בוא אלי פסוק נחמד - פרשת השבוע: "וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם"



בוא אלי פסוק נחמד - פרשת השבוע:  "וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם"  

בארי צימרמן


""וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם" (מתוך תפילות "מוסף" ליום א' וליום ב' של ראש השנה, ושל יום הכיפורים)

 

לחנו של שיר הוא כנסיך מן האגדה: מקרב שפתיו אל המלים המוטלות להן בפינתן בדמותה של יפהפייה נרדמת, ואך יגע במלים הנמות והן תתעוררנה לחיים. כך למשל, פעלו לחניו של פרנץ שוברט על שירי משוררים בני זמנו (לא תמיד המעולים שבהם) וכך זוכה גם השירה העברית, לעתים, בלחן מופלא שבזכותו נשלף שיר מנמנם מתוך הספר וממוגנט בשלמותו המזומרת אל דלת המקרר של הזיכרון הלאומי, כפי שקרה, לדוגמה, ל"עטור מצחך זהב שחור" של אברהם חלפי ויוני (פרנץ) רכטר. הלחן אוחז בידו של השיר ומוביל אותו אל מקומם המשותף בשורה הראשונה, הציבורית, כשהם מותירים בשורות האחוריות, למתי מעט קוראים אנינים, שירים שלא זכו בנגיעה הנסיכית.

 

כך אירע לפיוט "ונתנה תוקף". בראשית שנות התשעים עורר אותו המלחין המנוח יאיר רוזנבלום בנשיקה מוזיקלית שוברת-לב והזניק אותו מחדר האכילה של בית השיטה אל חדרי לבם של המוני יהודים בארץ ומחוצה לה. אל חנוך אלבלק, ראש וראשון למבצעים, הצטרפו מאז רבים וטובים, וברחוב הישראלי, בבתי כנסת ובטקסי חג ברחבי הארץ נחנק והולך גרונם של מאזינים למשמע הצירוף האניגמאטי הזה של מלים ולחן שהיו לבשר אחד.

 

עיון במלים המופיעות ב"מחזור" התפילות לימים הנוראים מעלה כי הנסיך-המלחין החכם השמיט מן הטקסט שני קטעים. הראשון שבהם מצוי באמצע הפיוט ולא נעסוק בו כאן. השני הוא הפסוק הנחמד המתנוסס בראש המדור, שהוא, כנראה, משפט הסיום של הפיוט המקורי, פרי עטו, אולי, של יניי, הפייטן הארץ ישראלי הקדום, אף על פי שמסורת אגדית מייחסת אותו לדמות האגדית לא פחות של רבי אמנון ממגנצא. "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", שר לנו חנוך, "בנפשו יביא לחמו.

 

משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף. ואתה הוא מלך, אל חי וקיים". נכון, את המלים האחרונות הללו על המלך החי והקיים, את הפנייה הישירה הזו בגוף ראשון אל האלוהים, הוא לא שר. כי הנסיך למלים הללו לא נשק. לא הלחין. ובצדק.

 

בצדק, כי הלחן המשתף בינינו, המוביל אותנו בין מצוקי "חותם יד כל אדם בו" להררי "מי יחיה ומי ימות", בשבילי "מעביר צאנו תחת שבטו" ונתיבי "מי ינוח ומי ינוע", הלחן הזה מביא אותנו אל האבק והחלום וכאן, כפי שכתב אלתרמן על הזגוגית, "הרעש נפרד מן האור". הלחן נגמר. מי שרוצה לפנות אל ריבונו בלשון "אתה", שיעשה זאת בלחן משלו, או בלי לחן.

 

"רק דבר אחד ברור לי, שעם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי פרינציפיון ( = עיקרון) מטפיזי וסמל דתי. אחרת הוא שוקע. וכאן לא תועיל שום קונצפציה כלכלית וחברתית". כך לשון הזהב של מאיר יערי במאמרו המופתי "סמלים תלושים" משנת 1923. לפרינציפיון הזה אין לחן, ולא צריך שיהיה. כל אחד מאתנו ילחין אותו כראות עיניו וכהלמות לבו.

 

שנה טובה!









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים