חוג הנוער: אפוקליפסה אחר-כך

סיון טל


יום אחד אנחנו מוצאים את עצמנו עמוק בתוך סרט מתח כשאנחנו השחקנים הראשיים.

 

בהתחלה קיווינו ששם הסרט יהיה "מלחמת ששת הימים - PART II", אך ככל שעובר הזמן זה הנראה יותר כ"מלחמת לבנון 2" ובמקום ההפי-אנד של גיבור רוכב אל עבר השקיעה אחרי שניצח בכל הקרבות, אנו מצפים למשפט "לא היו נפגעים ולא נגרם נזק". פתאום אזור הצפון ששומעים עליו רק בדקה האחרונה של החדשות אם יש שלג בחרמון, הופך לאטרקטיבי כל-כך ומיליון כתבים מנסים לתת תחושת מלחמה - ממש כמו בסרטים, אבל מי שיבוא לראות בעצמו עלול להתאכזב מהסרט.

 

העלילה לא כל כך מעניינת : חבורת נערים יושבת במקלט אך לא בגלל הפחד, רק משום ששם הפעילות ומועדון הנעורים הומר להיות מגורי חיילים. אף אחד לא מזנק בין הפיצוצים כמו בסרטי וייטנאם ואין ריח של נפלם על הבוקר. רוב הדמויות הראשיות עזבו את המקום, אבל מי שנותר הם לא הגיבורים אלא מי שחייב להישאר בגלל תפקידו - לא תמצאו בסרט את "טרומפלדור 2006", למרות הקרבה לתל-חי. האפקטים המיוחדים הם מוגבלים ומאכזבים לעומת היכולת של הוליווד, הפצצות בסרטים הן אמיתיות הרבה יותר וגם הסאונד המלווה אותם נשמע הרבה יותר בסראונד מאשר במציאות. כמו בסרט של וודי אלן, מגיעים מפורסמים שחולפים לרגע על המסך ונעלמים, רק שאצלנו הם מגיחים להופעות קצרות במקלט. מי שמכיר אותי יודע שבד"כ אגיד שהם סתם מנצלים את המצב למען הרייטינג ושהם התאילנדים של צביקה הדר, אבל אחרי שראיתי כמה טוב עושים כוכבי "כוכב נולד" לילדים, למרות שזה מלא בפרסומת לסלקום, פשוט צריך להגיד תודה. אחרי המלחמה נחזור לרדת עליהם.

 

ורחוק מהמצלמות ומעלילת הסרט קורה הדבר המפחיד ביותר, כשנערים שבשנה שעברה ישבו עמנו במועדון הנעורים, נמצאים במקומות שלשמחתי אני לא זוכר את שמם. וכשכאן המכות שאנו מקבלים הן גדולות אך הפיכות, כמו ביטול חג מחזור, גן נעול, קיבוץ רפאים, נזק כלכלי גדול - מבלי לזלזל בכל המכות הללו החשש האמיתי מגיע שתי אצבעות מצידון. כיוון שכבר קיבלתי בעבר את הטלפון עם "יש לי חדשות רעות" ויותר מדי מאתנו כבר יודעים מקרוב מה זה לחיות עם האובדן, הפחד מהמצב הזה רק גדל. אנו כרגע בקו האש ורובכם בעורף, אך קו האש האמיתי נמצא אצל מי שמשפחתו או חבריו נמצאים כעת על הגבול ומעבר, מסכנים את עצמם בשביל שבסוף תופיע בעיתון הכותרת "ניצחנו" עם חיוך של פוליטיקאי שהרייטינג שלו עלה בזכות המלחמה. יום אחד (נקווה שבקרוב) נצא מהמרחב המוגן ונחזור לשגרה, הנחלים והצימרים בגליל יתמלאו, נהפוך מאורחים למארחים באזור היפה בארץ, נראה ששום אפוקליפסה לא התרחשה והכל חוזר לקדמותו, כל החיילים חוזרים הביתה עם תחושת הקלה ששרדו וכל המשפחות מחבקות. אך למי שקיבל את הטלפון עם הבשורה, ועד עכשיו זה קרה בהרבה קיבוצים, השגרה כבר תמיד תראה אחרת. הרבה אחרי שהסרט ייגמר בטוב וכולם יצאו מהמקלט, יחגגו את השקט וילכו לישון, יש מי שנשאר ער וחושב על ההחמצה, על האובדן.

 

"אחרי הסערה", כתב אהוד בנאי, "חלונות נפתחו, הנחש נעלם, אנשים חזרו למלאכת יומם, רק לאישה אחת שהרוח לקחה את ביתה, הזמן עצר מלכת, משתאה היא רואה איך כולם שכחו, והיא כל הזמן זוכרת".








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים