ג'ינה חוזרת הביתה - כלבת קולי של משפחת יהל ממעיין ברוך, ברחה מרעש ההפגזות והוחזרה לאחר חיפושים



ג'ינה חוזרת הביתה

רונית יהל, באדיבות על הצפון, עיתון המועצה האזורית גליל עליון


שובי הביתה!

שש השנים שלאחר יציאת צה"ל מלבנון היו עבור

ג'ינה, כלבת הקולי הגזעית של משפחת יהל, שש

שנות חסד. אצבע הגליל טבלה בשקט שלא ידעה

כמותו בעשורים שחלפו. ואז פרצה המלחמה

האחרונה, וג'ינה שבה ונתקפה בחרדה גדולה

 

 

כשג'ינה, כלבת הלאסי (קולי) שלנו, הגיעה אלינו - זה היה לפני יותר מ-12 שנים - היא הייתה צרור קטן ומפוחד. היה לה שיער זהוב ורך, צווארון לבן, לא שלם, אף מאורך ועיני שקד, ולאורך כל הדרך מקיבוץ כפר-מנחם בדרום, ועד אלינו, למעיין-ברוך, הייתה מעורסלת בזרועותיו הדקיקות של בננו יורם, שהיה אז נער צנום ומכור לקראטה ולמחשב. כבר באותה נסיעה נכרתה ביניהם ברית עולם, ונרקמו קשרים של אהבה ומסירות הדדית, שאין למעלה מהם. מזרועותיו של יורם היא נשלחה, עוד באותו יום, היישר לידיה המקצועיות של אורית שריר, וטרינרית הבית שלנו. אורית בדקה את הצרור, לחצה, חיסנה והכריזה באוזני כל מי שהסתופף במרפאה שלה - הולכי על שתיים והולכי ועל ארבע: "זו גורת קולי גזעית ומשובחת, היא תהיה יפהפייה". וכך היה.

 

ג'ינה גדלה והייתה לכלבה יפהפייה, טובת מזג ונאמנה, עם לב חם במיוחד לילדים. לכל הילדים, אבל בעיקר ליורם, כמובן. מדי יום, בדיוק בשעה ארבע אחרי הצוהריים, כשהיו הוא וחבריו יוצאים מבית הילדים בדרכם לבית ההורים, המתינה לו ג'ינה ליד הכניסה לבית הילדים וליוותה אותו הביתה. באופן קבוע הצטרפה לצעדה היומית שלנו סביב גדר המערכת, וכשהגענו לרפת, הייתה מעוררת מהומה בין הפרות, כמו מבקשת לכנס את העדר, כפי שמורה לה הקוד הגנטי של מקורות גזעה - אי שם, הרחק בחבל יורקשייר שבצפון אנגליה.

 

וגם אינטליגנטית הייתה, דוברת עברית ומבינה גרמנית - השפה בה נהגו הוריי להרעיף עליה דברי אהבה ופינוק. כשדקלה, בתנו הבכורה, למדה פיזיותרפיה, הייתה ג'ינה בובת התרגול הצייתנית שלה. את השכלתה הרחבה רכשה בספרייה המקומית, שם הייתה רובצת למרגלותיי ימים רבים, ראשה בין רגליה, עיניה פקוחות, והיא שקועה במחשבות עמוקות.

 

בואן של המכינות הקדם צבאיות לקיבוץ, היה עבורה אחד האירועים המכוננים של חייה: בכל מחזור, מדי שנה, נהגה "לסמן" את אחת הבנות, התאהבה בה עד כלות, והייתה מלווה אותה ואת המכינה בכל משימותיה. ג'ינה אהבה את כולם, וכולם אהבו והוקירו את מזגה הנוח.

 

רק לדבר אחד התקשתה ג'ינה להסתגל: לרעש חזק. וככל שבגרה, גברו והלכו פחדיה מרעש, בין אם אלה עבודות קידוח בבית, בין אם רעמים מתגלגלים בימי החורף, ובין ובעיקר אם אלה קולות מלחמה. שש השנים האחרונות שלאחר יציאת צה"ל מלבנון היו עבורה שנות חסד. חיזבאללה מיעט לתקוף, ואצבע הגליל טבלה בשקט שלא ידעה כמותו בעשורים שחלפו. ואז פרצה המלחמה האחרונה, וג'ינה שבה ונתקפה בחרדה גדולה. מה עוד שגילה המבוגר (12) כבר נתן בה את אותותיו והכביד על הליכתה, הדרך לספרייה וחזרה הביתה התישה אותה, והמכינה הקדם צבאית החדשה טרם הגיעה, לשמש לה מקור נחמה.

 

נפילות הקטיושות ורעם התותחים של צה"ל, שהיו פזורים סביב הקיבוץ, הטריפו עליה את דעתה. 

כמוכת אמוק התרוצצה בביתנו אנה ואנה, וסירבה לצאת ממנו, ולו לרגע. באחד מסופי השבוע של המלחמה נענינו להפצרות בנותינו וירדנו למרכז, להתרענן ולבלות אתן ועם הנכדים כמה ימים.

 

את ג'ינה נתנו למשמורת לשכנינו הטובים, משפחת זומר, אנשים אוהבי אדם וחי. ידענו שכשהיא ברשותם, אין לנו מה לדאוג. היינו שקטים. בליל שישי, כשהסבו בני משפחת זומר לשולחן השבת, החל צה"ל להפעיל סוללת תותחים חדשה, שרעש פעולתה מחריש אוזניים, גדול מכל שידענו במקומותינו עד כה. המטח הראשון הקפיץ את בני המשפחה מהשולחן אל המקלט, אך שם, במקלט, גילו לחרדתם שג'ינה איננה. באחת נעלמה, הלומת אימה ופחד, ולא נודע לאן. ימים רבים, תחת אש חיזבאללה וכוחותינו, חיפשו הזומרים את ג'ינה. הם לא פסחו על אף פינה בקיבוץ, על אף מחסן שכוח, על אף דירה נטושה או מקלט ישן - ולשווא. ג'ינה לא נמצאה.

 

עם שובנו לצפון מיהרנו להתגייס לחיפושים. יחד עם ילדינו, שהזדרזו לעלות צפונה, כדי לסייע, הפכנו כל אבן בקיבוץ. הקטיושות נפלו, התותחים רעמו, ואנחנו, מצוידים בפנסים ובמקלות, שוטטנו בחצר הקיבוץ וסביבה, וקראנו בשמה, אך לשווא. מגדלי וחובבי כלבים מכל הצפון, ואחרים, שקראו את פנייתנו לעזרה באתרי הכלבים באינטרנט, התקשרו לעודד ולהציע עצות. גם טלפונים בהולים לווטרינרים בגליל ולג'נט מהכלבייה בלהבות-הבשן, לא העלו דבר. יום אחד דיווח לנו איתי, לוכד הכלבים האזורי, על כלבה נטושה שהתמקמה במקלט בכפר-יובל ומיאנה לצאת ממנו.

 

איתי הוזעק להוציא את הכלבה הסרבנית מהמקום. זו כלבה זקנה, אמר לנו איתי, ולא דומה לתיאור של כלבתכם, "אבל תנסי, תשאלי את הרב"ש ביישוב". גם אלי, הרב"ש של כפר-יובל, לא נתן תקווה. "הכלבה לא דומה בכלל למה שאת מתארת", אמר, וכבדרך אגב הוסיף, שברחובות המושב, ובריכוז החיילים במועדון, מסתובבת כלבה מלוכלכת, מוזנחת, בואי ותראי", הציע לי, "למרות שאיני מאמין שזו הכלבה שלך".

 

בתוך דקות כבר היינו בכפר-יובל. שעות הסתובבנו בחצרות הבתים, ביררנו, שאלנו, אבל איש לא ראה, איש לא שמע. לבסוף הגענו למועדון, ושם, בין האנטנות ומכשירי הקשר המצפצפים, בתוך ערמות הנשק והחגור, נחבא בין החיילים המתגודדים ומתכוננים לקרב, שכב ייצור מזוהם ואדיש, שרק במעט דמה לכלבתנו ג'ינה. הייצור שכב ללא תנועה, עיניו עצומות, אוזניו שמוטות וזנבו רפה. ראשו היה מלוכלך ופרוע, וגופו וזנבו מטונפים בקוצים ובוץ, אבל כן, זו הייתה ג'ינה. שערה הזהוב, המבריק והמטופח, וכפות רגליה הלבנות, היו מעופרים, חומים ומטונפים. כשבדקנו את בטנה, נחרדנו למראה השריטות והפצעים שהותיר בה השיטוט הממושך בדרכים לא דרכים. היא הייתה תשושה כל כך, עד שאפילו את ראשה לא הרימה לקראתנו. אפרת, בתי, חיבקה אותה ובכתה, והחיילים, שהאכילו אותה כל אותם ימים, אמרו: "ידענו שתבואו לקחת אותה". בעדינות ובזהירות נשאנו והעמסנו אותה על המכונית, והחזרנו אותה הביתה. שעות טרחנו על קרצוף פרוותה.

 

כל התרופות האפשריות מהמרפאה של הקיבוץ הובאו ושימשו לטפל בפצעיה. כעבור ימים אחדים נרפאו הפצעים, ואפרת ויורם, שהשלימו את משימתם, חזרו כל אחד לענייניו במרכז הארץ. כעבור כמה ימים נוספים המלחמה הסתיימה.

 

ואם תראו היום את כלבתנו ג'ינה, חזקה עליכם שלא תעלו בדעתכם את התלאות והאימה שעברו עליה. שערה שוב זהוב ובוהק, צווארון לבן שב לעטר את ראשה, וגם כפות רגליה לבנות, כבראשונה. ושוב, בדיוק כמו לפני המלחמה, היא צועדת מדי יום בעקבותיי לספרייה, ושם רובצת למרגלותיי, ראשה בין רגליה, עיניה פקוחות, והיא שקועה במחשבות עמוקות.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים