סרבר לעבודה שלו: 'שריפה נורא יפה'. הוא ייצר חיקוי סינתטי אסתטי מאוד של אסון. תהליך הבנייה של העבודה הוא ייצור אפקט של יופי, של התפעמות משלמות המראה, מיחסי הצורות ומהנוכחות שלהן בחלל.

 

החיבור בין 'שריפה' ל'יפה' הוא בהכרח אירוני, ואולי יש כאן אירוניה עצמית: כניסה לתוך מה שמתבקש להיות אזור האסון, מורגשת כמו שיטוט בתוך אסתטיקה של רישום בתלת ממד. זה כוחה של העבודה אבל גם מקור לתחושת החמצה. מיצב הוא מדיה עכשווית שלכאורה קל מאוד לייצר מתוכה הברקה ש'תעבוד', כלומר, בדיעבד תיטען משמעות. במיטבה, עבודת מיצב מעמידה את הצופה מול אפשרות לחוות משהו בעל עומק שנוצר מחיבור, לפעמים מינימליסטי, בין אובייקטים או מדיות. לפעמים מעט מאוד יכול לטלטל את הצופה ולרתק אותו. בעבודה הזאת יש הזמנה פשוטה וחד ממדית לדיבור על מקום שקרה בו דבר רע, שיושביו מתו או נמלטו ממנו, לפוסט טראומה שנמצאת בלב ההיסטוריה האנושית. הצעת הקריאה הזאת מתפענחת בקלות החל משמה של העבודה, מהמבנה התחבירי שלה ומתוך הקונטקסט של עשייה עכשווית. אחרי שפוענחה, העבודה נשארת אסתטית ומנוכרת, כמו תרגיל מוצלח בקומפוזיציה בחלל. ברמה הגבוהה בה סשה סרבר מטפל בחומר, הוא יכול לקחת יותר סיכון ולהניב משהו שנמצא מעבר למתח האירוני שבין 'שריפה' ל'יפה'.

 

סשה סרבר

"שריפה נורא יפה"

גלריה הקיבוץ

אוצר: יניב שפירא

 

ספר: תהליכי היפרדות עמוקים

לאה ענבל דור

 

במחקר על יחסי ישראל והתפוצות: יש להקציב משאבים גדולים יותר לטיפוח התפוצות היהודיות ולהשלים עם הקטנת המשאבים המועברים לישראל תוך שמירה על שיתוף פעולה מקסימלי בינינו לבין יהודי העולם

 

מסיבות רבות מדינת ישראל נחשבת בעיני יהודים רבים מהתפוצות לישות תרבותית שאינה מלהיבה ואינה מחדשת ולכן היא אינה משמשת להם עוד מקור השראה מרכזי. חברי קהילות מבוססות בתפוצות, והקהילות האמריקניות בראשן, אינם מהססים עוד לבקר את ממשלות ישראל ולפעול בהתאם. את מרבית המשאבים שהם מגייסים, הם מפנים למימון צורכי הקהילה המקומית שלהם. אף על פי כן, שינויים אלה לא הופנמו אצל האישים, המוסדות והארגונים במדינת ישראל המעורבים בעיצוב המדיניות בכל הנוגע ליחסי ישראל והתפוצות, ולא הוסקו המסקנות הנדרשות.

 

באווירה זו, התכנס השבוע בארץ חבר הנאמנים של הסוכנות, שהייתה ועודנה, למרות מה שאמרנו כאן, המוסד החשוב ביותר בממשל העם היהודי בישראל.

 

ספרם של גבי שפר והדס רוט-טולדנו, הדן בשינויים המהותיים מאוד שהתחוללו ביחסי ישראל והתפוצה היהודית, מתייחס לשאלות הללו. הוא דן בסוגיה שטרם נידונה די הצורך בישראל והוא מתבסס על מחקר עצמאי; ספר שאינו קשור או ממומן על ידי מוסדות או ארגונים הפעילים בתחום.

 

"זה זמן רב מתרחשים תהליכי היפרדות עמוקים בין התפוצה היהודית לבין מדינת ישראל", כותבים החוקרים. "כל צד עסוק בבעיות המעסיקות אותו ומנסה לקדם את האינטרסים החשובים לו. אין בנמצא 'פרוטוקולים של זקני ציון' במשמעות שלפיה מדינת ישראל היא הקובעת את המדיניות בעם היהודי והיא המבצעת אותה". החוקרים סבורים כי מצד אחד צריך להבהיר לעולם וליהודים בכל אתר, כי אין ממשל כזה, ומצד אחר יש לעשות ככל האפשר כדי לקדם את שיתוף הפעולה המרבי בין שני חלקי העם היהודי.

 

לטענתם, אם ישראל, ההולכת ומשתנה בעצמה, מבקשת לשמור על קשרים הדוקים עם התפוצה, שגם היא הולכת ומשתנה, דרושות נכונות ותעוזה להנהיג שינויים מהותיים. הדבר קשה, מפני שהאינרציה הטבועה עמוק בכל הארגונים, משפיעה מאוד על הגישות המקובלות. בישראל רווחות אידיאולוגיה ותפיסה ציונית-ישראל וצנטרית מסורתית ארכאית, שאינן מותאמות למצב הנוכחי של התפוצה היהודית ולקשריה הבעייתיים עם מדינת ישראל. מדיניות הממשלות לדורותיהן מתאפיינת בהצהרות מרוקנות מתוכן מעשי, בשינויים ארגוניים שוליים במקום ברפורמה מעמיקה או מהפיכה כוללת. זאת בנוסף למאבקים בלתי פוסקים על שליטה ומשאבים כספיים, על המדיניות, על החלטות ועל אזורי פעולה ותחומי עשייה.

 

המחברים מלגלגים על ההצהרות הרשמיות המתייחסות אל החינוך היהודי ציוני כאל תרופת פלא.

 

הכרחי, לטענתם, להביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ממשלת ישראל לבין המוסדות והארגונים היהודיים כדי להתגבר על חוסר התיאום במדיניות ובמעשים ביניהם. יוזמה שצריכה לבוא מצד ממשלת ישראל. הכרחי לקבל במודע את המצב שבו תהיה הקצאת משאבים קטנה יותר לישראל והקצאה גדולה יותר לצורכי התפוצה "ולהצהיר בפומבי כי זה המצב וכי ישראל מקבלת אותו".

 

שאם לא כן, ממשל העם היהודי יוסיף להיות מפוזר, חסר גיבוש ואחידות, חסר מדיניות ואסטרטגיה כלל יהודית מגובשת וממצה; ויימשך הקושי לשלוט בתהליכים המתחוללים בתפוצה היהודית ובעם היהודי בכללו. כיום, התרחשויות מיידיות מכתיבות את תגובת המוסדות.

 

"מי מנהיג? על יחסי ישראל והתפוצה היהודית"

גבריאל (גבי) שפר והדס רוט-טולדנו

הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד

332 עמודים

 

תיאטרון: התיאטרון של המדינה

סיון שדמון

 

ההצגות של בית לסין עושות עבודה מקצועית לא רעה, אך בהיעדר דיאלוגים עם האוונגרד ורמזים חתרניים נגד המציאות המקיפה אותנו, הם מציגים תיאטרון לא מעניין

 

פסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית לסין התקיים באולמות של צוותא והועלו בו שלוש הצגות חדשות. במקביל התקיים פסטיבל "פותחים מסך" בו הציגו עשרה מחזות במתכונת של קריאה מבוימת.

 

המארגנים מתגאים בכך שכל משתתפי הפסטיבלים לא מקבלים תמורה, אך ממהלך הפסטיבל וההכרזה על הזוכים במילגות להמשך ההפקה, ברור שמדובר בחלק מתהליך ההפקה של המחזות, מעין קבוצת מיקוד. והמטרה, נדמה שסומנה מראש: לייעל את הדרך לכיבוש לב המנויים וכיסם.

 

אחרי צפייה בשתי הצגות ניכר שבית לסין, בניהולה של ציפי פינס, ממשיך לצעוד לחיק המיינסטרים, ועושה זאת בלי להתנצל.

 

"סיבת המוות" של יעל נביא, היא דרמה משפחתית מרגשת שעוסקת בהתמודדות עם בן חריג בחייו ובמותו. הבן הצעיר, שלא הכיר את האח שמת אלא רק את המשקעים שמותו השאיר על המשפחה, יוצא לגלות את האמת המרה ומגלה כמעט יותר ממה שרצה לדעת. רבקה מיכאלי משחקת נפלא את הסבתא, ובסופה הופכת ההצגה למרחץ דמעות אמיתי.

 

בדרמה מעין זו, שהמרדנות היא חלק בלתי נפרד ממנה, וגם זוכה לגאולה מסוימת בסוף, אין לצפות לחתרנות. אבל בעולם פוסט מודרני נדמה שהניסיון לעשות אמנות בלי רפרנסים, ובלי להוסיף רבדים על הסיפור המשפחתי, מותיר תחושה קלה של אכזבה. אפילו שייקספיר כבר שלח הערות עוקצניות באמצעות מחזותיו.

 

ב"שיר פרידה", לעומת זאת, מאת אילנית סוויסה, הפוליטיקה, ולכאורה הרלוונטיות, כבר בפנים. הגיבורה היא משוררת צעירה שקרועה בין אב שעדיין מתאבל על מות האחות הגדולה, ובין מאהב מבוגר, משורר פוליטי, שמשמש לה דמות אב הפכפכה. גם כאן השחקנים מצוינים, התפאורה טובה, הקצב מהיר והקתרזיס הסופי מעלה דמעות בעיני כולם. אבל גם כאן, הניתוק מהשיח האמנותי והאינטלקטואלי בולטים.

 

אם נשווה לרגע לתחום אחר, נגלה שגם ההבדל בין "הארץ" לשני היומונים הגדולים האחרים הוא לא מהותי. שלושתם לוקחים חלק מרכזי ביחסי הכוחות הכלכליים והפוליטיים, ורחוקים מחתרנות כרחוק שמאל מימין. אלא שמעל דפי "הארץ" מתקיים דיון עם מודעות כלשהי לשיח החתרני שרוחש בעולם, ובכך הוא נהפך למעניין בהרבה.

 

מתיאטרון גדול ובעל אמצעים הייתי מצפה שלפחות חלק מהצגותיו לא ייעשו בלי שום פזילה לכיוונים אוונגרדיים, מבחינה תוכנית או אסתטית. גם בדרמות משפחתיות יש מקום לרקע היסטורי, פוליטי, או התייחסות לתולדות המדיום עצמו.

 

פסטיבל "פותחים במה" 2006

"שיר פרידה"

מאת: אילנית סוויסה

בימוי: קארין סיגל

משתתפים: חגית דסברג, אילן דר, מיכל לוי, דורון תבורי

"סיבת המוות"

מאת: יעל נביא

בימוי: נויה לנצט

מוזיקה: יובל מסנר

משתתפים: מירב גרי-כהן, רבקה מיכאלי, נטלי נאמן, דן קסטוריאנו, שלום שמואלוב, איתי תורג'מן.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים