אבו איחוד - אבו וילן החליט להוציא בנקודת הזמן הזאת פצצה לאוויר הפוליטי: מרצ צריכה להתאחד עם העבודה



ח"כ אבשלום וילן

אבו איחוד

יעקב לזר


אבו וילן החליט להוציא בנקודת הזמן הזאת פצצה לאוויר הפוליטי: מרצ צריכה להתאחד עם העבודה, להחזיר כמה חברים ממפלגת קדימה (שהיא היום סוס מת לדעתו) ולהציג חזית אחת, גם חכמה וגם מובילה. לאבו נמאס להיות צודק אבל לא רלוונטי.

 

בחשבון נפש נוקב לכבוד יום הכיפורים הוא אומר על המלחמה האחרונה: "עם כל הכבוד, המבחן שלנו הוא לא במספר הנפגעים ולא בבתי הקברות, אלא בהשפעה אמיתית בתוך החברה הישראלית". על עמיר פרץ: לא בטוח שישרוד את מאבקי הכוח במפלגה. על משרד התמ"ס בראשות אולמרט והירשזון בעקבות דוח מבקר המדינה: היה שם שוחד בחירות לכל דבר. על שיוך דירות: לא כל כך מאמין בזה הוא לא אומר את זה במילים הללו ממש, אבל אבו, חה"כ אבשלום וילן, סבור שמרצ, כמפלגה, מיצתה את עצמה, ועליה לחדול להתקיים כיישות עצמאית ולחבור למפלגת העבודה.

 

לחבור לא במתכונת של מערך שבו חיות זו לצד זו שתי מפלגות עצמאיות שנציגיהן משובצים ברשימה לכנסת לפי מפתח כלשהו, אלא חבירה במובן של התמזגות מלאה, מפלגה אחת חדשה, שהיא תוצאה של התחברות שני הגופים שיצרו אותה. הוא איננו מוציא מכלל אפשרות שכשקדימה תתפרק, וחלק מחברי הכנסת שלה ישובו לביתם המקורי, הליכוד, יצטרפו הנותרים או חלקם לאיחוד של העבודה ומרצ, על מנת ליצור מפלגת שמאל מרכז גדולה, חזקה, שתזכה באמון הציבור ותוכל לקדם שלום עם הפלשתינים, שלום עם סוריה, וצדק חברתי.

 

"כשאני מסתכל על המפה הפוליטית אחרי המלחמה, אני מגיע לכמה מסקנות די קשות", אומר אבו. "תקופה מאוד ארוכה השמאל בכלל ומרצ בפרט, בורחים מהשאלות האמיתיות שלנו. השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי, היא איך אנחנו, שתמיד היינו החלוץ שהולך לפני המחנה, שמתווה את הדרך, ותמיד אמרנו שמה שאנחנו אומרים היום יהיה נחלת הכלל בעוד עשר שנים, איך קרה שאנחנו מסמנים את הכיוון אבל כמעט אף פעם לא נמצאים עליו? מדוע ציבור הבוחרים, למרות שהוא יודע שהרעיונות באו מאתנו, לא מצביע עבורנו אלא עבור אחרים? אנחנו תמיד צודקים אבל תמיד לבד. לא רק שאנחנו לבד, אנחנו הופכים להיות לא רלוונטיים. אנחנו לא משפיעים באמת על התהליכים שמתרחשים כאן".

 

 ז'נבה פלוס מינוס

 

כשמרצ קמה, בשנות התשעים, היא קיבלה 12 מנדטים והייתה בשורה גדולה. אחר כך ירדה ל-9 מנדטים, ולאחר מכן קיבלה 10. אבל בשתי מערכות הבחירות האחרונות כוחה צנח לחצי - 6 מנדטים קודם ועכשיו 5. "אם מרצ רוצה להשפיע ולהיות חלק מהמאבק הפוליטי האמיתי ולא רק לסמן כיוון, היא מוכרחה לשחק משחק הרבה יותר רחב", אומר אבו. "אם מדברים על חשבון נפש, אנחנו צריכים להיות ישרים עם עצמנו ולעשות את החשבון הפוליטי, ומבחינתי לשם הוא מוביל, לחזית יותר רחבה".

 

את המשחק היותר רחב אפשר לנהל עם מפלגת ההעבודה, שבעמדותיה המדיניות והחברתיות התקרבה מאוד למרצ, אבל לא רק איתה. אבו מעריך שהסוס הפוליטי של קדימה נגמר, ושהמפץ הגדול שיצר אותה עומד להתפוצץ. המלחמה הרגה את האג'נדה שבשמה קמה, ההתכנסות החד-צדדית נפחה את נשמתה, ולמעשה אין לאהוד אולמרט דבק שיוכל להחזיק לאורך זמן את המפלגה הזו מאוחדת. זה לא אומר בהכרח בחירות בקרוב, והתסריט היותר ריאלי בעיני אבו הוא מהפך שלטוני, לפי החשבון האלקטורלי הבא: גוש הימין מונה היום 50 מנדטים - לליכוד, לליברמן ולאיחוד הלאומי מפד"ל יש ביחד 33 ח"כים, ועוד 17 של החרדים. מתוך 29 הח"כים של קדימה 11 הם אנשי ימין, ואם הם יפרשו ויחזרו הביתה, יהיו לימין בסך הכל 61 מנדטים, די בשביל להקים ממשלה. צפוי שהגמלאים יחברו אליהם, ואז זו יכולה להיות ממשלה יציבה למדי, שנתניהו עומד בראשה. אבו: "אם אולמרט ינהל משא ומתן רציני על הסדר עם הפלשתינים, הוא מוכרח להגיע במוקדם או במאוחר לז'נבה פלוס מינוס. במקרה כזה אני לא רואה את 11 חברי הכנסת מהימין הולכים אתו, ולכן אני גם לא רואה את קדימה מתקיימת לאורך זמן".

 

אל מול החזית הימנית צריך לגבש חזית שמאל מרכז רחבה, שיהיו בה מרצ, העבודה ואותם חלקים בקדימה ששייכים לתנועת העבודה. "כאן מיד שואלים אותי מי יעמוד בראש הגוש הזה", ומר אבו, "ואני חושב שכרגע לא צריך להכריע מי זה יהיה. בין היתר, משום שאני לא רואה את עמיר פרץ מצליח לשרוד את מאבקי הכוח בתוך מפלגת העבודה. האיש הלך על האג'נדה החברתית אפילו בתוך הקיבוץ הארצי היו כאלה שראו בו את המשיח ומביא האור. ואז התברר שהאור הוא כולו עוד פנס, פרץ עשה פליק-פלאק מוזר למשרד הביטחון, ואני לא משוכנע שהוא יכול לחזור לעצמו. תקום קבוצה, שאני כולל בה את אבישי ברוורמן ואת עמי איילון ואת עמיר פרץ ואותנו, ואני מניח שגם אהוד ברק לא אמר את המילה האחרונה, ובבוא העת ייערכו בחירות פנימיות ויוחלט מי ינהיג את המפלגה המאוחדת. אני כרגע לא הייתי נכנס לסוגייה של הפרסונות, מי יוביל מה".

 

שכבנו על הגדר

 

גם לגבי התנועה הקיבוצית הוא לא רואה שום יתרון במצב הפוליטי הנוכחי, נהפוך הוא. "אם נהיה תנועה קיבוצית אחת גם במישור הפוליטי, ונהיה המחוז הגדול ביותר במפלגה החדשה, מטבע  דברים יהיה לנו גם משקל סגולי ואיכותי בהתאם. אז גם נוכל להביא לכלל מימוש הגנה על אינטרסים שלנו, דבר שהוא בעייני לגיטימי לחלוטין. אחרי שש שנים של תנועה קיבוצית מאוחדת, אחרי שגם ברמת העמדות הפוליטיות הייתה התקרבות בין התק"ם והקיבוץ הארצי, אין סיבה שנמשיך להתפצל בין שלוש מפלגות שונות. לגוף גדול, שמטבעו יהיה גם יותר יוני וגם יותר סוציאליסטי חברתי, יש לו סיכויי השפעה יותר גדולים".

 

חשבון הנפש שלו נובע לא רק ממלחמת לבנון השניה, אלא גם מתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. בלעדי מרצ לא היה רוב להתנתקות. "שכבנו על הגדר בשביל ההתנתקות", הוא אומר, אבל אחר כך, במשחק הפוליטי שהתפתח, אף אחד לא ספר את מרצ. באו הבחירות ושוב חזרה התמונה על עצמה, מרצ לא הייתה רצויה בממשלה החדשה. "במלחמה מגלים אותנו, לצערי דרך חשבון הדם והדמים, ואז פתאום כן סופרים אותנו. הזמן עובר ושוב חוזרים להתעמר בנו כאילו היינו איזו שפחה חרופה. אבל עם כל הכבוד, המבחן שלנו הוא לא במספר הנפגעים ולא בבתי הקברות. ההצעה הפוליטית שלי היא לקחת את הגורל שלנו בידינו, ולהיאבק על השפעה אמיתית בתוך החברה הישראלית".

 

הוא איננו מתכוון לחבירה נוסח המערך של שנות השבעים. המערך היה פתרון טוב לזמנו, לא למציאות הנוכחית. "אני לא רוצה להיות בגוף שאני אשמור בו על זהותי האידיאולוגית, ואחרים יבחרו מי יעמוד בראשו. אני רוצה שוויון מלא, גם בחובות וגם בזכויות. ומבחינת מרצ אני לא מדבר על חמישה מקומות ריאליים, אני מדבר על 19".

 

פטריוטים ישראלים

 

המצב הפנימי במרצ, המחלוקות והוויכוחים, מביאים את אבו למסקנה שהמפלגה מאבדת את עצמה לדעת. "חלק גדול מהוויכוחים שהיו בתוכנו עם האגף השמאלי, הוא על היכולת שלנו להתחבר לציבור ולדבר אתו בגובה העיניים. להגיד - אמרנו לכם, והזהרנו אתכם, והראנו לכם שאנחנו יודעים את האמת ואתם לא, ואתם לא יורדים לעומק דעתנו הצרופה והנכונה, מביאים אותנו למבוי סתום. אני חושש שאנחנו בדרך אל גבול אחוז החסימה. כי אם להיות צודק ולבד, אז עדיף לכתוב ספרים ומאמרים. זה לא פוליטיקה. המשחק הפוליטי הוא לאגור כוחות ומשאבים כך שתוכל להשפיע ולהגשים את המדיניות שלך. זה לצערי לא קורה לנו. תראו מה קרה בעקבות המלחמה. המסקנה הפוליטית של הציבור שתמך בהשקפות שלנו היא לא יותר שמאלה, היא יותר ימינה. מאז מלחמת ששת הימים, הוא אומר, העמדות של השמאל מנצחות והימין מתחזק. פרדוכס פוליטי".

 

אני מתנדב להציע הסבר: מכיוון שהעמדות של השמאל מנצחות, הציבור מפקיד את הביצוע בידי הימין, מתוך חשש שהשמאל ירוץ מהר מדי ורחוק מדי. אני נוטה להסכים. הציבור אומר שאם נגזר עלינו לוותר, אז שיוביל את הוויתורים מי שעושה את זה בקושי ובכאב לב וצריך להוציא ממנו את הנשמה עד שהוא מסכים, מאשר אלה שקופצים ומוכנים לתת לערבים את הכל. לצערי, אנחנו  תפסים אצל חלק גדול מהציבור כעורכי הדין של הצד הפלשתיני ולא כפטריוטים ישראלים. כדי נצליח ליישם את הרעיונות שלנו בתחום הצדק החברתי והליברליזם ההומני, אנחנו צריכים לצלוח קודם את הנהר המדיני, ופה לצערי אנחנו טובעים פעם אחר פעם. אנו טובעים כי אנחנו לא נתפסים מוליכים אלא יותר כמשת"פים".

 

פרדוכס המושחתים נמאסתם

 

ישנו פרדוכס נוסף, פרדוכס ה"מושחתים נמאסתם". הציבור אומר נמאסתם, אבל בוחר במושחתים בכל פעם מחדש, ולא בוחר באלה שאינם מושחתים. "כי אנחנו נתפסים כ'חנונים' וכ'יורמים'", סביר אבו. "ישרים והגונים זה טוב ויפה, אבל בפוליטיקה זה לא פקטור. הציבור לא רואה ביושר וניקיון פיים תכונות שצריכות לאפיין פוליטיקאים. קראתי לא מזמן את דו"ח מבקר המדינה על הרשות לעסקים טנים, ואמרתי לרן כהן שהוא בבעיה. כי כשהוא היה שר המסחר והתעשיה, 80 אחוז מהתקציב שלו תחום הזה הוא העביר למרכזים לטיפוח יזמות, וכל הכסף הלך לסדנאות, לסמנירים או להלוואות קטנות לעסקים בראשית דרכם. באו אחריו הליכודניקים, גם אולמרט וגם הירשזון, ובלי להתבלבל בכלל הפכו את היוצרות. 50 אחוז מהתקציב הם החזיקו בקופה המרכזית, הביאו אנשים שלהם  חילקו את התקציב לפעילי הליכוד בטבריה או בנהריה, אמרו להם: קחו את החבר'ה לבית מלון, תעשו 'כאילו' זה סמינר, תקציבו לזה 50 אלף שקל, 30 אלף שקל תשלמו למלון ו-20 אלף תשימו צד, ובפעמים הבאות כשנצטרך אתכם במרכז, אתם והחבר'ה שלכם מצביעים עבורנו. הפרטים ללו מופיעים כמעט במילים אלה בדוח מבקר המדינה זה שוחד פוליטי לכל דבר, תוך שימוש בכספי מדינה. זה חמור ביותר, אבל האם הציבור יתן לרן כהן יותר נקודות על כך שהוא עבד בצורה עניינית ועזר לפתח עסקים קטנים בפריפריה, ויעניש את אולמרט והירשזון שלא עשו את זה?  בחירות האחרונות ראינו שהציבור מצביע הפוך".

 

מלחמה שנעשתה מתוך יוהרה

 

המפץ הגדול שיצר את קדימה, יסתיים בשרשרת מפצי התרסקות, ואבו מעריך שזה יקח עד שנתיים, שבמהלכן ישלמו את מחיר הכישלון במלחמה גם אהוד אולמרט, גם עמיר פרץ וגם דן חלוץ. "הממשלנה הזו איבדה במלחמה את הלגיטימציה שלה. הבעיה היא שהאלטרנטיבה היא ביבי, ואם אני צריך לבחור בין הממשלה הנוכחית ובין ממשלת ימין בראשות ביבי, אני אעשה כל שלאל ידי כדי לא לאפשר שממשלת ימין תקום. הבעיה הגדולה של ניהול המלחמה הזו, שהיא נעשתה במן זחיחות ויוהרה, והייתה כפופה לשיקולי רייטינג ולא לשיקולים אמיתיים. מדוע אני אומר יוהרה? כי מי שחשב שיש לו חודשיים זמן לנהל את המלחמה, כי ארצות הברית מאחוריו, היה מנותק לחלוטין מהמציאות. ביום החמישי למלחמה אמרתי לאהוד אולמרט בשיחת אקראי בכנסת, שאין לנו אפשרות לנהל מלחמה שתיקח חודשים, והוא ענה לי: מה אתה מדבר, יש לי את כל הזמן שבעולם. אז הבנתי שאנחנו בצרות. מה שקרה אחר כך, בדרך ניהול המלחמה, רק אישר את חששותי. הערכות המצב וכל תהליך קבלת ההחלטות של הממשלה, נעשו בצורה חובבנית עד אימה".

 

באותה יהירות אופיינית לו, אומר אבו, הרכיב אולמרט את הממשלה כך שהוא ייישאר בעל הבית בכל התחומים. הוא מינה את עמיר פרץ חסר הניסיון לשר ביטחון, את ציפי לבני חסרת הניסיון לשרת חוץ, ואת אברהם הירשזון חסר הניסיון לשר אוצר. "אולמרט בנה מערכת פוליטית שהתלות בו היא הקו הדומיננטי, ועמיר פרץ עובד בסגנון דומה. במקום לקחת את האנשים הכי טובים והכי מוכשרים בתחומם, עוסקים כל הזמן בבניית מערכות כוח אישיות ובניטרולים הדדיים. זה מתפוצץ לך בפרצוף, כאשר חודשיים אחרי הקמת הממשלה פורצת מלחמה לא מתכוננת, ואתה צריך את הכי טובים שיש. למשל לקבל החלטה להכריז על מצב חרום, לפתוח את מחסני מל"ח ולטפל  עורף ברמה הלאומית ולא ברמת גאידמק. למשל, לא יכול להיות ששרת חוץ תגיד שהסברת חו"ל לא שייכת לתחום שלה. התחושה הייתה שיש פה עסק עם טירונים, והבעיה היא שמדובר בחיים של כולנו. אני הרגשתי שהמלחמה הזו נוהלה בידי חובבנים".

 

הטעות הגדולה: הליכה לבג"ץ הקשת המזרחית

 

חשבון הנפש הקיבוצי של השנה האחרונה, כמו של השנים לפניה, הוא של תקיעות. שום דבר לא זז. לא בתחום זכויות החקלאים על הקרקע, לא בנושא תקנות הסיווג, לא בנושא ההחלטה על שיוך דירות. אין התקדמות. הבחירה באולמרט כראש ממשלה הפיחה בתנועה הקיבוצית תקווה שדברים יתחילו לנוע לכיוון של קבלת החלטות, שנדע איפה אנחנו עומדים וכיצד עלינו לנהוג. זה לא קרה וספק אם במצב הדברים הנוכחי זה יקרה.

 

אבו: "בסופו של דבר מדובר בהכרעות פוליטיות, ולצערי הנושא הזה תקוע מפני שאין לנו מנופים פוליטיים מספיק טובים כדי להזיז אותו. יראת בג"ץ יושבת על כל מקבלי ההחלטות, ולהוציא את אולמרט שגילה אומץ לב רב מול היועץ המשפטי כשהיה שר התמ"ת, כל השאר עושים במכנסיים.

 

"אגב, אני באופן אישי לא כל כך מאמין במהלך של שיוך דירות. אני חושב שנושא עיגון הזכויות שלנו בקרקע, כולל המשבצת החקלאית, הוא הרבה יותר חשוב בטווח הארוך מאשר הפרצלציה של הבית. פקידי המדינה מנסים כבר שנים רבות לעשות לנו תרגיל - בתוך השטח הכחול תקבלו פרצלציה, ובתמורה תוותרו על הזכויות שלכם במשבצת החלקאית. זו הטעות הכלכלית הכי גדולה שאפשר לעשות, ואני לוחם נגדה כל השנים.

 

"יחד עם זאת אני מודה שבמהלכים הפרמלנטריים והממשלתיים, בתחום של קבלת ההחלטות, אנחנו תקועים כבר לפחות עשר שנים, לא התקדמנו שום התקדמות משמעותית ולצערי את המחיר משלמים בקיבוצים עצמם.

 

יציקת בטון

 

"ההליכה לבג"ץ הקשת המזרחית הייתה הטעות הכי גדולה מצדנו, כי בבג"ץ או שזוכים או שמפסידים, אבל אם מפסידים, זו יציקת בטון שקשה מאוד להסיר אותה אחר כך. אנחנו, כמו בת יענה, הכנסנו את הראש לתוך יציקת הבטון. ואני לא יכול להגיד שלא הוזהרנו. הוזהרנו לא פעם אחת. היו לי בשעתו ויכוחים מאוד גדולים בנושא ולא הצלחתי לשכנע.

 

"אני אומר באחריות שהיינו יכולים להיות היום במקום אחר לגמרי. בפברואר 97' הוביל אריק שרון, אז שר התשתיות, הצעת פשרה על מסקנות ועדת רונן, הצעה שביבי שר האוצר הסכים לה ואנחנו פוצצנו אותה, נציגי התנועות. רפול שהיה אז שר החקלאות ודני קריצ'מן שכנעו את דובי הלמן  ההסדר הזה לא טוב לתנועה הקיבוצית, ודובי אמר לא, ופוצץ את הסדר הפשרה. זה לא הגיע לדיון בממשלה ומאז יש בכייה לדורות.

 

"אני מקווה שבסופו של דבר נצליח לצאת מהתקיעות הזאת, וזה מסוג הדברים שרק אם יש לך כוח פוליטי משמעותי ואתה עושה אותם בצורה הגונה, לא במניפולציות, אפשר להוציא אותם לפועל. ובכדי שיהיה לתנועה הקיבוצית כוח פוליטי משמעותי, אני חוזר להצעה שלי בראשית הדברים - הקמת מפלגת שמאל מרכז חזקה, שמרצ תהיה אחד המרכיבים שלה".









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים