שנת חופש - מברכות ראש השנה




שנת חופש

סימה טלמון

 


מתוך כתבה ב- ynet, אוסף שנים טובות ארכיון גבעת חביבה

פעם נהגתי לשלוח לכל הקרובים, בני הכיתה והחברים מהצבא, גלויית שנה טובה שהנפיק הקיבוץ, עם תמונה של צלם מקומי, שהפגינה עוצמה והעבירה מסר של המשכיות וייחודיות. אחר-כך השתנו הגלויות - הקניין המקומי רצה להוזיל את העלות ורכש גלויות סטנדרטיות עם הדפסה של שם הקיבוץ.

 

לילדים היה נהוג להכין ברכות מלאכת יד, ולכן הייתי מסתערת מדי שנה על ערימות בריסטולים וניירות צבעוניים ומכינה גלויות מתוחכמות עם "חלונות" שאפשר לפתוח ולסגור. התחרות מול הגלויות של אימהות אחרות התקיימה, אומנם, "מתחת לשולחן", אך הייתה זו "מלחמת עולם" - וידי תמיד הייתה על התחתונה.

 

ככל שנקפו השנים, גדלו הילדים, השתנה הקיבוץ והתפתחו אמצעי התקשורת, נפסק כמעט לגמרי המנהג לשלוח גלויות ברכה. לכן, בשנים האחרונות אני מתיישבת לפני ראש השנה מול רשימת טלפונים ומשוחחת ארוכות עם קרוביי וידידיי, או שולחת דוא"ל. לפני שנתיים החלטתי לקצר את הרשימה: הסרתי ממנה את החברים מהצבא ואת בני הכיתה. מצאתי שאומנם חייתי אתם תקופת זמן איכותית, אך עם כל הכבוד לנוסטלגיה, צריך לדעת לחתוך.

 

השנה, ממש לא היו לי דילמות. כל הקרובים שלא התקשרו אליי בזמן המלחמה ולא התעניינו בשלומי, וגם לא הזמינו אותי אליהם לנוח מהקרבות - הוסרו מרשימת הטלפונים. מי שלא סופר אותי, אני לא סופרת אותו. נותרה רשימת טלפונים מצומצמת, אך מובחרת, שנשארה במגירה רק בגלל הצטננות איומה שחטפתי ממש לפני החג (ומכאן שלוחה לכם, יקיריי, התנצלות).

 

ויש עוד מנהגים שהשנה החלטתי להפסיק לאלתר. מזה כעשור אני נוהגת להכין למפגש המשפחתי בראש השנה סיר של גפילטע פיש, כזיכרון לאמי, שהפליאה לבשל. הבעיה היא, שמעולם לא הצלחתי להגיע לקרסוליים של הטעמים שאמי ידעה לצקת במאכליה. משהו אצלי תמיד מתפקשש. השנה רכשתי קופסת שימורים גדולה מלאה גפילטע פיש ושפכתי את תוכנה לקערה המסורתית. כולם היללו וקילסו את הדגים ואני הבנתי שלא תמיד צריך להגיר מפלים של זיעה בעבודה עצמית - יש מי שתפקידו לבשל והוא עושה זאת טוב ממני.

 

אז שתהיה שנה טובה...


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים