בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע - בראשית



בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע  - בראשית

בארי צימרמן


"בראשית"

 

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ." (בראשית, א' א')

 

הרבה סודות צפונים במצעדן הקצבי, המדוד, של שבע המלים המפורסמות הללו, שהן, בעצם, שש (כי ה"את" חוזרת על עצמה). המלים הגאוותניות היודעות הללו, שבוראות בידיעתן את היקום התודעתי שלנו, שאינן טורחות לספר לנו מי אמרן ומהיכן נודעה לו האמת המסופרת בהן.

 

דורות רבים של חכמים וחכמות שיחקו בחמש המלים (בלי שני ה"את"ים) כמו ילדים שמשחקים ב"חמש אבנים": אוספים, מכווצים, פורשים, משליכים, מלקטים וחוזר חלילה. דור אחר דור התיימר להבין מה זו "בראשית", מה פירוש "ברא" ומי הוא "אלהים", ודור אחר דור ליקט אבניו מחדש ושב לשחק בחמש אבנים בחמש אצבעות כנגד חמש מלים. בינתיים הגיעו ימי השבוע ותבעו את שלהם. כך נוספו ה"את" וה"ואת" והפסוק הראשון של העולם בא לעולם והתייצב על שבע מלים ששתיים מתוכן לא אומרות דבר ועל כן יכולות לומר הכל.

 

בימים אלה, בהם אנו מציינים מאה ועשרים שנה להולדתו של דוד בן גוריון (ובעצם ראוי שנציין בהם בעיקר מאה שנה לעלייתו ארצה) אני תוהה איך נועז האיש המקראי הזה לנהל מלחמה עיקשת בשימוש המופרז (לטעמו) במלה "את", בעוד זו קורצת אליו מתוך כפל מופעיה בפסוק הראשון של התנ"ך הקדוש לו ומתוך יותר מ-9,000 הפעמים בהם היא משובצת בשאר שטחה של הריקמה המקראית הסבוכה.

 

ריקותה הסמנטית של ה"את" הביאה דרשנים עתיקים וחדשים למצוא דווקא בה תילי תלים של משמעויות נחבאות, כדרכו של רבי עקיבא בשם רבו נחום איש גמזו, שחיפש בכל "את" (ובכל "גם") סימן לריבוי, כדרכם של אחרים שנמצאו להם בתוכה כל אותיות האלפא ביתא מ"א" עד "ת", וכדרכם של בעלי הסוד שטענו כי בראשית ברא אלהים "את". אולי הגמישות המדרשית הזו של  "את" היא שהרגיזה את מייסדנו הנמרץ, אביר הפשט, מי שהטיף ל"תנ"ך הזורח באור עצמו" ושכח שהנורה של המקרא נתונה כבר אלפי שנים בבית המנורה של המדרש ומי שמוציאה משם כמנתקה  מן הזרם. ואכן, בית המדרש רחב מספיק כדי שמצד אחד תזרום המ"ם הסופית של  "אלהים" אל ה"את" ותנביט שם "אמת", ומן הצד האחר, אם תדקלמו בקול רם את הפסוק ותעצרו אחרי המלה הרביעית, כבר תשמעו בעצמכם.

 

בפסוק הראשון של התורה נבראים, אם כך, לא רק שמים ארץ ותורה אלא גם מדרשה של התורה המיוצג בצמד ה"את"ים. מהו המדרש? הצורך הבלתי מסתיים של האדם לפרש את המלים הקדושות לו מתוך חירות אנושית ונאמנות תרבותית. החירות היא הרוח (הבוחרת לבוא מאשר תבוא), הנאמנות היא המפרש המתוח אותו אני מכוון בזהירות בתוך נתיבי המסורת, המסר והמסירה, כניסוחה הוותיק והמקסים של חנה קציר, ובים ה"את", בין גלי אותיותיו הנסתרות, כולנו שטים.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים