שלוש אימהות החינוך המשותף

אילנה שרוני 


למרות שהחינוך היה (ועודו) הממלכה של הנשים, בעולם האקדמי המתעד את החינוך הקיבוצי, הוכתרו רק שמות גבריים כאבות החינוך הקיבוצי. גבי אסם ניסתה לפצח את השאלה היכן הן אימהות החינוך הקיבוצי ומדוע הודרו שמותיהן מהספרייה האקדמית

 

המילה הדרה, באה מהמילה להדיר, להרחיק, והיא מילת המפתח בספרה של גבי אסם "לרקוד טנגו עם ההדרה", שעומד לצאת בקרוב בהוצאת "יד טבנקין". כיוון שהנשים הן אלו שעסקו בחינוך ומקומם של הגברים נפקד ממנו כמעט לחלוטין בגיל הרך והיסודי, יש לשאלה הזאת נופך מרתק. הספר מבוסס על מחקרה שעוסק במקומן של הנשים המובילות בחינוך בתנועה הקיבוצית.

 

אסם שואלת שאלות נוקבות אודות מקומן של נשים בעיצוב והובלת החינוך בקיבוץ, בראשית ההתיישבות החלוצית.

 

אסם, מנהלת החינוך הבלתי פורמאלי במועצה האזורית עמק הירדן, היא בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת בר אילן בחינוך. בעברה הייתה מורה בביה"ס "מול גלעד" וכיום, לאחר תואר שני במינהל מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה, היא שוקדת על כתיבת הדוקטורט.

 

הספרות העוסקת במחקר אודות החינוך הקיבוצי מכתירה את "אבות החינוך הקיבוצי" אך לא את אימהותיו, קובעת אסם, ומסבירה: "אני מנסה לברר איך עוצב החינוך הקיבוצי ומגיעה לזה שחלקן של הנשים היה מאוד משמעותי במעשה ובהלכה. אז לאן נעלמו האימהות של החינוך המשותף? מה חלקן ותרומתן ומדוע לא זכו להכרה הראויה? בעיקר לאור העובדה כי המעשה קדם להלכה ובמעשה נטלו חלק בעיקר הנשים".

 

המחקר עוסק בשלוש נשים: מרים רות (ילידת 1910), חוה שמיר (ילידת 1914), שתיהן חברות קיבוץ שער הגולן, ומלכה האס (ילידת 1920), חברת שדה אליהו. שלושתן נשאו בתפקידים מרכזיים בחינוך הקיבוצי משנות ה-30 ועד העת הזאת. באמצעות ראיונות עמן, עיון וחקר בכתבים שפרסמו או התפרסמו עליהן, סוקרת אסם את השנים בהן התעצבו מוסדותיו של החינוך הקיבוצי - משנות ה-20 המוקדמות ועד שנות ה-60 המאוחרות - מנקודת מבט ביקורתית על עולם העבודה של נשות החינוך המובילות בתחום החינוך בקיבוצים.

 

הדרת נשים מהפרויקט הציוני ומהמחקר אודותיו כרוך במנגנון חברתי-פוליטי. אסם מכנה את מערכת היחסים כטנגו, כי לצד השני, הנשי, המודר, יש חלק בהדרה. חוקר הקיבוץ יובל דרור אמר בכנס לחקר הקיבוץ על הנשים, "אבל הן לא רצו". לא רצו לנהל, לא רצו להוביל, לא רצו לכתוב ספרים, לא רצו לפרסם, לא רצו להוציא תארים. בתוך המנגנון הזה, במקום של ייצור הידע, השלב הגבוה ביותר ששואפים להגיע אליו בעולם המכתיב את התורה, את המתודולוגיה, עדיין גברים מדירים את רגליהן של נשים מנקודות השליטה.

 

אסם מחדדת את השאלה החברתית: "להגיד שהן לא רצו זו קביעה, לשאול למה הן לא רצו זו שאלה של בירור. מדוע חוה שמיר הוציאה את ספרה הראשון רק בגיל 90? אימהות החינוך ייצרו המון ידע שלא קיבל מקום במדף התיאורטי. נשים אלו תרמו באופן משמעותי לעיצוב החינוך במערכות החינוך הפנימיות של הקיבוצים, ולהובלתו ברמת התנועה הקיבוצית. הן תרמו במישורים שונים: בהוראת מורות, בלמידת עמיתות - נשים מדריכות נשים, מפתחות תוכניות לימודים ייחודיות, הן התמודדו עם ראשוניות, היעדר מסורת, חינוך של ניסוי ותעייה, הדרכה וליווי של סגל מחנכים, בכתיבת מאמרים וספרים, בפיקוח וניהול מוסדות חינוך מרכזיים בקיבוצים".

 

אסם אומרת כי ניתן לשרטט מודל של התקדמותן בסולם התפקידים בחינוך, כך שבתחילת הדרך הן ממלאות תפקידים מגיל צעיר, ולאחר מכן ממלאות תפקידים בשלושה רבדים, בקיבוץ, בתנועה, במדינה. ובתוך כך הן מגיעות אל הכתיבה והתיעוד של פועלן החינוכי לכל אורך החיים. במקביל הן עוסקות באספנות אישית של חומרים רלוונטיים למקצוע ורק לאחר מכן הן מגיעות לפרסום מאמרים, בעיתוני התנועה ובעלוני הקיבוץ ולבסוף מפרסמות ספרים מקצועיים.

 

אסם אינה רוצה לחדד את הוויכוח בינה לבין דרור, אך מתוך דבריה מובן כי אם דרור מגיע למסקנה שיש שלושה אבות, הוא מאדיר את מקומם כמובילים, מעצבים מרכזיים וכתיאורטיקנים וכל הנשים שמופיעות הן שוליות או עוזרות, מרכזות חינוך למיניהן. כך הוא מצליח לייצר מצב שבעוד 50 שנה לא נכיר את מלכה האס ואת כל המחנכות שלהן היא הייתה כוהנת גדולה, ומרים רות תיזכר בתודעתנו רק כסופרת ילדים ולא נדע שהיא כתבה את תורת הגן שהיא זו שלימדה אותם אבות. רות הייתה מספרת איך יעקב סגל ישב בהרצאות שלה בשורה השלישית ולמד ממנה.

 

ובלשונה העסיסית: "אני כתבתי על 'תורת הגן', לא יודעת אפילו באיזו שנה. אם הייתי רוצה הייתי יכולה לעשות מהמאמרים שכתבתי ספר שהיה מגיע לגודל של כרכים שלמים, אבל אני לא מתייחסת לזה ככה, לא חשוב לי".

 

"הן פשוט שמות את עצמן במקום אחר", אומרת אסם. "הן לא זוכות להיכלל בין מעצבי החינוך הקיבוצי בספרות התיאורטית האקדמית הנכתבת רובה ככולה על-ידי כותבים גברים, הן נוטות לזלזל ולהימנע ממאבק על זכותן למקום של כבוד ככותבות וכתיאורטיקניות".

 

ארבעה מעגלי הדרה

 

במחקרה מצביעה אסם על ארבעה מעגלי הדרה פרטיים וציבוריים המרכיבים את חייהן של הנשים בקיבוץ: הראשון - הבית מול הקיבוץ, השני - סמינרים למורים מול התנועה הקיבוצית, השלישי - הקיבוץ בו הן חיות מול התנועה הקיבוצית אליו שייך קיבוצן, והרביעי - הבניית הידע בתנועה הקיבוצית מול הבניית הידע באקדמיה החינוכית-מדעית.

 

במעגל הראשון, היא מסבירה, לא מתקיימת הדרה. הבית הוא ספרה פרטית ואילו הקיבוץ ספרה ציבורית. הנשים הללו הן נשים חזקות, הבעלים תמכו מאוד, הן היו כוהנות, ממלאות תפקידים מרכזיים במערכת החינוך בקיבוץ, יוצאות ללימודים והשתלמויות.

 

גם במעגל השני לא מתקיימת הדרה. הסמינרים הם הספרה הפרטית ואילו התנועה הקיבוצית היא ספרה ציבורית. בסמינרים הן עדיין היו הכוהנות, מנהלות מסלולים, מפרסמות, בעלות מעמד ועמדה מיוחדים באורנים ובסמינר הקיבוצים. ההדרה מתחילה במעגל השלישי. הן אינן מתקבלות באותו מעמד בספרה הציבורית, בתנועה הקיבוצית (השומר הצעיר, הקיבוץ הדתי), כמו בקיבוצן, כי הן ממלאות תפקידים "נשיים" מובהקים ומוגדרים, מגזרי החינוך, הבריאות והרווחה.

 

התנועה הקיבוצית אליה הן שייכות ממקמת אותן בשוליים של החשיבה, הכתיבה והתיאוריה החינוכית. כבר בעבודות הראשונות על חקר החינוך הקיבוצי (מנחם גרסון, 1968; שמואל גולן, 1961), חוקרי הקיבוץ אינם מציינים אותן בכתביהם כמובילות דרכו של החינוך המשותף. כאן, בתחום יצירת הידע והפצתו, מתחיל תהליך ההדרה שלהן מהעולם הגברי. נטייה זו ממשיכה אצל חוקרי חינוך עכשוויים (מרק סילבר, 1992; יובל דרור, 1998; יחזקאל דר, 1998), אשר בכתיבתם על מייסדי ומעצבי החינוך הקיבוצי אינם כוללים בקבוצה זו את הנשים הללו ואינם מציינים את תרומתן כפי שהוזכרה בשני המעגלים הראשונים.

 

במעגל הרביעי מתקיימת הדרה ברורה ומובהקת. במעגל של התנועה הקיבוצית (הספרה הפרטית) מול האקדמיה החינוכית מדעית (הספרה הציבורית). "במעגל של הסמינר מול התנועה הן מוגבלות וכשמדובר על האקדמיה הן פשוט לא קיימות", אומרת אסם. "היום המגדר מנסה לפצח מנגנונים חברתיים. אחד המנגנונים החשובים ביותר לפיצוח הוא מנגנון ייצור הידע. במנגנון זה אתה מכתיב את התורה של הדור הבא".

 

ייתכן שזה בגלל שהן לא היו בעלות תארים אקדמיים?

אסם: "הן היו חסרות תארים אקדמיים, אך היו תמיד מוזמנות כאורחות כבוד בסמינרים באוניברסיטאות בחו"ל. הן כן בעלות שם, אבל תמיד בלתי פורמלי. זה הטנגו: שני צעדים קדימה ואחד אחורה, גם לוקחת וגם נוח לי במקום שבו אני נמצאת. האמת היא שהיו גם גברים במצב דומה.

 

יובל דרור הכתיר שלושה גברים בלבד כאבות החינוך המשותף, אבל הם עצמם נמצאים באקדמיה.

מרצים, כותבים, מפרסמים. השאלה שהמחקר רוצה לעורר היא למה נשים לא קיימות מבחינת האקדמיה? אם המחקר יעורר את השאלה, ישים את הדברים על השולחן, יחזיר להן את הכבוד המגיע להן, יחזיר אותן למדף במה שנקרא השלמת הפרויקט הציוני לכתיבת ההיסטוגרפיה של מה שהיה - דיינו".

 

פמיניזם פרובלמטי

 

אסם אומרת כי בעת המחקר עברה עם גיבורות מחקרה תהליך מעניין, כי הן לא תמיד אהבו את תפיסתה הפמיניסטית. הנשים הוותיקות הרגישו שהן עושות את הפמיניזם ולא אהבו לדבר עליו, מסבירה אסם. גם היום המושג הזה מתקבל באופן פרובלמטי אצל הנשים המודרניות ובמובן הזה המילה מגדר טובה יותר, כי היא מתירה לאישה להיות אחרת מבלי להיות גברית.

 

"ברגע שבאים ממקום של שונות ולא ממקום של נחות וגבוה, היכולת להסתכלות על דברים משתנה, היא טובה גם לגברים.

 

"שלוש הנשים חוו את החוויה של לצאת החוצה. זה חלק מצעדי הטנגו, כי הן היו מאוד עסוקות, מוערכות, כוהנות עד הגבול האקדמי, החיצוני לתנועה. ברגע שהן פורצות את הספרה הפנימית של הקיבוץ מול המדינה, את רואה שאין לזה קיום. שם הטענה שלי נמצאת, מאוד ממוקדת. בסמינרים של הקיבוצים הן מאוד מוערכות, הן הכתיבו, הן ריכזו מסלולים, אבל לא ניהלו".

 

אם הן היו יכולות להחזיר את הגלגל, האם הן היו עושות את הדברים אחרת? אולי את מערערת על משהו שהן לא ערערו אז ולא רוצות לערער עליו היום?

"נניח שכן, אז את מציעה שלא נגיד להן את זה, ושנסתפק במקום הנהדר שהן נמצאו בו?"

 

הרצון שלך להכניס בין אבות החינוך הקיבוצי גם את האימהות, האם הוא לא נכפה עליהן?

"אני לא עושה זאת עבורן, אני עושה זאת עבורנו, עבור התנועה הקיבוצית היום, כי אם אתה לא חושף מנגנונים של שליטה ולא מצביע עליהם, אתה לא פורץ אותם. זה הטנגו, זה החלק של 'בואי נסתפק בדבר הנהדר הזה שהן נורא מוערכות בבית שלהן בסמינר', אבל עוד 40-30 שנה לא יהיה זכר לסיפור הזה של התנועה הקיבוצית. מה שאת אומרת זה כאילו לקבל כמובן מאליו את החינוך הקיבוצי וזה לא נכון. אין רשת קומונאלית בעולם שקיימה רשת חינוך ברמה ארצית. אז אם התופעה של הקיבוץ היא כל כך ייחודית, למה שלא יהיה המקום שלהן מודגש? הספרה האקדמית היא ההכללה של העשייה החינוכית. ככלל, בתנועה הקיבוצית היה קיים מתח בין העשייה החינוכית לבין התיעוד והמחקר האקדמי. רק בסוף שנות ה-80 הפך החינוך הקיבוצי לנושא אקדמי, בעיקר באמצעות חוקרים והיסטוריונים גברים. למרות שהתנועה הקיבוצית יצרה כתבים רבים חינוכיים, של נשים וגברים, רוב הכתבים המצוטטים על-ידי חוקרים אינם כוללים את תרומתן של נשים. חוקרים גברים מביאים לקדמת הבמה גברים אחרים כמו יהודה רון-פולני, שמואל גולן, מרדכי סגל, צבי לביא, גדעון לוין ואחרים.

 

"אני אינני עושה פעולה מיסיונרית, הספר שלי יוסיף פרקי השלמה להיסטוגרפיה הישראלית שצריך לעשות לה פרקי השלמה בהמון דברים נוספים. יש אבות, איני מבטלת את התרומה שלהם. אולם אני חושבת שהם היו רק חלק, לצדם יש גם אימהות!

 

"אני מקווה שהמחקר יעורר דיון עומק חשוב בנוגע למנגנון ההדרה, כי זה מנגנון מורכב שצריך ללמוד אותו, ללמד אותו, מנגנון שהחברה מפסידה ממנו. אני לא באה מהמקום של המחאה על העוול שנעשה. אני לא מוחאת את מחאתן, כי הן עצמן לא מחו על כך.

 

"ילדיה של מרים רות רואים שליחות לעצמם, כמו צוואה, שלא להסכים לראות בה רק סופרת ילדים. הם לקחו על עצמם את מלאכת התיעוד שלה כתיאורטיקנית של הגיל הרך. הבן של חוה שמיר שמע וקרא את המחקר ומאוד התרשם מהחידוש מנקודת המבט שלא הכיר. במהלך העבודה הן סיפרו לי את סיפור חייהן, אך עד שגמרתי את התזה, הלכה לעולמה מרים רות. כך או כך, התוקף של מקום כל השלוש באקדמיה, יבטיח לקבלן מבלי קשר לחייהן הפרטיים ולשמר את תוארן: אימהות החינוך המשותף".








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים