יצירה: 2 ספרים, פרס תיאטרון, תערוכת קריקטורות, מקהלת האיחוד




יצירה: 2 ספרים, פרס תיאטרון, תערוכת קריקטורות, מקהלת האיחוד

שירה חיים, יהודה עמית - גל-און, קרני עם-עד, אריק בשן


דפדפתי בספר: זום לישראל

שירה חיים

 

גם "צלמינו" שותפים בתיעוד ישראל 2006 * במסגרת אלבום הצלמים

 

צילום תיעודי חברתי, צילום אישי, צילומי אופנה, "לייף סטייל", צילום טבע ונוף וצילום תעשייתי וארכיטקטוני - נאספו לפרויקט צילומי עז-מבע ומרשים, המשמש כתיבת תהודה לתקופה רבת תהפוכות - "אלבום הצלמים ישראל 2006", בעריכתם של דוד גארי ומוני בלך. אל הניסיון להעמיד יצירה הנענית לקריטריונים מקצועיים, כמו גם כזו העומדת בפני עצמה, התקבצו בכירי הצלמים לצד צלמים שזוהי להם החשיפה הראשונה. וכך, מבעד לעדשות המצלמות של כל אלה, משתקפת ישראל של שנת 2006.

 

חמש שנים חלפו מאז אסופת הצילומים הקודמת, "אלבום המילניום", וההשוואה בין שני הספרים מחדדת את התמורות העקרוניות שהתחוללו בפרק הזמן הזה. בהקדמה לאלבום שואל בלך: "האם זו רק הרגשה, שככל שההתפתחות הטכנולוגית ממריאה לשחקים, אנו מתרגלים, למעשה, לאיכות טובה פחות? ואולי זה כבר לא כל-כך חשוב אם הצילום חד פחות והצבע לא מדויק, ואולי כך התוצאה אפילו יפה ומעניינת? האם ייתכן שאנו מבטאים את עצמנו יותר ויותר ובזה כל העניין?" - עבודותיהם המרהיבות של הצלמים מנסות לתת תשובה לשאלה זו.

 

ואלה הקיבוצניקים המשתתפים בספר: חנן גטריידה (קבוצת שילר), יגאל אשוח (כפר-גלעדי), נחשון סנה (גת), משה ברקוביץ (ניר-דוד), רות קלוסקי (רביבים), שייקה איתן (הראל), עמית שטראוס (גבעת-ברנר).

 

מקרא למשפחה

יהודה עמית, גל-און (סטודנט ב"מכון שכטר")

 

בספר "ויולד" משתקפים (על הטוב והרע שבהם) יחסי הורים וילדים, בסיפור ובחוק המקראי * אם יש את נפשכם לדעת (וגם להתרגש ולהזדעזע)

 

"ויולד", ספרה של חוקרת המקרא ד"ר פנינה גלפז-פלר (הוצאת "כרמל", ירושלים), פותח צוהר ליחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי. הוא נכתב באופן רהוט וענייני, וניתן לומר עליו כי הקורא בו מוסיף דעת והנאה. המחברת בקיאה הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל-פה. הסיפורים שופכים אור על תרבות המזרח הקדום וחוקיו, ומשולבים בדוגמאות עד ימינו אלה.

 

חלק מהתיאורים בספר מרגשים ומזעזעים. בעקדת ישמעאל ובעקדת יצחק, למשל, אותו אב האומה, שקרא תיגר על האלוהים ודרש ממנו צדק במקרה של סדום ("השופט כל הארץ לא יעשה משפט?") - בעקדת יצחק, כאשר נדרש להקריב את בנו ולהעלותו לעולה, זועק האלם שלו לשמים, אך קולו לא נשמע; או האימהות הזונות ב"משפט שלמה", הרבות על הבן החי כדי להעניק לו חיים ולממש את אימהותן, המהוות ניגוד משווע למשפט הנשים שהחליטו לאכול את בשר בניהן, בו דורשת התובעת לממש את ההסכם ביניהן לאחר שאכלו את בנה, ולהמית את הבן החי של חברתה כדי לאוכלו. המחברת עושה שימוש במטבעות הלשון הזהים המופיעים בסיפורים השונים, המאפשרים ראייה כוללת של המשותף והשונה בין הסיפורים.

 

לא לשווא נאמר בדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך". הבן אינו נדרש לאהוב את ההורים, הוא מצווה לכבד אותם. המחברת עומדת גם על מיקומו המעניין של הדיבר הזה, המבדיל בין חובתו של הנברא לבוראו לבין הצווים שבין אדם לחברו. בחברה המקראית הפטריארכאלית האב רשאי לעשות בבניו ככל העולה על רוחו, להענישם מחד ולהוריש להם מאידך. המחברת מביאה דוגמאות על היחסים בין הורים לצאצאיהם, על מכלול מורכבותם, תוך מתן פרספקטיבה רחבה על החוקים במזרח הקדום והתייחסותם למקרא; וכיצד מנסים להגביל את כוחו של האב. דוגמאות כיצד בנים ובנות במשטר הפטריארכאלי מתמודדים עם נאמנותם לאב או לבעל, כדוגמת בנות לבן, נשות יעקב, מיכל בת שאול אשת דוד; וכיצד בנים מתמודדים עם נאמנות להוריהם תוך שמירת עצמאותם, כדוגמת יהונתן בן שאול ושלמה בן בת-שבע.

 

בספר מודגמים הסיפורים, על הטוב והרע שבהם: על מרמה ועורמה, תכנון רצח של יריבים, ניאוף, צוואת הדמים של דוד המלך לבנו שלמה, ועוד. הספר מרתק, נקרא בהנאה מרובה, ולטעמי מובאים בו הסיפורים כפי שמחבר המקרא רצה שנבין אותם, כפשוטו של מקרא, ולא כפי שמפרשי המקרא ניסו לפרש את הנושא כאשר נגד את השקפתם. מה נאמר: אם יש את נפשכם לדעת על חלק מתרבות אבותיכם - לכו אל בית מדרשה של פנינה פלר, וקראו את "ויולד".

 

וההצגה הזוכה היא

קרני עם-עד

 

לקראת ראש השנה יוענקו (לראשונה) פרסי התיאטרון להצגות ילדים ונוער * "תיאטרון הקיבוץ" מגיע עם שלוש מועמדויות

 

שלוש הצגות של "תיאטרון הקיבוץ" - "תרנגול כפרות", "תמונה משפחתית" ו"סיפור העכברים" - מועמדות לפרס ההצגה הטובה בתחום הצגות הילדים והנוער לשנה זו. הטקס הרשמי יתקיים מעט לפני ראש השנה (17.9) בקריית-שמונה, אבל עוד לפני כן יתבשרו הזוכים בקטגוריות השונות על זכייתם.

 

זו השנה הראשונה בה יוענקו פרסי תיאטרון להצגות שאינן מיועדות רק למבוגרים. מאחורי היוזמה עומדים מינהל החינוך והתרבות של משרד התרבות המדע והספורט, "אמנות לעם" ועמותת "סיטה ישראל". ההצגות הזוכות יזכו לסבסוד מ"אמנות לעם" ויועלו בצפון הארץ בפני בני נוער וילדים.

 

רבקה נוסן, המנהלת האמנותית של תיאטרון הקיבוץ: "מדובר בהתמודדות קשה, אבל עוד לפני פרסום התוצאות וההצגות הזוכות, נדמה לי ש'תרנגול כפרות', המחזה של דפנה אנגל על-פי הספר של אלי עמיר ובבימויו של רפי ניב, היא הזוכה כהצגה הטובה והמבוקשת מכולן בקטגוריית הנוער. רק בשנת הלימודים היוצאת העלינו 120 הצגות, והביקוש כבר מתגבר. גם ההצגות האחרות שלנו המועמדות לפרס ראויות בעיניי. כולן היו בנותיי".

 

קריקטורה קרבית

קרני עם-עד

 

תערוכת קריקטורות מימי מלחמת לבנון השנייה, של מיטב המאיירים, הוצגה בסינמטק * כמובן גם עם נציגים "שלנו" * דו"ח המבקר הצוחק-בוכה

 

אם להודות באמת - פישלנו. בחצר של סינמטק תל-אביב הוצגה, לפני כשבועיים, תערוכת קריקטורות קיבוציות של מיטב המאיירים "שלנו". גם דיון הוקדש לנושא, בהשתתפות מוקי צור, מושיק לין, שמוליק כץ, יובל דניאלי וחברים. כשהגענו מהצפון לראות את הבציר הטוב, והמשעשע במידה, גילינו שאוהל התצוגה כבר התקפל והאיורים הושבו לבעליהם. חבל. אבל לא אנחנו נשיב את הקוראים ריקם, והלכנו לראות את שנותר על קירות המבוא לאולם - קריקטורות שצוירו בעקבות המלחמה. האמת, גם כאן הייתה לנו נציגות מכובדת: מושיק, שמוליק, ארנון אבני - אבל התווספו אליהם עוד מאיירים טובים ואהובים כמישל קישקה, שי צ'רקה, שלמה כהן, וגם ניסים חזקיה, שאצר את התערוכה.

 

כמי ששם נפשו בכפו ונשאר בצפון, לא מצאתי שום דבר מצחיק או מגוחך בסיטואציה המלחמתית שהרעימה והרעידה את פתח ביתי; אבל בתערוכה המלבבת הזו הבנתי שהיו כאלה שדווקא גיחכו את המצב והצליחו להעלות בת-צחוק על שפתי המתבוננים. קחו, למשל, את יובל רוביצ'ק, שצייר חייל ישראלי ואיש חיזבאללה ניצבים זה מול זה, כאשר כל אחד מהם שולף ממפתח מכנסיו טיל מאיים, בבחינת "שלי גדול יותר". גם שי צ'רקה הפליא לעשות בהכליאו בין הגבורה של אז לתבוסה של היום: האריה השואג של תל-חי מצויר אצלו כמי שמזיל דמעה ושותת דם במקום בו כתוב "טוב למות בעד ארצנו". עוד איור של צ'רקה ממחיש עד אימה את היחס של ה"חיזבאלונר" לקורבנות של הצד השני, מול היחס של בחורינו הטובים. מפקד החיזבאללה צווח על פקודו: "עמדה שם משפחה שלמה, איך פספסת?", ואילו המפקד הישראלי זועק אל החייל שלו: "עמדה שם משפחה שלמה, איך ירית?" - מכאן ברורה עמדתו של שי לגבי "הטוב" ו"הרע" במלחמה הזו.

 

קריקטוריסט שחתום בשם "נוסקו" מתאר את המלחמה באמצעות דן חלוץ שיושב במטוס הרוס וקטום כנפיים, תוך שהוא מפטיר: "לא נורא, מכה קטנה בכנף". בעוד איור מלבב שלו נראים שני בני זוג נמלטים מאימת הפרשנים בטלוויזיה. תוך כדי מנוסה צועק הבעל לעבר האישה: "לתפוס מחסה, זה עוד מטח של פרשנים". טל אביב מצייר את הרמטכ"ל הישראלי ומנהיג החיזבאללה משחקים בפאזל שעליו מופיע רישום של ארז הלבנון. חלוץ מציע לנסראללה: "עוד סיבוב אחד... אני מפרק ואתה מרכיב".

 

מושיק לין המוכשר מיוצג בשלט מנוקב ככברה, עליו כתוב: "אנחנו ננצח". ועוד הברקה מבית לין: מפקד בשטח שואל את אולמרט: "מה עושים עם העורף?" וראש הממשלה עונה לו: "תוציאו לגאידמק צו 8".

 

הקריקטורות של שמוליק כץ, שפורסמו בעיתוני "הקיבוץ" בזמן המלחמה, מוצגות כאן בגדול. גם מישל קישקה מצטרף לחגיגה עם דמותו של נסראללה, שמכריז בפני התקשורת העולמית: "הרגע נכנסתי לספר גינס על שיא של החזקת בני ערובה: העם הלבנוני". שלמה כהן מתפייט על דמות של אישה קלאסית, שמעינה ניגרת דמעה בצורת טיל קטיושה. לבכות ולצחוק.

 

אם תגיעו בימים הקרובים לסינמטק, סביר שכבר לא תראו את התערוכה, משום שהיא הורדה לפני זמן קצר מהקירות. למה מה, רק לי מותר להתאכזב?

 

שירת שרת

אריק בשן

 

קונצרט של מקהלת האיחוד ומוקי צור ברמת-יוחנן הוקדש ליהודה שרת ולשיריו * כתבנו מתרפק על הנוסטלגיה, וגם מבקר

 

כשדלת מחסן חדר המוזיקה הייתה נפתחת, עמד באוויר ריחה החריף של הקורוזיה. כשהסתגלה העין לאור הדלוח היו נחשפים עשרות כלי נגינה, רובם כלי נשיפה ישנים ממתכת, חבוטים מעט וחסרי ברק, מונחים לצד אריזות שחורות מהוהות. לא היה בכך כדי להעיב על עוצמת ההתרגשות של מי שזכה להיכנס לקודש הקודשים הזה - מי שעמד בבחינות המורה לנגינה ובא לכאן כדי לחבק את הכלי שיהיה צמוד אליו מכאן והלאה, עד שהחשק יתפוגג או עד שהכלי יתפגר.

 

זה היה בכיתה ד', אולי ה'. אחזתי לראשונה בכלי נגינה ענק, כמעט מחצית מגובהי. "האופוניום" קראו לו בלעז, "בריטון" בעברית. קצרה היריעה מלפרוש את ההיסטוריה המוזיקלית של הח"מ וזו גם לא הכוונה. אבל לימים, כאשר גברה סקרנותי באשר לאוצר שבמרתף בית-הספר, פטרו אותי במשפט קצר: "את זה הביא יהודה שרת מגרמניה".

 

את ה"מוסד" יהודה שרת הכרתי בילדותי, ביגור, בעיקר בהכנות לקראת סדר פסח - הכנות מפרכות לקראת ערב אחד בשנה, שנמתח עמוק אל תוך הלילה. החזרות היו מוקפדות, המשמעת נוקשה, השירה ככה-ככה. עם חלוף השנים יצא לי לראותו פעם פעמיים, התבוננתי ארוכות בתמונות המקהלה המיתית "של כל הקיבוץ" בניצוחו, בין צריפי העץ הישנים, תחת שמש קופחת. ידעתי, כמובן, שאחיו, משה שרת, היה ראש ממשלה בישראל, ועוד כמה וכמה פרטים - ידע חובה עבור בני יגור, דור שני, באותה תקופה גדושת הוד והדר.

 

בערב שבת האחרון יצאנו להתרפק קצת על הנוסטלגיה בערב המוקדש ליהודה שרת ולשיריו. "שיר השירים ליהודה (שרת)", הכריזה הכותרת בכניסה לחדר האוכל של רמת-יוחנן. מקהלת האיחוד שרה, מוקי צור מספר. מה עוד לא נאמר ונכתב על סיפוריו של מוקי. תמיד אפשר למצוא בהם משהו עסיסי, מחכים, שמשלים פאזל חסר, ומעל הכול מעלה הרבה חיוכים וחן. כמעט חמישים שנה חלפו מאז הפקידו בידי את אותו כלי-נגינה עד שחיברתי, באותו ערב, בין מה שראיתי אז באותו מחסן אפל, לבין הסיבה והתכלית להבאת הכלים. למדתי עוד כמה פרטים על משמעות המוזיקה בחייו של יהודה ומשפחתו; על המשמעות שבהקמת המקהלה בקהילה, שייבא מ"הכשרתו" בגרמניה בתחילת שנות השלושים; על קשריו עם בני משפחת אל-חוסייני; קורותיו בראש-פינה, בעמק יזרעאל, ומפגשו הבלתי-אמצעי עם גדול הכנרים דאז, יאשה חפץ. סיפורים מקסימים.

 

בעיית התוכנית (שכבר "רצה" פעמים מספר) הייתה דווקא בין הסיפורים - בשירים. משום מה כללה תוכנית הערב רק אחד, אולי שניים, משירי שרת, ועוד כמה מתרגומיו לשירים של ברהמס. וזהו. ברפרטואר של מקהלת האיחוד (54 זמרים, רובם קיבוצניקים), בניצוחו של רונן בורשבסקי ובליווי הפסנתרן פיליפ לוריא - לא נמצא מקום לעוד שרת. שרו, אפילו יפה, את יחזקאל בראון ("לוח גזר"), את שרה לוי-תנאי ("עלי באר") ואת מתי כספי ("שיר היונה"), עוד כמה קטעים קלאסיים ואפילו את "שבר ענן" (ביצוע מעניין) של המלחין האמריקאי ויטאקר, אבל שרת - יוק.

 

"שרת היה מאבות תרבות המקהלה בארץ. על-פי מורשתו פרסנו את התוכנית על תחומים מגוונים", הסביר לי דני וולך (מגל), מנהל מקהלת האיחוד, "ואנחנו מכינים עכשיו עוד שיר או שניים". אז לפעם הבאה אל תשכחו את "ואולי", "קומו תועי מדבר", "השדות החרושים" ועוד מזמורים לרוב מהמסכות שעיצב בחייו "אבי המקהלות".


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים