יצירה: שיר, ספר ילדים, הצגה אנטי מלחמתית בצוותא, 2 תערוכות




יצירה: שיר, ספר ילדים, הצגה אנטי מלחמתית בצוותא, 2 תערוכות

ש.ב. קלמן-חולדה, שירה חיים, מעוז קורן, קרני עם-עד



רואים קיבוץ? מאת יעקב גוטרמן

  

תולדות החיוך

קרני עם-עד

 

תערוכת "הקומונה מחייכת" במוזיאון "בית אורי ורמי" באשדות-יעקב מאוחד מאפשרת הצצה (מחויכת וביקורתית) אל חיינו הקיבוציים * אל תפספסו

 

 

 

כשמוקי צור ויובל דניאלי, שני החוקרים המדופלמים של העבר הקיבוצי, מציגים קריקטורות של מאיירים קיבוציים שמרביתם "חובבים", הם מכנים את הבציר הזה בשם: "הקומונה מחייכת". שימו לב: לא צוחקת, לא "מפילה לרצפה", ודאי שלא מטלטלת את הנפש. רק מחייכת. מתברר, מדברי השניים, שגם חיוך חם וטוב היה מצרך נדיר בימים הקשים ההם. מוקי צור מקדים לתערוכה את הדברים הבאים: "לקיבוץ הייתה הקריקטורה מלווה נאמנה. היא הופיעה כסם נגדי נגד היומרה, נגד תובענות היתר, נגד הצביעות הנדבקת אל תוך המרקם הפנימי שנוצר". ועוד: "הקריקטוריסט היה, לעיתים, גם הצייר האמן, גם איש הקישוט, גם המורה לאמנות, ואפילו האיש הממונה על האסתטיקה של המקום והמועדים. האם הקריקטורה הייתה מפלטו?"; ודניאלי מוסיף: "הייתה קיימת סלחנות מצד החברים והממסד כלפי הקריקטוריסטים המקומיים, גם אם ביקורתם הייתה חדה וחריפה - באשר הקריקטורה הייתה החמצן, בלעדיו היה קשה לנשום".

 

תערוכת "הקומונה מחייכת" נפתחה לאחרונה במוזיאון "בית אורי ורמי" שבאשדות-יעקב מאוחד, לאחר שהוצגה קודם לכן בגבעת-חביבה במסגרת "הכנס השמיני לחקר הקיבוץ והקומונה". כל מאייר/ קריקטוריסט מיוצג בכמה עבודות, לאו דווקא מהמוכרות והמזוהות אתו. העבודות מוצגות כ"זרימה" חופשית, נטולת זמן היסטורי וללא נושא מאחד. המסע אל תוך "החיוך הקיבוצי" פותח דווקא ב"סוף הקיבוץ" על-פי שמוליק כץ (געתון) ויעקב גוטרמן (העוגן). את רוח ההפרטה והשינוי מגלם כץ בעזרת חברים שמוצאים להם פרנסה במקצועות הדחויים של פעם: שיפוצניק, ניקיון בתים, צביעת קירות. גוטרמן מעלה על הנייר חבר קיבוץ שעובר בדיקות ראייה מול המילה "קיבוץ", ההולכת וקטנה מול עיניו. באיור אחר מרים החבר הטובע את הקיבוץ מעל פני המים.

 

לאו פלטאו מרמות-מנשה מציג, ברוח הימים הנוראים, את הקיבוצניק המצוי כמי שתרנגול כפרות מעופף מעל ראשו והוא מפטיר: "איחרתי לעבודה, לא שמרתי, התעלמתי מתורנויות, אני במינוס", וכיו"ב. אראלה הורוביץ ז"ל (נתיב-הל"ה) ייצגה את התחום האפור של הלינה המשפחתית במגזרת נייר שחורה לבנה, בה נראים "ילדינו הרכים" חובקים בובות ודובים ומאוימים על-ידי מפלצת החושך. יוחנן סימון, צייר חשוב שהקדיש לא-מעט עבודות לחצר הקיבוץ של גן-שמואל, מתגלה כאן כמאייר חד-עין שביקר את השתלטות הכלל על הפרט.

 

שורת המציגים ארוכה ותקצר היריעה מלתאר את כולם: שאול קנז (גן-שמואל) עם הקו המאפיין והביקורת החדה, ערי גלאס ז"ל (יגור) הוותיק והטוב, אלעזר הלבני (לוזר) ז"ל אשר על דיוקנאות ותיקי בית-אלפא ורמת-יוחנן, יעקב כהן (מגן), יעקוש זן ז"ל (עין-החורש), דן אמיתי יבל"א ואחיו מרדכי אמיתי ז"ל (שריד). וכמובן - מושיק לין מנצר-סרני (בסדרת יגאל הרפתן ועדנה הפרה הזכורים לטוב ממדורו "החיים בזבל" בעיתון "הקיבוץ") ומייק ג'גו ז"ל (מבוא-חמה).

 

חדר מיוחד הוקדש, בצדק, לדן גלברט ז"ל (שבעבר היה חבר אלונים). דן, עם "פנימי בהחלט" - שהיה התנ"ך הקיבוצי בכל סלון שכיבד את עצמו - הצליח גם להצחיק ממש, ולא רק להעלות חיוך. כמה מאיוריו עשויים להתאים גם למציאות הקיבוצית של היום, ובזה אולי כוחו של הציור המתעד; אבל את תשומת הלב וההתפעמות האמיתית הצליח לגרום לי צייר שאת עבודותיו לא הכרתי לפני כן - בנימין רוזנבאום. האיש, שהלך לעולמו בשנת 1946, צייר דיוקנים גדולים של חברי קיבוץ בית-אלפא בשנות הארבעים. כל רישום פחם כזה, המזכיר את האמן הגדול אונורה דומייה, אפיין "טיפוס" מוכר מהחצר הקיבוצית. תוכלו לראות כאן את היהיר, הביישן, המנהל, הפועל, שוטה הכפר. הקו רענן ווירטואוזי, כאילו נעשה לפני זמן קצר ולא לפני יותר משבעים שנה. עוד מציגים בתערוכה: יאיר ארד (אלונים), ארנון אבני (נירים), אברהם טושק אמרנט ז"ל (מזרע), חיים ברקני ז"ל (שער-הגולן). היעדר נשים משורת המציגים (למעט אריאלה) מעלה תהיות, גם לנוכח העובדה שמרבית ספרי הילדים של ההוצאות הקיבוציות אוירו בידי "חברות" משלנו.

התערוכה תינעל ב-8 בדצמבר.


 

ככלות כוחו

ש.ב. קלמן-חולדה

 

ככלות כוחו

אל תעזבוהו

בדרך מהמורות.

במאמץ נחישותו

מדדה אל צריף הראשונים

מוקף פעמונים.

הוא ימשיך עמלו

וישרוד קמטים והפרטה.


 

האמת על "אוגי"

שירה חיים

 

ספר הילדים "אוגי", מבית היוצר של שתי בנות מזרע, עוסק בפיתוי לשקר, במחירו של השקר, בכוחה של האמת, ביכולת לסלוח ובניצחון האהבה * ואינו נופל במלכודת הדידקטיות

 

הספר "אוגי" (ספריית פועלים הקיבוץ-המאוחד) מביא את סיפורה של הילדה ניבי, שלבה יוצא אל האוגר בגן הילדים של אחותה הקטנה. הוא נראה לה אומלל ובודד והיא חולמת שיהיה שלה, עד שיום אחד אינה מתאפקת, מחביאה את האוגר בכיסה ומביאה אותו הביתה, מבלי לגלות שגנבה אותו. ככל שנוקפות השעות הולך ותופח בתוכה הסוד הנורא, עד שאינה יכולה להסתירו עוד.

 

זהו סיפור על התמודדות מוסרית עם הרצון לקחת דברים לא-שלך, על הפיתוי לשקר ועל מחירו של השקר, על כוחה של האמת, על היכולת לסלוח ועל אהבה: אהבה לבעלי חיים, אהבת אם לבתה, אהבת גננת אחת מיוחדת לילדה אחת אמיצה.

 

נרי אלומה (42), מחברת הספר, וזוהר טל-ענבר (42), המאיירת, הן חברות-ילדות מקיבוץ מזרע. זהו הספר השני שנולד משיתוף הפעולה הפורה ביניהן. ספרן הקודם, "תני הלוויתן הקטן", יצא לאור ב-2004. הספר "אוגי" מבוסס על חוויית ילדות של הכותבת, אלא שבמציאות, לדבריה, האוגר שנלקח לא הוחזר והסוד לא סופר, אלא הלך ותפח בלבה במשך שנים והפך כבד מנשוא. בספר היא עושה "תיקון": מעניקה לגיבורה שלה את האומץ שחסר לה להתוודות על חטאה ואת האפשרות לגלות שהעולם אינו מתפרק כתוצאה מכך, ושהאהבה אינה תלויה בדבר. כוחו של הספר בנגיעתו העדינה והרגישה בנושאים מורכבים, שילדים ומבוגרים לא תמיד יודעים כיצד לטפל בהם - בלי ליפול למלכודת הדידקטיות.

 

מלחמה על הבמה

מעוז קורן

 

"אחריי למלחמה", שעולה ב"צוותא", היא עוד הצגה אנטי מלחמתית * וטוב שכך * כל עוד יש כאלה שרואים במיליטנטיות משהו טוב * דוח המבקר

 

את המחזה "אחריי למלחמה" - שהצגת הבכורה שלו נערכה בצוותא תל-אביב בשבוע שעבר - קראתי, ראיתי ושמעתי כבר בהמון גרסאות. נדמה לי שקוראים לזה הצגה אנטי-מלחמתית, אז אתם יכולים לעשות את החשבון בעצמכם: "ליזיסטרטה", "מלכוד 22", "מאמי", יו ניים איט. בישראל, ברוך השם, חומרים יש בשפע. מלחמות, חיילים, הרוגים, פצועים, מחדלים, גנרלים נפוחים, אימהות שכולות, שכחתי משהו?

 

אופס, אבל רגע אחד. מישהו עוד עלול לחשוב בטעות שקצתי בכל זה. שנמאס לי. שאני לא סובל את הפציפיסטים, המתבכיינים היללנים האלה, שמבקרים את הצבא שלנו חדשות לבקרים. שאני עוד פטריוט לאומני, המעוניין ביצירות אמנות רק בתנאי שירוממו את רוח העם ויפיחו בו תחושת גאווה. למען הסר ספק, אני לא. ממש ממש לא. אין צורך להצדיע. תנו לי עוד אלף "אחריי למלחמה" ולא מלחמה אמיתית נוספת. כל עוד מישהו סבור שיש במיליטנטיות משהו טוב, ההצגה חייבת להימשך, רצוי כשהוא יושב בקהל ומפנים את המסר. מה גם שלא מדובר בנפילה כלל ועיקר. המחזה של עידן מאיר וליהיא גלמן, על-פי סיפור של אורי רמון, הוא רלוונטי ועושה את מלאכתו נאמנה. במבחנו הפשוט ביותר, ריתוק הקהל לכיסאות, הוא עמד ובכבוד. איש לא נצפה עוזב בזעם את האולם ב"צוותא". גם מחיאות הכפיים באו במועדן ובדציבלים ראויים. לבד מכשל לוגי בולט (המפקד הישיר של החיילת הצעירה הופך, כעבור עשרים שנה, למפקד של בנה; עשרים שנה בין סרן לאל"מ? אפשר לצפות למחאה רשמית ממערך הקבע בצה"ל), משייט הסיפור בבטחה בין המהמורות העלילתיות ומאפשר לצופים להתרכז במסר: עוד יבוא שלום עלינו.

 

כל השחקנים עושים עבודה טובה, אבל משחקה של שירה פרבר (לנה) ראוי לציון. היא משכנעת גם כחיילת צעירה וגם כאימא החרדה לבנה, בראבו. גם עודד לאופולד (יגאל), המפקד כובש הלבבות, נראה כאילו הגיע עם מדי הצנחנים ישירות מהבסיס כדי לחלטר כשחקן. טוב נו, יש לו כבר ניסיון עשיר בתור יצחק רבין הצעיר ב"מי שחלם".

 

אז למה לראות את ההצגה? כי חודש וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, היא מסמלת את הנורמאליות, את השגרה הישראלית: "יורים ובוכים", אתם יודעים.

 

ראיתי תערוכה: זום לפתחים

שירה חיים

 

תערוכה מצילומיו של מישקה אלעד ז"ל, בן כפר-מסריק, בבית יגאל אלון בגנוסר

 

באולם "יפתח" בבית יגאל אלון (גנוסר) מוצגת התערוכה "פתחים" - מצילומיו של מישקה אלעד ז"ל, בן כפר-מסריק, שנפטר לפני שבע שנים ממחלת הסרטן, בהיותו בן חמישים. מישקה עסק בצילום עוד מנעוריו. תערוכה זו היא הצצה אל עולמו - מבעד לפתחים, או מעבר להם. מישקה אלעד בחר בחינוך כדרך חיים. בין היתר שימש כמחנך בבית הילדים "בני ברית" וכמנהל "בית חנה" (לילדים עם בעיות נפשיות); היה מקימו ומפקדו הראשון של מרכז קידום לאוכלוסיות מיוחדות של צה"ל ב"חוות השומר"; ניהל פרויקט חינוכי של אוניברסיטת חיפה באור-עקיבא; וכיהן כמנהל בית-הספר התיכון "אורט גרינברג" בטבעון.

 

כשהיה נער קיבל מישקה את מצלמת ה"זורקה" הראשונה שלו, שהביאה אמו מביקור ברוסיה הסובייטית. מאז לא הסיר את המצלמה מכתפו, עד שחלה. מישקה צילם מתוך חיפוש, מתוך סקרנות, מתוך אי-שקט, מתוך ניסיון אינסופי לגעת ולהבין את סבלותיו, את כאביו ואת מניעיו של האחר. החיפוש הזה, שבא לידי ביטוי מובהק בדרכו החינוכית הארוכה, מצא את ביטויו גם ביצירתיות הנשקפת מצילומיו - במאות סרטי צילום ומעשרות זוויות - המתמקדים בפתחים, בשערים, בדלתות, בחלונות ובסורגים ובחיפוש אחר הדלת המוגפת, אחר האור שלא הודלק, אחר הנשמות שמעבר לחלון, אולי כרמז לצללי נפשם של דיירי הבית.

התערוכה תינעל ב-22.11.

 


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים