בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע: "האזינו"



בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע: "האזינו"

בארי צימרמן


"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי." [דברים, ל"ב, 1] "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"  [דברים, ל"ב, 39]

 

 אגדה עממית מספרת שכאשר התעתדה הזמרת המהוללה ברכה צפירה לבצע בהופעתה שיר שמקורו במקרא, הייתה מכריזה, בחגיגיות רבה: "מלים: אלוהים; מנגינה: (נגיד) ידידיה אדמון".

 

כידוע זו גם עמדתה של המסורת הרואה באדון העולם גם את אדון התורה. ובכל זאת, מלים מקראיות רבות מיוחסות לריבונו רק בעקיפין, ומדברות בו בגוף שלישי, ואילו הפסוק הנחמד שלנו מוצג על ידי משה כדברי אלוהים ממש: באמצע נאומו האחרון, הידוע יותר כ"שירת האזינו" (על שום פתיחתו המפורסמת המצוטטת למעלה כפסוקנו הראשון) מתחיל משה לדבר, בגוף ראשון, בשם האלוהים, ואין ספק שהתואר "אבי הנביאים" הולם אותו כאן יותר מאשר בכל מקום אחר בתורה.

 

משה המתוסכל, ספקן גדול במה שנוגע ללויאליות הלאומית כלפי הקב"ה, פונה אל עמו ומציין באוזניהם, בשמו של ריבונו, שני נימוקים כבדי-משקל שבשלהם יש טעם לשמור לו אמונים:

א. רק אני נמצא בסביבה ("אין אלוהים עמדי")

ב. אני חזק.

סופו של הפסוק מצרף את שני הנימוקים לנימוק שלישי וחותך: אף אחד לא יכול עלי ("אין מידי מציל"). ניסוחו הנשגב של הפסוק מכסה ודאי גם על מובנים טמירים, אך אלה משמשים תבלין למנה העיקרית: בלעדיות, כוח, שליטה.

 

כמעט והייתי חושד שכאן מקום ההשראה ל"אני אוביל, אני אנווט" המפורסם. ארבע פעמים "אני", פעמיים "אין", אחד אלוהינו.

 

לא רק משה מתוסכל. גם ריבונו. וסיבותיו הטובות עמו. מול אינסופיותו העילאית הוא הציב, בצלמו כדמותו, עם בריאת העולם, את אינסופיותו האנושית של האדם. הפרטים, פרטי-האדם, עוברים (אנחנו מתים, אחרים נולדים, וחוזר חלילה) והמנגינה נשארת. האל אינו משתנה, הוא אחד ושמו אחד, אך אנו, בני-האנוש המתחלפים על פני הארץ, שונים זה מזה, רבים כחול וככוכבים, וכל אחד ואחד מאתנו צריך לבחור, בבוא זמנו, במה יאמין ובמה יכפור. יוצא מכך, שבורא העולם, שצמצם, כביכול, את שליטתו, בהעניקו לכל אחד מאתנו חופש בחירה, נושא בתוצאות מרות: רבים מאתנו משתמשים בחופש כדי להכחיש את מעניק החופש. והוא? הוא עומד בפיתוי לבטל את חירותנו (כפי שעולל, כזכור, לפרעה שאת לבו הכביד), חורק שיניים בדממה, ולעתים מדבר, מנסה לשכנע, מפציר, כביכול, שנשים את הפתק שלו בקלפי.

 

כשהמזנונאי הנבוך מתרץ בפני וולאנד (ב"השטן במוסקבה") את מצבם המביך לא פחות של מעדני-הדג הנמכרים במזנונו, הוא טוען: "שלחו לנו (דג) חידקן מטריות שנייה". "יש טריות אחת בלבד - הראשונה, והיא גם האחרונה", עונה לו השטן בצדק, "ואם החידקן הוא מטריות שנייה, משמע שהוא מעופש". אין אחר מלבדי, מודיע לנו ריבונו, אין טריות שנייה. אני ראשון ואני אחרון. "אני אני".

 

ובכל זאת בן חורין הוא האדם. השמים מאזינים, הארץ שומעת, ודבר אלוהים הוא תשובתו של ה"אני" האנושי לשאלה האינסופית המפעפעת אלינו מן הסוד שבתוכנו.

 

סתרי בחירה, אמונה וכפירה - זה מה שנמצא לי השבוע בשירה.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים