משולש לדו-קיום - משלחת נוער מ"עמקים-תבור" (מזרע) ותיכון אכסאל (סמוך לנצרת) יצאה למפגש עם נוער גרמני, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה




משולש לדו-קיום

טלי גורן ספיר


משלחת נוער מ"עמקים-תבור" (מזרע) ותיכון אכסאל (סמוך לנצרת) יצאה למפגש עם נוער גרמני, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה * ואז: הרגשות הוטענו, הסוגיות התחדדו, אבל גם המחיצות נפלו * כך התמודדו עם המצב צעירים משלוש תרבויות

 

לאחרונה שבה מגרמניה משלחת נוער יהודי וערבי, שהשתתפו בה חניכי כיתות י' מבית הספר הקיבוצי "עמקים-תבור" (בקיבוץ מזרע) ומבית הספר התיכון של המועצה המקומית אכסאל (ליד נצרת). מדובר בפרויקט חינוכי יהודי-ערבי שהחל לפני שבע שנים, במסגרתו נפגשים הצעירים הישראלים עם תלמידי תיכון גרמנים. כך נוצר מעין "משולש היסטורי": היהודים, שגורשו מאירופה על-ידי הגרמנים, והערבים, שחלקם גורשו מהארץ על-ידי היהודים - נפגשים עם נוער גרמני, במטרה לדבר על קורות העבר ולנסות ליצור מבט אחר והיכרות שונה עם תרבויות שלושת העמים. במשלחת משתתפים עשרה נערים ונערות מכל בית ספר. התנאי להצטרפות, בין השאר, הוא רמה טובה של דיבור באנגלית.

 

עם משתתפי המשלחת השנה נמנה אופק כהן מקיבוץ גזית. ערב יציאתו לגרמניה, ועמוק בתוך מלחמת לבנון השנייה, סיפר לנו שביום בו נקבעה למשלחת פגישה ב"עמקים-תבור", אירעה התקרית בכפר-גלעדי וחיילים רבים הגיעו אל מגרש החנייה שבמתחם בית הספר.

 

ש: איך הגבתם?

אופק כהן: "אנחנו, היהודים, הלכנו לקראת החיילים וחילקנו להם כיבוד, והחניכים הערבים נשארו בצד. אחר כך התקיים המפגש, ובסבב ביקשו מכל אחד להגיד מה הוא חושב על המלחמה. כשהגיע תורי אמרתי שאני מקווה מאוד שאין בין החניכים הערבים מי שתומך בחיזבאללה".

 

עלי דראוושה ולינה סעדי, שהשתתפו במשלחת מטעם בית הספר באכסאל, התייחסו לדברים מזווית אחרת. "כשראינו את החיילים בבית הספר", סיפרה לינה, "חשבתי מה יקרה לאנשים בלבנון כשהחיילים האלה ייכנסו לשם ואולי יהרגו אותם".

 

במהלך המפגש הציגה בפני החניכים תרצה ארגמן - מורה ומחנכת בבית הספר "עמקים-תבור", והמנחה של המשלחת - סיטואציה מקבילה, בה יהודים נמצאים בשני צדדים של אותה מלחמה, ושאלה אותם איך היו מגיבים. אופק: "אמרתי שאין כאן מלחמה מול מדינת לבנון אלא מול ארגון טרור, ושאני מבין את ההזדהות של הערבים עם הלבנונים מול ההרס שנעשה שם. עלי האשים את ישראל ואמר שהיא זו שהתחילה במלחמה. הרגשתי לא בנוח, וכשנגמר הסבב ניגשתי אליו ואמרתי לו שזה לא נכון, ושתמיד אנחנו באים עם הפנים לשלום. מעזה, לדוגמה, פינינו לא רק את הצבא אלא גם אזרחים, וגם מלבנון יצאנו לפני הרבה שנים, ולמרות שבאים לקראתם הם ממשיכים לתקוף. אמרתי לו שאם ישראל תבליג כל הזמן, בסוף לא תישאר לנו מדינה, ושאין לנו ברירה מול הטרור אלא להגן על עצמנו".

 

עלי היה החניך היחיד שהביע עמדה מאשימה - אולי כי רק הוא חושב כך, ואולי כי רק הוא העז לבטא את עמדתו בקול. עם זאת, הסכים עלי לדבריה של אחת החניכות, שבמלחמה אין מנצחים אלא רק מפסידים.

 

ש: ככה אתה חושב?

עלי: "חניכה יהודיה אחת אמרה דברים שמהם אפשר היה להבין שאנחנו, הערבים, אשמים במלחמה. אבל אני לא יכול להגיד מי אשם במלחמה. אמרתי רק שישראל הייתה צריכה קודם לנהל משא ומתן ולא מיד להתחיל במלחמה. אני לא בטוח שאופק הבין אותי טוב".

 

גם שאלת החזרת החטופים עלתה בדיון. חניך יהודי אחד שאל איך ייתכן שבעד שני חיילים ישראלים נדרשת ישראל לשחרר מאות אסירים, שעלולים לחזור להילחם לצד החיזבאללה. על כך ענה עלי שבמלחמה נהרגים משני הצדדים, וכי חבל שישראל לא נענתה לדרישות מלכתחילה.

 

אופק: "חוץ מזה אנחנו מסתדרים נהדר ביחד, מדברים על כל מה שמעניין את הנוער בכל מקום אחר בעולם. פעם ראשונה נפגשנו באמצע יוני בגבעת-חביבה, בסמינר של יומיים, בתקופת המונדיאל, והכול זרם. למחרת חטפו את גלעד שליט".

 

את הפרויקט מגדירים לינה ועלי כצורך להיפגש, יהודים וערבים, ולהבין אחד את השני: "אנחנו חיים באותה מדינה ורק שומעים מה כל אחד אומר, אבל אף פעם לא ממש מדברים זה עם זה. חשוב לנו לשמוע מה נערים יהודים חושבים עלינו ולהגיד להם מה אנחנו חושבים על היהודים שחיים אתנו יחד באותה מדינה".

 

סמינר נוסף עברה המשלחת בלוחמי-הגטאות. לינה סיפרה ששם עלו הן השואה והן הנכבה: "הרגשנו שאנחנו נציגים של שני העמים", אמרה. אופק סיפר על מפגש נוסף שהיה במזרע: "לקחנו אותם לסיור בקיבוץ והם מאוד התלהבו, הסברנו להם מה זה חיי שיתוף וזה נשמע להם טוב. בפגישה הזאת סיכמנו על הטקסים וההופעות שייערכו במהלך הביקור בגרמניה".

 

ב-12 ביולי הייתה המשלחת אמורה להיפגש באכסאל, לסיור בכפר ובמסגדים, אבל הביקור נדחה עקב מבחן בגרות, ואחר כך התבטל בגלל המלחמה. "אנחנו נוסעים עם גישה אופטימית", סיכם אופק לפני הנסיעה. "מתנתקים קצת מהמציאות העכשווית. קצת יותר קשה לנו עכשיו, יש מבוכה ויותר נזהרים בהתבטאויות ובביטוי הרגשות, אבל מה שיפה בזה שבכל זאת נפגשים, מחזיקים ידיים ומחייכים אחד לשני. אנחנו בעצם מציאות הפוכה למה שמתנהל עכשיו בין ישראל לערבים. אמרו לנו להציג את ישראל בצורה הכי טובה שאפשר, אבל גם שכל אחד יכול להביע את עמדותיו. הובהר שכל משתתפי המשלחת, יהודים וערבים, הם שגרירים של ישראל באותה המידה".

 

החלטנו שניפגש שוב כשיחזרו מהסיור בגרמניה, אך רגע לפני שהתפזרו לדרכם נחתה עלינו הידיעה הנוראה על מותו של אורן ליפשיץ ז"ל, בן גזית שנפל. עמדנו רגע בהלם נורא, כאילו כל מה שדיברנו עליו נעלם לגמרי.

 

אחרי המסע נפגשנו שוב, לשמוע סיכומים וחוויות. "בנסיעה לשדה התעופה היה לנו נורא קשה", מספר אופק. "אבל לאט לאט התחלנו להשתחרר ולהתרגש מעצם החוויה. בטיסה שוב היה הרבה זמן לחשוב ושוב קצת שקענו, אבל כשפגשנו את המשפחות המארחות בגרמניה התרחקנו קצת ממה שקורה כאן. רוב הזמן פשוט בילינו עם המארחים שלנו".

 

החניכים מישראל התארחו בבתיהם של בני גילם מגרמניה, בילו יחד "כמו שמבלים בני נוער", וגם ביקרו, כמובן, באתרי הנצחה לשואה וערכו טקסים. את החומרים לטקסים הביאו התלמידים היהודים, אופק אמר קדיש והכול תורגם לשלוש השפות. "אחרי ביקור באחד מהאתרים", נזכר אופק, "שבו צפינו בתמונות הנוראות שאנחנו בישראל רואים כל שנה ביום השואה, ראיתי שהנערים הגרמנים החווירו, ואחד גם אמר לי שהוא ממש מרגיש לא טוב. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו תמונות כאלו".

 

אופק משבח את המחנכת שליוותה את המשלחת, תרצה ארגמן. לדבריו, לא קלט כמה עומס רגשי היה עליה, עד שחזר ארצה וקרא את ההספד שכתבה לזכרם של חניכיה ("זעקת המחנכת", הקיבוץ 17.8). גם אחד מבניה היה אז בתוך לבנון, ועם כל זאת היא תפקדה נפלא, וכשבערב שלפני הנסיעה התקשרו אליה ההורים של אופק לשאול אם נוסעים במצב כזה, ענתה: "כן! אנחנו נבחרנו להיות נציגים וצריך להמשיך הלאה".

 

ש: עם איזו תובנה חזרתם?

אופק: "גיליתי שאם מכירים אנשים באופן אישי, הכותרות וההכללות מאבדות כוח".

 

מהבדלי המנטאליות שהתגלו בין היהודים לבין הערבים במשלחת, בעיקר בנושאי הבילויים (על המוסלמים, למשל, חל איסור להיכנס למקומות שבהם שותים אלכוהול), ניתן היה להבין שלתלמידים היהודים יש יותר במשותף עם בני נוער גרמנים מערב-אירופאים שחיים מעבר לים, מאשר עם בני הנוער הערבים שחיים מעבר לכביש.

 

"אצל החבר'ה הערבים במשלחת בולטת המשמעת החזקה. הם נותנים המון כבוד למורים", מספר אופק. גם לינה מדווחת שהרגישה טוב יותר דווקא עם החברות הגרמניות שהכירה במהלך הביקור: "הרגשתי יותר אהבה מהן מאשר החברות מישראל". עלי, לעומתה, אומר שהוא מרגיש קשר יותר חזק אל החברים היהודים מישראל מאשר אל הגרמנים, "כי אנחנו מאותה מדינה".

 

ש: מה למדתם שלא ידעתם לפני הנסיעה?

עלי: "היום אני יודע שהיהודים יודעים שאני לא בעד החיזבאללה, ובכלל - שאני מאמין רק בשלום". לינה מקווה שיהיה שלום, אבל קשה לה להאמין בזה. "למדתי מההיסטוריה שלא יכול להיות שלום אמיתי בעולם", היא אומרת, "כי זה תלוי במנהיגים ולא באנשים הפשוטים".


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים