קולטורה: תערוכת פיסול זוגית, ספר חדש, תיאטרון, סיפור זוכה



קולטורה: תערוכת פיסול זוגית, ספר חדש, תיאטרון, סיפור זוכה

טלי כהן גרבוז, לאה ענבל דור, סיון שדמון, רוני מ. האס


פיסול: וריאציה על מצב זוגי

טלי כהן גרבוז

 

דור חדש לאמנים אנשי קיבוץ מציג דיאלוג של הדפסים עם פסלונים בתערוכה שיוצרת הנאה ראשונית ויזואלית - אבל לא מעבר

 

יונתן אופק ואבי שק מציגים יחד בחלל לתערוכות מתחלפות במוזיאון בקיבוץ 'הזורע'. זהו חלל לא גדול במיוחד ושני גופי העבודה טוענים אותו עד למקסימום יכולת ההכלה שלו.

 

אבי שק, בנו של הפסל הוותיק משה שק, איש קיבוץ בית ניר, הוא אמן החי ופועל בשטוטגרט. שק יוצר הדפסי עץ גדולים עם דימויים של בעלי חיים ואובייקטים הקשורים בהם. ההדפס של שק מפנה עורף למסורת השואפת לדיוק. ההדפסים שלו עשויים משטחים גדולים של צבע דפוס, ומטביעים צורות גולמיות שחורות על מצע בד וגרונד לבן. ברגעים מסוימים הן מנהלות דיאלוג עם ציורי המערות, ובאחרים - עם קליגרפיה סינית מסורתית.

 

בתוך העבודות נוצרות סצנות קטנות, אניגמטיות, הקשורות בפעולה של הדמות. נוצר קשר חזק, ברמה הראשונית והחשובה של יחסי קו-כתם, בין צורת החי לקווים הארוכים של הרגל-הסולם.

 

העיסוקים של ברואי ההדפסים נמצאים לפעמים על סף קריקטורה, אבל נשארים מרוחקים, בתוך מרחב משלהם, שלא מזמין לתוכו את הצופה: שתי ציפורים נראות כאילו היו עשויות להפעיל מנוף שיגרום לדימוי גלגל להסתובב. אבל ארגון הדמויות על הבד משאיר את הפעולה בגדר פוטנציה, בלי לאפשר לה להתפרש מדי.

 

על במה במרכז החלל מונחים בצפיפות פסלים קרמיים, זוגות זוגות של בני אדם קטנים. בתוך ההמון כל אחד מהזוגות שקוע בעצמו, בסצינה פרטית משלו, הקשורה ביחסים: אחד עומד והשני כורע כמנשק את כפות רגליו, אחד שרוע על הארץ ואחר דורך ברגלו על גבו, שניים מתחבקים, אחד נושא על זרועותיו את השני בסצינת פייטה ואחר בתנופת 'שק קמח'. בגלל הצפיפות, הדמיון המכוון בתווי הפנים, וקונטקסט של מוזיאון קיבוצי, קל לראות בבמה הגדושה הזאת מעין תיאטרון על יחסים בחברה שיתופית.

 

המיצב הפיסולי הזה הוא של יונתן אופק, בן דורו של אבי שק ובנו של הצייר אברהם אופק. יש בעבודה שלו משהו מצודד, חביב מאוד, אולי חביב מדי. הנוכחות של שתי העבודות בחלל ותחת אותה כותרת מזמינה קריאה שתייצר ביניהן חיבור.

 

משותף לשתיהן השימוש בטכניקות ובחומרים מסורתיים כדי לדבר על עולם עכשווי. מעבר לכך, יונתן שק מדבר על יחסים בין בני אדם ברמה נהירה, שהופכת את הצלמיות שלו לסוג של אילוסטרציות, מעין וריאציות על מצבים זוגיים. דווקא מהעבודות הקטנות האלה עולים אל פני השטח טונים גבוהים עד כדי רעש, שלא מתיישבים עם דממת הציורים המרוחקים, העל זמניים והיפים כל כך של שק.

 

שני אמנים צעירים ומעניינים, דור שני לאמנים מקומיים בעלי קול ונוכחות. ההחלטה של הבנים לחלוק חלל תצוגה משותף היא ניסיון מאתגר, שבתנאי החלל הקיים נפתר ברמה של הנאה ויזואלית ראשונית, אבל לא מעבר.

 

התערוכה מלווה במאמר קצר שכתב אמיתי מנדלסון.

"לגעת במהות"

תערוכה במוזיאון וילפריד ישראל

קיבוץ הזורע

אוצר: גבריאל מענית

 

ספר: ריקוד הכלב

לאה ענבל דור

 

טנגו שבין ילד להוריו. ספרה של יונה טפר מזמן אפשרות לקריאה משותפת ועליזה על ילד שמתריס מול אפרוריות החיים של הוריו ומביא כלב אסופי הביתה

 

גולת הכותרת של הספר "אני רוצה כלב!" הם האיורים הנפלאים, המצחיקים, הדומיננטיים, של מישל קישקה על הילד הרוצה כלב יותר מכל דבר בעולם; בפתח הספר, נראה הילד שי, בזרועות אביו והוא זעף ועצוב, פניו מכורכמות; בדמיונו, הוא רוכב על גבי כלב גדול ושם בעולם החלומות, פניו הקטנות מחייכות, מלאות אושר.

 

הסיפור מתחיל כשההורים בו מתוארים כמבוגרים משביתי שמחה. הורים חסרי צבע, רוויי רצינות.

 

הסירוב שלהם לאמץ כלב מבוסס על נימוקים בנאליים, שכיחים. הם מגוננים על הבית. "אנחנו לא יכולים לגדל כלב", חוזרת ומסבירה האם, מורה למחול, "הוא ילכלך את הבית, יעקור את הפרחים בגינה וינבח על התלמידות שבאות לרקוד אצלי".

 

שי, שאינו מוכן לקבל את האפרוריות של החיים המסודרים ולא שעה לדבריהם החומריים, לא ציית להם. יום אחד, כששי, ילד סקרן ותוסס, חוזר מהחורשה שם שיחקו חבריו עם הכלבים שלהם - כלב זר, רזה, בעל אוזניים ארוכות מתלווה אליו - "הוא בחר בי, סימן שהוא רוצה להיות שלי" - ואז מסתבר כי כלב זה יודע לכשכש בזנב ולרקוד. וזה שיאו הנלבב של הספר. הריקוד של הכלב. הוריו המשועשעים של שי נכנעים ומאמצים את הכלב.

 

עלילת הספר היא פשוטה, קלה, עליזה. אין בה דבר מטריד או מורכב, או עוכר שלווה. זה ספר המבקש להתחבב על קהל ילדים רחב, להיות פופולרי. שטותי במקצת, אפילו. בסוף הספר יש הסכמה של ההורים העומדים מול משהו יפה, משעשע. "אולי נקרא לו טנגו?" מציע האב בקריצה.

 

בתוך כך, מתוך "הכניעה" של ההורים לילד, היא דוחפת את הסיפור לחוויית קריאה משותפת שמזמנת ספרות הילדים. שלא כמו קריאה ספרותית של מבוגר, שהיא קריאה אינטימית, סגורה, קריאת ספרות ילדים היא עניין חברתי בדרך-כלל; ילד ומבוגר יושבים יחד, נוגעים, מחייכים זה לזה ונהנים יחד מהסיפור. אפשר לדמיין חוויה משותפת, אינטימית, מסוג זה כשקוראים את הספר.

 

למרות שהוא פשטני במקצת, הספר נכתב לילדים רכים, בשפה קצת ילדותית. אך הוא כתוב בשמחה ונראה שגם ללא מאמץ; הוא מבטא את העולם הרגשי של בני השלוש והארבע; ילדי כיתות א' ו-ב' יכולים לקרוא את הספר בכוחות עצמם. זה ספר קולח לגיל הרך על יחסי אמון ואחריות - וכמובן - אהבה.

 

יונה טפר ילידת דפנה, גרה ביגור, סופרת ילדים ונוער ועורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עד כה פרסמה עשרות ספרים, מהגיל הרך עד ספרים לבני נוער וחטיבות ביניים.

 

"אני רוצה כלב!"

מאת יונה טפר

איורים: מישל קישקה

הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

תיאטרון: על התבגרות והתפכחות

סיון שדמון

 

בוגרי שנה ג' של סמינר הקיבוצים הציגו דרמה קומית מהנה ומאופקת מבלי להתפתות לתופעות קצה דרמטיות ומבלי לאבד את מראה המציאות כמורכבת

 

הדרמה הקומית המשפחתית "הדוד הנק", הצגת סיום השנה של בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים, בשיתוף עם תיאטרון אורנה פורת, היא הצגה קצבית ומרגשת שעוסקת באופן קליל ומשכנע בנושא מורכב. המחזה ארך כשעה וההרגשה שנקטע לפני סופו לא נבעה מחוסר סיפוק בשל המהלך העלילתי, אלא פשוט מציפייה לעוד רגע של בידור איכותי.

 

הזמן הוא ככל הנראה שנות ה-70 והמקום נתניה. משפחה ממוצעת. שלוש בנות מתבגרות והורים ילידי הולנד, מתמודדת עם דוד שהוא גם רווק תמהוני, עם סבא שגוסס ונפטר, ובעיקר עם התבגרות התא המשפחתי וההתפכחות שבאה אתה.

 

הדמות הראשית היא דווקא לא הדוד אלא הבת האמצעית, והיא משוחקת היטב על ידי אדוה בולה, שסיפורי משפחתה היוו השראה לדבר המחזה. אותה דמות קשורה במיוחד לדוד המוזר, אבל העלילה לא מתפתה להפליל אותם ביחסים אסורים, ובכך לגרור את המחזה לנישה קשה. המחזאי, שהוא גם הבמאי והמורה בקורס, יענקל'ה יעקובסון, הסתפק ובצדק בעלילה שמתפתלת בין הסטיות ומוצאת את שביל הזהב שאותו אפשר לזהות רק בדיעבד.

 

את הרושם השאירו כל הגורמים. התפאורה המצוינת, התלבושות, התפאורה ובעיקר המשחק מלא הניואנסים של כל השחקנים. פס הקול מוסיף רגעים קומיים בין הדרמות ואת הארומה הנוסטלגית.

 

על כל זה מנצח מלמעלה ולאורך כל ההצגה חתול שמת, ואינו מתגעגע כלל. המחווה לחתול הצ'שייר של עליסה מורגש גם באירוניה שהוא מפגין כלפי צרות העולם הזה, בעוד הוא ממרק עצמו תחת מיטת השיזוף בעולם הבא. בתוכנייה הפשוטה אך המרעננת הובטח שהסיפור מסופר דרך עיניו של החתול הז"ל, ולא כך היא. הוא אומנם מוסיף נפח קל, אבל בשום אופן לא רובד שלם.

 

רבות נשמעת הטענה, שבתי הספר למשחק מכינים את תלמידיהם לפי סטנדרטים שישפרו את סיכוייהם להתקבל לאחד התיאטראות הגדולים, ולא מפתחים אישיות ואידיאולוגיה עצמאית בבוגריהם. לא בטוח לגבי החלק השני של המשפט, אבל נראה שהחלק הראשון נכון מאוד: אם לשפוט לפי הצגת הסיום, הם בדרך הנכונה. ואם לא אחד התיאטראות הרפרטואריים, גם קבוצות הפרינג' והאימפרוביזציה ישמחו לקבל לשורותיהם את בוגרי הסמינר.

 

הקהל, בכל מקרה, נשאר עם טעם טוב וחיוך שנשאר זוהר בחושך, כמעט כמו חיוכו של החתול הנעלם של עליסה.

 

"הדוד הנק"

מאת יענקל'ה יעקובסון ובבימויו

בעקבות סיפוריה של אדוה בולה

 

נופך בן אור - מקום ראשון בתחרות לכתיבה יוצרת

רוני מ. האס

 

נופך בן-אור (17) מרוחמה זכתה במקום הראשון בתחרות לכתיבה יוצרת שנערכת זו השנה השניה מטעם משרד החינוך.

 

בהיסטוריה הקצרה של נופך ניתן למצוא את ניצני היצירתיות עוד בימי ביה"ס היסודי, כאשר הייתה כותבת סיפורים בהמשכים, אותם נהגה להקריא לילדי הכיתה מדי שבוע.

 

אחרי הסיפורים בהמשכים, אותם התקשתה להביא לכדי סיום, הגיעה תקופת השירה, אליה הגיעה נופך לדבריה, כי הייתה זו התנסות בכתיבה יותר ממצה ופשוטה. והנה בשנה החולפת השתתפה בסדנה לכתיבה יוצרת מטעם ביה"ס, בהנחיית הסופרת מירי רוזובסקי. שם למעשה קרם עור וגידים הסיפור שהעניק לה את המקום הראשון - "סרטנים על החוף". זהו סיפור קצר על ילד שאחיו והוא נהגו להשתעשע בספירת סרטנים על חוף הים, ובאופן מקאברי, במהלך הסיפור חולה אחיו ונפטר ממחלת הסרטן. נופך אומרת שהסיפור הינו לחלוטין מנבכי ראשה ואין כל קשר למציאות. החזרה לכתיבת סיפורים, טומנת בחובה עבודה יותר קשה לדבריה אך גם סיפוק הרבה יותר גדול.

 

ומה היא רוצה להיות כשתהיה (ממש) גדולה? היא לא חותמת על זה, אבל כנראה משהו בתחום התקשורת או הפרסום.


מקס ומוריץ

 

הידעת כי מקס ומוריץ של וילהלם בוש, צמד הפוחחים הממררים את חיי כולם, עד שהם באים על עונשם, נקראו בתרגומים לעברית שמעון ולוי (א. לובושיצקי, 1898), וגם גד ודן (אנדה עמיר פינקרפלד, 1939).









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים