לא קוברים את הערכים - בני המשק ראשונים הולכים וראשונים נופלים




לא קוברים את הערכים

יוסי יהושוע, רונן טל, ערן נבון ואיתן גליקמן, ידיעות אחרונות


בשנים האחרונות נדמה היה שעבר מן העולם המיתוס על אנשי ההתיישבות העובדת, שממלאים בהמוניהם את היחידות המובחרות של צה"ל .

אבל אז באה מלחמת לבנון השנייה וגילתה שהם נמצאים שם יותר מכולם.

בני המשק - הראשונים שהולכים הם הראשונים שנופלים.

 

יום אחד אחרי שהרן שלהם נהרג בלבנון, ישבו בני משפחת לב בסככה שליד המדשאה הגדולה במעיין-ברוך, וקיבלו את המנחמים. בשעת צוהריים קטעה האזעקה את דומיית האבל, ושלחה אותם לבכות את כאבם במקלטים. "הרן נהרג, וכמוהו נהרגו עוד קיבוצניקים רבים",אמרו במשפחה. "כולם כאן יודעים שהחבר'ה שלנו, מהקיבוצים, אלה שגדלו על הנורמות שלפיהן המדינה מעל הכול, משלמים את המחיר".על הדשא, בין השבילים המתפתלים המוכרים כל-כך, הנמצאים בכל קיבוץ, נחתה אתמול קטיושה. במקום הזה, בו ביקשו אנשי מעיין-ברוך, לפני שנים, להגשים את חלום הפטיש והמגל, שולט עכשיו דווקא הרובה. כאן גם יקברו את בנם.

 

בלי פרופורציה לאחוז באוכלוסייה

 

פעם, בשנות השישים והשבעים,הם היו הבבואה הקלאסית של הישראלי היפה. ההתיישבות העובדת הולידה מתוכה, במדינה התמימה ההיא, את המיתוס החי על יפי הבלורית והתואר. כך זה היה אז - בין הפרדסים והמדשאות של הקיבוצים והמושבים גדלו אלה שתמיד הלכו לקרבי, תמיד ליחידות הכי מובחרות, תמיד הובילו את הכוחות, ותמיד היו הראשונים ליפול.

 

אבל השנים שחקו את החלום הציוני, ואתו התפורר גם המיתוס. המשבר הגדול בתנועה הקיבוצית, שהתערבב עם הקיטוב המתגבר בחברה הישראלית, הראה את אותותיו גם בצה"ל. כשהאידיליה נמוגה, כאילו נעלם גם מעמדם של בני ההתיישבות העובדת בצבא, שנבנה עוד בימיה הראשונים של המדינה. ואז רווחו הדיבורים על ירידה במוטיבציה, והקיבוצניקים והמושבניקים הצטיירו פתאום יותר כמו אלה שיעלו על המטוס הראשון להודו ביום השחרור, ופחות כמו אלה שיישארו לפקד על היחידה. נראה היה כאילו את המקום שהתפנה ביחידות הקרביות, כמו גם באתוס הישראלי, החלו למלא אנשי הציונות הדתית.

 

אלא שדווקא המלחמה הזו מציירת תמונה שונה: עשרות מתוך 117 הלוחמים שנהרגו בלבנון היו בני קיבוצים ומושבים. מספר אדיר, חסר פרופורציות לאחוז שהם מהווים באוכלוסייה. במותם מספרים החללים, בעל כורחם, את סיפורה של ההתיישבות העובדת, שגם אחרי שחזונה הפרטי עמד בפני פשיטת רגל, המשיכה לשלוח את בניה אל שדה הקרב.

 

הערכים הישנים עדיין קיימים

 

זאב (ולוולה) שור, מזכיר התנועה הקיבוצית, יצא מדי יום למסע ארוך ברחבי המדינה. "יש הלוויה במעגן-מיכאל, אחר כך בנחשולים ומאוחר יותר בהמעפיל",אמר ולוולה. "אחר-כך יהיו הלוויות בעברון, במעברות ובמעיין-ברוך. יש לנו הרבה מאוד חללים, זה יום שחור. אנחנו רצים להרבה יותר מדי הלוויות. קיבוץ הוא כמו משפחה, וכשיש אבל, כל המשפחה מתאבלת. אנחנו משפחה שכואבת ומבכה, נאבקת ונלחמת".

 

את אנשי הקיבוצים והמושבים לא הפתיעו האבדות שספגו. הם ידעו כל הזמן שגם אם הקיבוץ אינו אותו קיבוץ, יש דברים שלא משתנים. "אם מישהו ציפה שתהליך ההפרטה של הקיבוץ יביא לכך שבניו יהפכו לניהיליסטים והדוניסטיים לחלוטין, הוא טעה",אומר דן שביט (כפר-סאלד), סופר ועורך בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. "למרות שבן הקיבוץ היום אינו זה שהיה לפני עשרים שנה, מתברר שברגע שזה מגיע לשירות הצבאי, רבים מבני הקיבוץ ממשיכים להתגייס ליחידות קרביות קדמיות. זה בא לא בהכרח מתוך תודעה ערכית ציונית מודעת וממוקדת; לרבים הקרביות פשוט נראית מאתגרת ומושכת. זה יותר מבחן של גבריות, של מצ'ואיזם. וזה בסדר. הילדים שלנו לא מדקלמים את הערכים הישנים ולא חיים אותם על פני השטח, אבל בתהליך הצמיחה מתברר שהדברים האלה עדיין קיימים".

 

ובכל זאת, לא מעט ביקורת הוטחה בשנים האחרונות באנשי הקיבוצים והמושבים, בתוך צה"ל ומחוצה לו. קצינים בכירים באגף כוח האדם מגלים כי בשנים האחרונות מתגייסים אומנם רבים מבני הקיבוצים ליחידות העילית - סיירת מטכ"ל, שייטת, שלדג, 669 ומגלן - אולם בניגוד לעבר, הם לא מגלים מוטיבציה גבוהה לצאת לקורסי פיקוד. את מקומם באלה, מראה הסטטיסטיקה, תפסו חובשי הכיפות. בצה"ל היו שדיברו בשנים האחרונות על זה שהקיבוצניקים חסרים, הן בשדה הקרב והן בשדרת הפיקוד הלוחם. מפקד בית-הספר לקצינים, אל"מ נדב פדן, אמר בעבר כי הוא "מתגעגע לימים אחרים, שבהם חצי מבה"ד  1היו בני ההתיישבות העובדת".

 

לאחרונה, כשבבתי העלמין הקיבוציים נטמנו מדי יום נופלים מלבנון, כבר נשמעים בצבא קולות אחרים. "מי שהספיד את הציבור הזה עשה לו עוול גדול",אומר ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן. "התנועה הקיבוצית יכולה להיות עצובה, אבל גאה. אותן חברות ששולחות את הבנים שלהן אל לב המערכה, הן האליטות האמיתיות, ולא בעלי הממון. אני, באופן אישי, הייתי רוצה לראות את העיר הגדולה לוקחת דוגמה. בתור מחנך בתל-אביב, הייתי מודאג היום".

 

יואל מרשק, מרכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, יצא בשנים האחרונות בקריאות פומביות לבני התנועה הקיבוצית לתפוס מנהיגות. "יש משמעות לתביעה שלנו לבנים - לכו לקצונה, לפיקוד וליחידות מובחרות",הוא אומר. "שמנו את השליחות בצה"ל על המפה. 97% מבנינו מתגייסים לצה"ל, ולצו-שמונה יש התגייסות של 100%. כמו שראינו בימים האחרונים, הראשונים שהולכים הם הראשונים שנופלים. לצערנו, פוגשים אותנו יותר ויותר בבתי הקברות - משום שבניגוד לחברה הסובבת, שקידשה רק את הפרט, אנחנו מחנכים במשך דורות לנתינה לזולת ולרצון ללכידות בעם".

 

ממשיכים לתרום לחברה הישראלית

 

בקיבוצים ובמושבים אולי עדיין לא מדברים על זה בגלוי, אבל העדנה הציבורית והתקשורתית לה זכו בימים האחרונים, דווקא בנסיבות הטרגיות האלה, עוררה אצל רבים מהם רגשות כעס ואכזבה. הם, מבחינתם, מעולם לא זנחו את תפקידם המסורתי בהגנה על גבולות הארץ וביטחונה, ואף אחד לא צריך למדוד את ליטרת הדם כדי להזכיר להם את זה.

 

"חבל לי שצריך להתייחס לחללים בשביל לדבר על זכות קיומנו",אומר ולוולה. "בשנים האחרונות היו כאלה שאמרו שעזבנו את הייעוד שלנו, שאנחנו נאבקים על נדל"ן. עכשיו אומרים: 'הקיבוצים חזרו'.לא חזרנו משום מקום. אנחנו פשוט ממשיכים לתת את התרומה שלנו לחברה הישראלית יום-יום, כמו בעבר".

 

גם מוקי צור, שנחשב לאידיאולוג בכיר בתנועה הקיבוצית, מתעקש שמספר הנפגעים אינו צריך להיות הקריטריון הראשי לבדיקת התרומה של הקיבוצים למדינה. "אני לא חושב שלקיבוצים יש רצון מיוחד להתהדר בעובדה שהם עומדים בחזית",הוא אומר. "אף פעם לא חשבתי שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו סטטיסטית ביחס למספר ההרוגים של מגזרים אחרים באוכלוסייה - לא למעלה ולא למטה. סולידאריות, חברותא ואכפתיות הדדית היו תמיד, וזה לא השתנה גם אם יש היום פאבים בקיבוצים. ההון האנושי של הקיבוץ תמיד היה קיים, יחד עם מרכיבים אחרים - הבלבול, הנהנתנות ושאר הדברים שרצינו להוקיע ולהקיא. המטען הרזרבי של האידיאליזם גדול היום הרבה יותר מאי פעם".

 

"אני מודע לכך שבשנים האחרונות התדמית של הקיבוצניקים נפגעה, אבל יודע שזה מעולם לא היה מוצדק",אומר גברי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית. "הקיבוצים עברו משבר גדול בעשרים השנה האחרונות, אבל עשינו שורה של מהלכים ליציאה ממנו. במהלך החודש האחרון דיברתי עם אנשים רבים שחשבו שהרעיון הקיבוצי מיצה את עצמו, ופתאום מגלים אותנו מחדש. יש צביטה בלב כשאתה מגלה שצריכה להתרחש מלחמה, שבה אנחנו משלמים מחיר כל-כך כבד, כדי שאנשים בציבור הישראלי יתעוררו ויבינו את מה שאנחנו יודעים כל השנים. אתה חש את הכאב הגדול של המשפחות שאיבדו את בניהן ואינך יכול שלא לחשוב שהנה, בגלל השכול הזה, הרבה אנשים מגלים מחדש את הקיבוצים. עכשיו, אחרי שהתגברנו על הקשיים הפנימיים, לאט לאט אנחנו מוצאים את דרכנו חזרה למרכז הקונצנזוס הישראלי. הלוואי שיכולנו לעשות את הדרך הזאת מבלי לשלם את המחיר הכל-כך כואב הזה".



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים