במה: בוא אלי פסוק נחמד - פרשת השבוע: "כי תצא"



במה: בוא אלי פסוק נחמד - פרשת השבוע: "כי תצא"

בארי צימרמן


"כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים, כ"ה, 16)

 

למעיינים בפסוקים הקודמים לפסוקנו יתברר שבמעשים "אלה" מכוונת התורה לרמייה בענייני מידה ומשקל. המוכר והקונה צריכים להשתמש באבני משקל ובמידות נפח מוסכמות, ולא להחליפן בסתר ולרמות זה את זה. ריבונו, מוסרת לנו התורה, מתעב את מי שעושה כך. ואז היא מוסיפה, אחרי הפסיק (האתנחתא, בדפוסים המסורתיים), כלאחר יד כביכול, שיחס דומה שמור אצלו גם ל"כל עושה עוול".

 

והנה, הרצון לשרטט את נפש האל, אותו אל שעליו כבר נאמר שהדרך היחידה לפוטרו מאשמה היא להניח שאינו קיים, עט על התיעוב הזה כמוצא שלל רב. אם נפרש בלשון ימינו את ה"תועבה" כ"גועל נפש", נוכל לומר שמי שעושה עוול מגעיל את אלוהים. רק חישבו על מעשי העוול המוכרים לכם באופן אישי, הכפילו או שלשו במספר בני האדם בעולמנו, ותקבלו שמץ מושג אודות מצבו הנפשי של ריבונו, הנאלץ לעמוד ללא הרף בכל המגעילות הזו. האל הטוב נגעל ממי שמחזיק באבן-המשקל (שהיא אמת, שהיא יושר, שהיא צדק) ומזייף אותה (בוחר בשקר, בעקמומיות, בעוול). כך צופה האל, בחרדה, בבחירתו של האדם, יציר כפיו, העשוי בצלמו כדמותו.

 

ואולי ריבונו מקנא? מקנא באבני-המשקל שלנו, שיכולות להיות שוות זו לזו, שמידותיהן מדויקות, שאין ולא יהיו לו כמותן? שהרי מי הן אבני-המשקל של אלוהים אם לא אנו, בני האדם? בנו הוא מודד את עולמו ואין בנו אחד השווה בכל לרעהו: "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד", אומרת המשנה (סנהדרין, פרק ד', משנה ה') "וכולן דומין זה לזה; ומלך מלכי המלכים טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו". בצדקותינו וחטאינו, בחירות הבחירה שלנו, אנחנו המשבשים הגדולים של איכות המדידה האלוהית.

 

אך בזאת לא מסתיים מסע הספקולציות שלנו אודות האלוהים. הפסיק ההוא, האתנחתאי, הנשימה העמוקה שבין "כל עושה אלה" ל"כל עושה עוול", האין היא מכסה על הכרתו העמוקה של ריבונו כי גם הוא, בכבודו ובקדושתו, כלול בקהל עושי העוול? אומנם, רבנו משה, בעל-הבית של פסוקנו, טוען בשירת "האזינו" שלו (דברים, ל"ב, 4) ש"הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", אבל דומני שבכל התקופות התמיד ומתמיד יסוד חי של התקוממות אנושית נגד אי הצדק שבהטלת עול האחריות לעוול על כתפי האדם לבדו תוך הסרתו המוחלטת משכמו של האל התמים, הצדיק והישר. ספר איוב שלנו הוא רק דוגמה אחת, ו"חדר ההמתנה של איוב / שבו הוא ממתין לבשורות הרעות / ורעיו יושבים עמו ומדברים אתו בלחישות" (עמיחי, פתוח סגור פתוח, 41) הוא המקום בו מושמעת הצעקה האנושית נגד "כל עושה עוול". והכל כלול.

 

תסבוכת רגשית של אשמה ובושה - זה מה שנמצא לי השבוע בפרשה. 

 









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים