יצירה: 2 שירים, ספר חדש, תערוכת ציורים ותערוכת צילומים




תפילת הגשם

חיים גינבר, יסעור

 

יברכנו מטר - כבכל החורפים

וצימאון-הקרקע לרוויה ישקה

כל זרע ונבט

כל נבג ונטע ישתרש -

זה עתה, השדות פערו תלמים,

יציצו מתוכם סמני-מחר ירוקים -

עת הרוחות תשתוללנה בנופים,

דרכים רטובות, בזרימת הגשמים.

שוקל סיכוייו החורש:

האם תתקבל הכמות שתידרש?

לחסד או לשבט

מצפה הוא לעבים-נטפים;

מביט בשמים, רחבים עמוקים

אל עבר ענן שחור - ומחכה -

אולי זה חלקו - את שדהו יזכה...

תברכנו התקווה - כבכל האופקים.

 

יברכנו שלום - כבכל המועדים

וכמיהת האדם לרווחה תמומש,

אל שלווה ושקט

אל נועם ועונג ישאף -

זה עתה הקיצו מחלום שנשבר

אשליית-הנחלה ביסודות יציבים,

בשבילי-קבע לצבאות צועדים

במשכן עראי על חולות המדבר;

מתוכנן, מאורגן, מסועף

אך ניתנים במלואם בחרון-אף

בהסכמי-הלקט

שייחתמו בסוף-פסוק הנועדים.

אזי נתהלך בצוותא בנתיבים

של חבל-אדמה אשר עמל כבש,

ובארץ אשר בגדי-חגה תלבש

תברכנו חמה - כבכל האביבים!


ארנון לפיד

 

"אין לך כמעט סיפור או שיר, שלא ישביח אחרי שהנחת לו לכמה ימים" - המליץ, וכך גם נהג בעצמו, רמונד קרבר, מן הבולטים בכותבי הסיפור הקצר בתקופתנו. קרבר כתב את סיפוריו באבחה אחת (בדרך כלל מבעד מסך של אלכוהול), ורק לאחר ימים חזר אליהם, לצמצם וללטש, עד שהיו לאבני גביש קטנות וזוהרות. הצמצום והתמצות - בהיקף העלילה, במיקומה, במספר הגיבורים, בדיאלוגים - הם נשמת אפו של הסיפור הקצר. זה אינו רק חוק או "כלל" בתורת הספרות; זו, פשוט, הדרך הנכונה להעניק לקורא את מלוא התענוג מהמעדן הספרותי הקרוי סיפור קצר. אילו שעה דני נימרי לעצתו של קרבר, וגם אילו נשף בעורפו עורך קפדן ותובעני יותר, היה עושה נמרי חסד עם עצמו ועם קוראי 26 הסיפורים הקצרים בספרו "מנעול החלומות" (הוצאת תמוז). זהו ספרו הראשון של נימרי, חבר קיבוץ שריד ("חקלאי, מורה, טייל, חובב בעלי חיים וגינון"), ולפיכך הוא מפתיע בכשרון הכתיבה, בתבונת ההתבוננות וביכולת הביטוי שלו (הספר זכה להיכלל ברשימת המומלצים של סטימצקי).

 

אבל נימרי הפנה עורף לסוד הצמצום (וגם לאותה תבנית ייחודית לסיפור הקצר - שבה מוטיב מרכזי משמש כסמל שסביבו מתמקדות משמעויות הסיפור), והריהו מפליג בסיפוריו בשפה עשירה ובתיאורים פרטניים לעייפה, ובכך מאכיל אותנו כפות גדושות של קלוריות מיותרות. בין הסיפורים יש כמה שהם "קרברים" בנושאיהם (אדם שבוחר לעזוב את משפחתו ולחיות כהומלס על ספסל בגן; אספן צדפות שנפשו נקשרת בנפשו של נער דיסלקטי; בדידותו הנואשת של פנסיונר טרם זמנו, ועוד) - אבל קרבר, שכל מצוקה וכאב אנושיים לא היו זרים לו, זיקק ותמצת את סיפוריו לכדי פנינים קטנות ומבריקות, ובכך קסמם. נימרי הרחיב ו"מתח" את סיפוריו, עד שלפעמים איבדו מכוחם. גם עורך אכזר חסר, כאמור, לספר הזה. בצד כמה סיפורים מצוינים, המשלבים גרוטסקה ו"מסעות נפשיים" מרתקים ("גשם ירד בזאקופנה"; "לנויפלד אין מי שיספיד אותו", ועוד) נכנסו אליו כמה, שאינם יותר מאנקדוטות חביבות, או סיפורי מקום פולקלוריסטיים, שהותפחו מעבר למידתם ולערכם האמיתי ("בוטנים"), וגם כמה שמקומם לא יכירם בו, כיוון שהם מזכירים בעלילתם ובסגנון הכתיבה הז'ורנליסטי-הצהבהב, הרצוף קלישאות, את הסיפור השבועי שנהג צבי לידסקי לפרסם ב"לאישה", או את הכתיבה המסחרית, המיועדת לקריאה במטוס, של רם אורן ("בבית הקפה"; "כל הכוונות זקופות").

 

נימרי הוא, בעליל, מעיין שופע של רעיונות, דמיון יצירתי, נושאים ומילים. בספר הבא - ואין ספק שיבוא, וכדאי שיבוא - ייטיב עם עצמו אם ימנה לו עורך שיודע לסכור את גאוות המילים ואת שטף הסיפורים. ו"שאפו" לדרור נץ, חבר שריד, על ציור העטיפה.


קרני עם-עד

 

תערוכת הצילום של שלומית ארבל ( (take 1בגלריה "לאונרדו" שבבית התנועה, מוכיחה עד כמה נחוצה האמנות במבוא האולם המשמש לדיונים ולאירועים ציבוריים. מאז סיימה מרים ביטמן (דליה) את עבודתה כרכזת מדור האמנים הבינקיבוצי (ומחליף אין!), ובתוך כך את האוצרות (בהתנדבות) של המסדרון התנועתי, אין מי שיתלה שם ציורים. ומה על שוחרי תרבות שמחפשים על הקירות מפלט מהדיונים (המייגעים לעיתים)? נאדה. עד שבאה עילית אזולאי ואצרה את הצילומים המונוכרומטיים של שלומית ארבל, בת מלכיה, כלכלנית יועצת לאיגוד התעשייה הקיבוצית ולאגף הכלכלה בתנועה. האווירה העגמומית שמשרים האפורים של ארבל על המקום כולו, רמז לסתיו שנאסף בחוץ - משדרגים את המבואה לאולם. זו לה תערוכתה הראשונה, ומכאן שמה  ,take 1המשמש בדרך כלל לתיאור צילום שלוכד רגע חד-פעמי. העבודות הטובות יותר של ארבל הן אלה העוסקות במצב האדם. בהן היא ממסגרת אישה הרה, צופנת סוד וחושפת כרס עגלגלה, בין מסגרות קדמיות ואחוריות של בית, מרפסת, גדר של גן. ברקע עצי איקליפטוס, אבל המבט מתרכז במבע הרך ומלא החמלה ששמור רק לנשים הרות. עוד דמות "ממוסגרת" היא של איש מבוגר פוסע ברחוב (ירושלמי), מצולם ממרפסת בית מוגבהת במקצת. ה"סיפור" לא מפוענח, אבל זה גם סוד קסמו. ארבל מוסיפה וממסגרת פרי על שולחן ופסלון של ארנב, אבל המתח שנאצר בדמויות האנוש לא מתקיים בהם. ה"מקצועיות" הצילומית כבשה, במקרה זה, את הרגש. צילום נוסף של ארבל: כלי קרמיקה דמוי חזה אישה וכוס זכוכית מוארכת (פאלוס גברי?) - הוא מהיפים שבתערוכה המינורית. הפרחים שתיעדה הצלמת צפויים מדי, ובוודאי טובים פחות מתמונות להבת הגז המצולמת בתקריב, כמו-גם מתמונת הארון העתיק העומד ברחוב כשגשם של שלכת ניתך עליו. מעניין יהיה לצפות בתערוכותיה הבאות של ארבל, בתקווה שרמתן תהיה אחידה ולא תגלוש לעלי כותרת ולגבעולים יפי-צמרת.


אמונה ואמנות

שירה חיים

 

רחל דורלכר משדה-אליהו מבטאת בציוריה את השמחה הרוחנית ואת אהבת ארץ ישראל

 

רחל דורלכר (שדה-אליהו) מציגה את ציוריה בגלריה קפה-מסעדה "מוזה על המים" שבגן-השלושה (אוצר: משה ברקוביץ, ניר-דוד). דורלכר, מורה לאנגלית לילדים לקויי למידה וציירת, החליטה בארבע השנים האחרונות להתפתח בתחום הציור, ולשם כך יצאה ללמוד אמנות במכללת "אמונה" בירושלים.

 

"עליתי לארץ בגיל 17 מארה"ב", היא מספרת, "היישר מפרברי פילדלפיה אל עמק בית-שאן - עמק רחב בין הרים ונופים תנ"כיים, דבר שהשפיע עליי רבות. אט-אט נחשפתי לקדושת הארץ. כאמנית, אני נותנת בצבעיי את השמחה הרוחנית, את העומק ואת השכינה שמבטאת את ארץ-ישראל ואת היהדות". על-פי עדותה, משפיעים על סגנון הציור שלה ועל גווניו כמה דברים: ילדיה, הנותנים גוון וזרימת-חיים (יחד עם גדי, אישה, הקימה בקיבוץ משפחה מרובת-ילדים); העלייה לירושלים, תחושת השכינה השרויה על העיר, צבעיה העמוקים ובתיה העתיקים; הדרך אל ירושלים בכביש הבקעה; העבודה עם ילדים; המוזיקה. רחל: "כל הדברים האלה, ועוד, מתגלים בציוריי, שמבטאים את שמחת היציאה מהגלות בגיל צעיר וכניסה לתוך ארץ זבת חלב ודבש של שכינת ה', של רוח הקודש ושל ניגון ושיר שנמצאים באוויר עוד מתקופת בית-המקדש, עת היו הלוויים שרים ומנגנים לה' בצבעים שמשמחים את הלב". התערוכה תינעל ב-3.11.


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים