שירה / צלילות מגובשת, ציור / חוט אדום חזק ועקשני, ספר / מחווה למוקי צור



שירה / צלילות מגובשת

אורית פראג


אדוות מחליקות על האגמים הירוקים של החיטה, במארס, אחרי הגשם, בעמק השדה חוגלה נבהלת, שלוים קוראים לי בשמות וממריאים בקושי רב, ושוב שקט, מלבד אותו פטפוט אקליפטוסי חולף ברוח הקלה: הסכנתי זה מכבר עם ערכיו של הדרום, האם את מבינה רב-תרבותיות מעכירה את רוחי

 

זה אחד השירים בספר שירה חדש, שעטיפתו פשוטה: שמיים אפורים-תכולים מעל שדה לא-ברור של חיטה. המשורר הוא ישראל נטע, חבר בארי, שכותב שירה מזה שנים רבות ורק עתה פרסם את ספר שיריו הראשון.

 

התחושה הראשונה החריפה ביותר, העולה מהשירים, ושמא חריפה אינה המילה ויש לבחור מילה רכה יותר, היא תחושת הטבע הפריך, המוחשי, על ריחותיו ועל מגעו ועל צבעיו ומתוך ריבויו שמי שחי בו, בתוכו, בתוך הכפריות ושומע אותו ונושם אותו במציאות היומיומית, ידע לתפוס אותו מתוך השיר. נוכחות הטבע אינה גשמית בלבד. עולה ממנה הקריאה הנפשית הייחודית שלה כלפי האדם. לכאורה ממשיך נטע את ראשוני החלוצים הקשובים לטבע הארץ. אך בניגוד אליהם, בשיריו, האדם קולט את הטבע ונשמע לו, זורם אתו ומהווה רכיב ממנו. זה אינו האדם המשתלט על הטבע ומכניעו לרצונו. "הנה כאן טמונים אוצרות הזעם/ וכאן כל משאבי הסעד והרחמים/ וזו מחצבת המלים הרעבות (מחצבת רהב)". שורה שהוצאתי מהקשרה משיר אחר, שיר שהוא שיר אהבה חושני שמשוררת אישה לגבר על פני גופו. מלאכת האהבה הופכת למלאכת כתיבת השיר. אהבת השירה הנשמעת כאהבת הקודש, הופכת לאהבת השכינה. כמה שירים בספר הם שירי אהבה כאלה.

 

השפה של נטע היא רב-שכבתית. היא משתמשת במעברים בלתי צפויים בין לשון ישראלית מודרנית וטקסטים מתוך השירה הישראלית ומתוך המקרא והמקורות התלמודיים, תוך עיטורים מפתיעים בשפת הדיבור. החיבורים הבלתי צפויים הללו יוצרים שכבת הומור דקה. הם מדגישים את מבט המשורר בטבע, בעצמו, באהבתו, בבדידותו, כשהוא נפעם, כשהוא כמה עד כלות.

 

בכל השירים, מהעיצור והתנועה הראשונים ועד האחרונים, מתבלטת מוזיקליות שאינה מצויה הרבה במחוזותינו. לכל שיר הלחן שלו. וכל תג בתוכו מתאים אל השלם בצלילות מגובשת ובפשטות רבה, בשפה שיודעת לנוע בחן, בין רצינות נואשת ובין אירוניה עצמית. השלמות המוזיקלית, נענית לשלמות הזמן והמקום. השלם שהריבוי והאחד נמצאים בו יחד. זו תפיסת מציאות המוכרת לנו מימי יוון העתיקה והיא נפרסת בפנינו עם כל שיר מחדש.

 

החיבורים בין אז לעכשיו הם גם בין העמוק לשטחי כביכול, בין הסמוי לבין הנראה לעין. כמו השיר בעמ' 74, שבו על תל קוצים נראה חרדון הזוקף ראשו, והתגלה בו שבר חרס עם כתובת עתיקה "בשנת שמונה עשרה למלכו". חוליית חיילים עוברת שם: "השני בטור, זה החסון, סוחב 20 ליטר מים על גבו ואת מחצית כאבי/ כאב חד הולם בראשי/ על הנעורים ועל התם ועל אדמת הקוצים/ שתה נער, שתה ושתה ושתה תראה את כל הנוף פרוס לפניך/ בשנת שמונה עשרה למלכו".

 

מאמצי החייל מזוהים עם כאבי הקיום של המשורר ואלו מובילים אל החרס העתיק, שמשדר לנו, שאשר היה הוא שיהיה, והמלך ימשיך למלוך ולשלוח את הנערים. שנת השמונה-עשרה עוברת מעת תקופת מלוכת המלך אל הגיל הרך של הנערים-החיילים ולבנו נשבר מול הבנאליות הנצחית של חיינו כאן על פני תל-הקוצים.

 

שירה, שהיא אחת מאמנויות המילה, נועדה להיות לנו למרפא ברגע בו נגמרות המילים. ברגע בו עומדים משתאים מול מציאות חזקה, שסוחפת אותנו הלאה מעצמנו. השירה של נטע היא שם. היא מרוממת תוך כדי כך שאינה מתנתקת לרגע מהמוחשי ביותר. והיא דוברת ב"שפת הגוף של האדמה, היא שפת הלב: מחר יום א' אהובי וכל הגבעות תתמוגגנה" כפי שנאמר בגב הספר.

 

ישראל נטע, צפון דרום מערב

שירים

הוצאת כרמל ירושלים, 100 עמ'

 


ציור / חוט אדום חזק ועקשני

טל כהן-גרבוז

 

ציוריה של רות שלוס במשכן לאמנות בעין חרוד מציגים ציור מעידן אחר, שמגיב לאירועים העכשוויים באופן מיידי ואכספרסיבי


מי שגדל בישראל של שנות ה-60 לא יכול היה שלא להיתקל בציורים של רות שלוס. ארץ ישראל הסוציאליסטית הפיצה אוגדני רפרודוקציות שוות לכל נפש וקירות בתים רבים התכבדו בשלוס, בזם, ארדון ורבים אחרים.

 

רות שלוס היא מאחרוני ציירי הריאליזם הסוציאליסטי שפעלו בארץ. המשכן לאמנות בעין חרוד עורך לה כעת תערוכה רטרוספקטיבית גדולה, שראשיתה עבודות דיו ואקווארל קטנות על נייר. היום, בת 84, היא מציירת בתנופות יד גדולות, בצבעי אקריליק, על משטחים גדולים.

 

שלוס נולדה בנירנברג, גרמניה, בת אמצעית במשפחת סוחרים מתבוללת ואמידה. בתוך חיי הרווחה של משפחת שלוס ניתן מרחב גדול לעבודה וליצירה. הילדה רות התאהבה בציור הריאליסטי וכבר התחילה לחשוב על עתידה כציירת. משפחתה של שלוס עלתה לארץ בקיץ 1937. הם התמקמו בירושלים והיא חברה לקומונה של תנועת השומר הצעיר שם. בחברתם התבססו העמדות הסוציאליסטיות שספגה בילדותה ואלו עתידות לעמוד בבסיס כל הקורפוס הגדול שלה, רך סגנונות עבודה שהשתנו לאורך השנים.

 

בקיץ 1949 הציגה רות שלוס את תערוכת היחיד הראשונה שלה. התערוכה התקיימה בגלריה מקרא-סטודיו בתל-אביב והוצגו בה 40 רישומים. שלוס הייתה כבר חברת להבות הבשן והנושא העיקרי בתערוכה היה נופי הקיבוץ: פינות במשק, עמק החולה, דמויות נשים ובעלי חיים. לצד אלה בלטה סדרה אחרת שתיעדה את עקבות המלחמה: כפר נטוש, הבית המפוצץ, רחוב אחרי הפגזה.

 

עבודות הרישום והצבע של רות שלוס מהשנים הראשונות נמצאות באולם הקומה הראשונה של המשכן. זהו רישום יפהפה, עשוי ביד בוטחת. המבט שלה אל המציאות ישיר ובהיר. השנתיים בהן בלתה בפריז, בתחילת שנות החמישים, הניבו סדרה המתעדת את בית החולים בו שהתה כשסדקה את רגלה. במרכז האולם ניצבות ויטרינות ובתוכן איורים בספרי ילדים ובכרכי 'משמר לילדים', שהיו חלק מפעילותה תחת "דין התנועה" באותן שנים. המפגש עם האיורים האלה, סנטימנטלי ככל שיהיה, הוא גם הצבעה על נתח תרבות בעל משמעות. מלבד היותם יפים בפשטותם, הם מייצגים את האופן בו השתקף עולמם של הילדים בתרבות המקומית של ראשית המדינה: יש בהם חיבור בין מראות מקומיים לסגנון איור השייך למסורת אירופאית: ילדה קטנה ששערה אסוף במטפחת מושכת בחבל חמור עקשן.

 

בשנת 1951 נישאה לבנימין כהן, שהיה יו"ר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר בתל-אביב. לימים עזבו בני הזוג את הקיבוץ, תחילה לבית הוריה בכפר שמריהו ולאחר מכן ליפו. עזיבת הקיבוץ לא שינתה את שלוס ולא השפיעה על רוח הציור שלה.

 

התערוכה מעלה את ההווייה ההומניסטית של רות שלוס כמוטיב בסיסי בעבודת הציור שלה.  דמותו של האדם הנדכא - ילד, אישה, פלשתיני - תהיה במרכז תשומת הלב שלה. הכפר ההרוס שציירה ב-1949 כפיסת נוף שהחיים מתנהלים לצדה, יהפוך, עם השנים, למרחב מודע של זיכרון. התגובה שלה לאירועים פוליטיים תמשיך להיות מיידית. מרישומי דיו על נייר, של פליטים בגשר אלנבי ב-1967, היא תעבור לילדי האבנים של האינתיפאדה הראשונה באקריליק על נייר ולדימויים קשים יותר של עורבים שחורים וחיות חשופות שיניים באינתיפאדה השנייה.

 

הפורמטים של השנים האחרונות גדולים ואכספרסיביים יותר. עולמה הפרטי, בין דמויות זקנים, נמהל בציבורי, בדימויים קשים של עצירים קשורי עיניים.

 

אנשי זרם הריאליזם הסוציאליסטי צמחו בקיבוץ ובתנועות הקומוניסטיות. מולם עמדה הקבוצה של ציירי המופשט הלירי שהייתה מודרניסטית. הנתק בין שתי התנועות היה מוחלט וזו שזכתה ליותר הערכה וקידום ממסדיים הייתה התנועה שרות שלוס הייתה חברה מוערכת בתוכה. מעטים מתוך הקבוצה התמידו באותה התעקשות במבט המופנה תדיר אל השוליים, אל האחר החלש. מבחינה זו רות שלוס מושכת הלאה, לתוך מילניום זר לערכיה, חוט אדום חזק ועקשני.

 

רות שלוס

רטרוספקטיבה במשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד

אוצרת: טלי תמיר

 

 

ספר / מחווה למוקי צור

יעקב לזר

 

"מענית הלב", זה שם ספר המחווה שנכתב והופק כהוקרה למוקי צור. מוקי קיבל לידיו את הספר כאשר יצא לאור, והספר יוגש לו באופן רשמי בטקס חגיגי מיוחד, שייערך ב-27 לחודש באפעל. הספר עוסק בתחומי רבים, וכלולים בו מאמרי הגות, שירים, סיפורת קצרה, שעורים ועוד, שנכתבו במיוחד לספר, שכולם "מנהלים דו-שיח עם תחומים ורבדים שונים ביקום יצירתו של מוקי צור", כותב אברהם שפירא (פצ'י) עורך הספר.

 

על הרעיון ושלבי הביצוע, מספר בודה (אריה בודנהיימר) מקיבוץ צרעה, מרכז בינ"ה: "קבוצת חברים חשבה כבר מזמן שיש צורך אמיתי להביע הערכה למוקי על כל מה שהוא עושה ונותן לאורך השנים, בחינוך, בהוראה, בלימוד, בכתיבה וכדומה. חשבנו שהוא ראוי להערכה ציבורית בתחום  הזה גם בממלכה, לא רק בתנועה הקיבוצית, אבל על זה אנחנו לא מופקדים. הרעיון שהתגבש היה להוציא ספר לכבודו, שיכיל את התחומים שמוקי עוסק בהם, שישתתפו בו אנשים שהיו קשורים אליו בכל מני רבדים, ושהספר יביא לידי ביטוי את המרחב המאוד גדול שמוקי מעורב בו לאורך שנים רבות".

 

החבורה החלה את עבודתה לפני כשלוש שנים. פצ'י היה הרוח החיה וגם ערך את הספר, יד  טבנקין סייעה, והספר ראה אור במסגרת הוצאת הקיבוץ המאוחד, שהעומד בראשה, פרופ' עוזי שביט, היה שותף ליוזמה משלביה הראשונים. מראש גם הוחלט שהספר יינתן למוקי לכשתושלם המלאכה, בלי להמתין לאירוע מסויים כמו יום הולדת 70 (מוקי עדיין איננו בן 70). ראוי לציין בהזדמנות זו, כי יצחק בן אהרון ז"ל יזם לפני כמה שנים מועמדות של מוקי צור לקבלת פרס ישראל, ולא נסתייע.

 

בספר ניתן למצוא מאמרים ומסות וכן שירים וציורים. הספר מסתיים בכמה רשימות של מוקי צור עצמו, חלקן תכתובת של מוקי עם עלי אלון וחלקן פרקי מכתבים ורשימות מזמנים שונים, שגם אותם ערך פצ'י.








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים