החיים זה לא קיבוץ - נערה עובדת

נעה יחיאלי


אנשים עשירים בתל-אביב מחפשים סטודנטיות עניות שינקו את הבתים המרווחים שלהם, והם מוכנים לשלם הרבה כסף אם הם ימצאו את האחת שתעשה להם את זה, כלומר, שתעשה את זה לבית שלהם

 

כבר יומיים שאני בדיכאון. הרגע שחששתי ממנו הגיע: הבנתי שאני צריכה למצוא עבודה. לחיות ממלגות ומחסכונות זה נחמד, אבל הנה בא לו החופש ואני שרועה על המיטה ובוהה במאוורר המסתחרר לו הלוך-וסחור, ומבלי שארצה בכך אני קולטת שככה אי אפשר להמשיך. בלי לעשות כלום אני אשתגע, ולעשות דברים כיפים עולה כסף, ואין לי כזה. כלומר כדי לא להשתגע אני חייבת להתחיל לעבוד. נכנסתי לדיכאון.

 

לפני בערך שנתיים הייתי במצב דומה. הייתי בדיוק "בין עבודות" (ניסוח יפה ל"בדיוק פוטרתי") וחיפשתי את הדרך הקלה והמהירה לעשות הרבה כסף. כמו כולם. והנה, חשבתי שעליתי על סטארט-אפ: אנשים עשירים בתל-אביב מחפשים סטודנטיות עניות ומלאות אמביציה שינקו להם את הבתים המרווחים שלהם, והם מוכנים לשלם הרבה כסף אם הם ימצאו את האחת שתעשה להם את זה, כלומר, שתעשה את זה לבית שלהם. הפשלתי שרוולים והחלטתי שאתחיל לבצע את המלאכה השנואה עלי מכל: לשפשף, למרק, לקרצף, לשטוף ולנגב. אם לא אצלי בבית, אז למה לא אצל זרים, בעצם? חשבתי וניגשתי למודעות הדרושים בסעיף: ניקיונות ומשק בית.

 

הגעתי אל הלקוח הראשון שלי כשאני לבושה במיטב סמרטוטי, ולאחר שהוא הראה לי את הבית התחלתי בעבודה. הלקוח היה גבר צעיר שעסק בריפוי הוליסטי ובכל מיני טיפולים שאנטים-באנטיים למיניהם. בזמן שעבדתי הוא הסתגר עם מטופלת שלו בחדר, שם למיטב דמיוני הם ישבו על מזרונים ברגליים מסוכלות ועשו "המממממ". מסתבר שהמקצוע שלו השתלם לי כמנקה, כיוון שכל הדירה הייתה מרוהטת כצפוי בהרבה כריות, פופים ומזרונים ובמעט מאוד רהיטים קונבנציונליים כמו כיסאות ושולחנות, כאלה שקשה להזיז כדי לשטוף את הרצפה. הלוואי שתמיד אמצא בתים של מרפאים הוליסטיים לנקות, חשבתי לעצמי עת הרמתי את מארז התה האינדונזי האורגני שלו מהמדף וניקיתי ביסודיות מתחתיו.

 

אחרי ארבע שעות של עבודה קיבלתי 150 שקל וחזרתי הביתה מאושרת. חישבתי שאם אמצא לי כך וכך לקוחות קבועים ואנקה בדירת כל אחד מהם פעם בשבוע, ארוויח יפה. האושר המשיך בערך שבוע, עד שהבנתי שהלקוח הראשון שלי לא מתקשר אלי שוב. ניסיתי להשיג אותו ואפילו השארתי לו הודעה במשיבון, אבל מסתבר שהגורו שלנו העדיף להתחמק ממני, אולי כדי לא לפגוע ברגשותי, מאשר להגיד לי את האמת המרה בפנים: את מנקה גרוע, ילדה. מי הייתה המטפלת שלך בבית ילדים שלימדה אותך להחזיק מגב?

 

רק מודעה אחת בלוח הדרושים עוד הייתה רלוונטית עבורי: דרושה מנקה לבחור עיוור. יכול להיות שזהו ג'וב חיי, הרהרתי, אבל החלטתי שאת חוסר הכישורים שלי כדאי שארחיק מהעיוור, ואמהר למצוא לי תחום אחר.

 

האופציה השנייה היא להיות בייביסיטר, וכאלה צריך בתל-אביב הרבה מאוד. אני אוהבת ילדים ואשמח לשחק אתם ולקבל על זה כסף. התקשרתי למשפחה מצפון תל-אביב שפרסמה מודעת דרושים לבייביסיטר לשני ילדיה, ושוחחתי עם האב שסיפר לי שהוא מרבה לנסוע לחו"ל במסגרת עבודתו. האיש עשיר, ככל הנראה, סימנתי לעצמי. אקדמאי, בעל מעמד - קיוויתי שזה אומר שהילדים שלו מחונכים כראוי. התבדיתי. תוך כדי השיחה שמעתי את אמיר בן השש, נודניק אמיתי, מציק לאביו: "עם מי אתה מדבר, אבא? בת כמה היא? איך היא נראית? תן לי לדבר אתה!" אני שתקתי בנימוס מעבר לקו, ממתינה שהאבא ינפנף את העולל לכל הרוחות. אחרי הכל, נמצאנו בעיצומה של שיחה רצינית על עתיד ילדיו בין השעות ארבע לשבע אחרי הצוהריים. אבל להפתעתי, הגיב האבא ברכרוכיות גמורה: אמירי, הוא אמר לילד בעדינות שנשמעה כאילו נרכשה באיזו סדנה להורים אימפוטנטיים (סליחה, סבלניים) שבוודאי עלתה לו ולאשתו הון, זה מאוד מפריע לי, אני מבקש שתהיה בשקט. הילד, כמובן, לא שעה לאזהרות החמורות ולטון התקיף (מה, הוא פראייר? הוא בן שש, הוא לא מטומטם), והמשיך לנג'ס. זה לא שינה את הטקטיקה של האבא שהמשיכה להיות רכה ומתחנפת, ואני רק חשבתי שהילד הזה ללא ספק צריך מטפלת שתעמיד אותו במקומו. אחרי שהוא יגמור אצלי, הוא יעמוד בטור לשריקת משרוקית.

 

בינתיים עד שאמצא עבודה החלטתי לחדול מכל פעילות שיש לה מחיר חומרי, ואני רק אשב לי פה בדירה ואבהה. שיט, גם המאוורר התקלקל. זה יעלה לי מלא כסף, מאוורר חדש.








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים