במה: בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע: "ואתחנן"

במה: בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע: "ואתחנן"

בארי צימרמן


"כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אל קנא" [דברים, ד', 24]

 

ספר "דברים" הוא אירוע ספרותי מדהים. שלושת קודמיו - "שמות", "ויקרא", "במדבר" - סיפקו לנו פירורים משולחנו של איזה מספר עלום, "יודע כל", כביכול, שברצותו האריך וברצותו קיצר, ואילו הספר האחרון של התורה מציג בפנינו מונולוג ארוך, ישירות מפי רבנו משה, בכבודו ובעצמו, משל כאילו נפתחה לרווחה דלת תודעתו של הדובר ואנו מוזמנים להיכנס אל הלשכה הפנימית ולשמוע מה עובר לו בראש, בלי מתווכים, לכאורה, זולת המלים בהן הוא משתמש.

 

והראש של משה, מסתבר, סוער עד גבה-גלי. הוא חוזר ומספר לעמו-יקירו מאין באנו, לאן אנו הולכים (ארצה! בלעדיו!) ובעיקר לפני מי אנו עתידים לתת, שוב ושוב ושוב, דין וחשבון: ריבונו, אחד אלוהינו. 'אני', מתהרהר משה ביובש מסוים, 'אשאר מאחור, להתקרר בהר נבו, בעוד שאתם תמשיכו, ומזה בדיוק אני חושש'. הבעיה העיקרית, יודע רבנו, טמונה באש, במעלותיו הרבות של הפרטנר האלוהי: "אש אוכלה הוא, אל קנא". כאן לא מדובר באש הביתית של החימום, הבישול, הטיגון, זו המתפנקת ורוטנת בתחתית הסירים, מסייעת בהכנת המאכלים ושומרת אותנו מהיות מאכל לחיות הטרף ולקור. אצלו היא עלולה כל רגע להיתקף ברוח קנאה, לשנות כיוון, לאכול, לאכל, להבעיר, לשרוף, להפוך לאשד לבה מתנפל.

 

לכן מקדיש משה חלק נכבד מנאומו לאזהרות נואשות מפני משחק בלתי אחראי באש. מי כמוהו יודע. הרי פגישתו הראשונה הבלתי נשכחת עם ריבונו הייתה כשזה נגלה לו בסנה הבוער, לפני יותר מ-40 שנה, לפני כל כך הרבה מתי מדבר. עכשיו גם משה יודע, כשם שאנחנו יודעים, שהתקיימות חזון "וגר זאב עם כבש" כרוכה בהחלפת הכבש מדי בוקר. לא הסנה הוא ש"אינו אוכל".

 

גם אותו מחליפים כל בוקר. מי שאינה מאוכלת לעולם היא רק האש האוכלת, הזאבית, הטורפת.

 

עוד מעט יוחלף גם משה בסנה חדש: יהושע. ואחרי יהושע - נביאים, ואחרי נביאים - זקנים, ואנשי כנסת הגדולה, וחכמים ובני חכמים ונכדים ונינים עד בואכה אלינו, אנחנו, ממש אנחנו, שנוחלף גם אנו ללא מצמוץ בבוא זמננו. רק האש נותרת, קנאה חורכת, מזוככת. במי הוא כל כך מקנא? (הרי לא הגיוני שהוא מקנא בבעל ובאשרה, באלילי הגויים שהם עץ ואבן והבל וריק). כנראה שהוא מקנא בכל מה שזז, בכל מה שאנו מביטים בו (הוא רוצה שנביט רק בו), בכל מה שאנו רואים (הוא רוצה שנראה רק אותו). "על תלתלי נערה בוער האלוהים, ולא יבוש", תhאר המשורר המופלא י. צ. רימון את המצב בדייקנות עילאית.

 

על אבא חלקיה, תלמיד חכם ופועל שכיר חקלאי בתקופת התלמוד, מסופר שכשהיה חוזר הביתה מן העבודה לפנות ערב, הייתה אשתו באה לקראתו אל שער העיר כשהיא מקושטת ומאופרת, למשוך תשומת לבו המלאה, שלא ייתן עיניו באישה אחרת. בער לו, בער לה, בוער לאלוהינו עד עצם היום הזה: "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא, אל קנא", אל בוער והולם. ואנחנו, בחלבנו ובדמנו, כדברי ביאליק, את הבערה נשלם.

 

להבות אש ותמרות עשן - זה מה שנמצא לי השבוע בפרשה.








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים