דעת יחיד: אימאל'ה, מה לעשות?

שירלי זינגר


תארו לכם מה קורה בכפר-מסריק, קיבוץ מחוץ לקו העימות, שרגיל לדאוג בגלל המפעל המזהם, "תעשיות אלקטרו-כימיות" - אבל ממש לא מפני האפשרות שתיפול על המפעל קטיושה. פתאום, ביום חמישי, בשעה 20:01, הצטרפנו גם אנו לאזור החזית.

 

אך, עדיין קצת לפני - חמישי, אחר-הצוהריים: את השלווה היחסית בין בום מרוחק אחד למשנהו מפרה מערכת הכריזה, המצווה עלינו להתעדכן בהודעות ב"מודעון" - ערוץ הווידאו הפנימי של הקיבוץ. ההוראה: לישון בחדר הממוגן ביותר בבית, זאת אומרת, ללא קירות חיצוניים. ובכן, הלילה אישן במטבח? (ממש לא).

 

כפר-מסריק הוא קיבוץ שיתופי לתפארת, מאורגן ומסודר. כבר בחמישי בבוקר, הרב"ש של הקיבוץ עשה סבב בין המקלטים, פתח וסידר, והמזכירות ערכה ישיבת חירום. אבל, תבינו, קטיושות, מטחים, נפילות... איך בדיוק זה קשור אלינו?

 

שישי, בערך 20:20, אני אחרי ארוחת ערב-שבת בחדר האוכל וביקור במועדון לחבר, שניהם הומי אדם כתמיד, מגיעה לבדי אל בית הוריי הנעול, ללא מפתח. לפתע מחרידות צעקות רמות את אוויר הקיץ ההביל: אזעקה. מה עושים? מה עושים בקיבוץ שזה עתה הצטרף ל"קו העימות", שאין בו לא חדרי ביטחון ולא שגרת מלחמה? מה עושים - מתבלבלים! טלפון היסטרי לאימא, וצרחות שלא הולמות את גילי: "אימא, מה לעזאזל אני אמורה לעשות?!".

 

נועה השכנה אספה אותי אתה ויחדיו צעדנו אל המקלט, מלקטות בדרך עוד שכנים. במקלט הקטנטן-אך-ממוזג(!) פגשנו את כל השכונה - בחוץ... ככה זה בקיבוץ מבולבל. בשבת בצוהריים עדיין פעלו חדר האוכל והמועדון כסדרם: חברים נפגשים, משווים בומים ונפילות, שמועות וידיעות.

 

המאחרים לארוחת הבוקר של יום ראשון כבר לא סעדו בניחותא. הפגזה כבדה על האזור. רצים וחוזרים אל המקלטים ומהם. הילדים צפופים במקלטים מיושנים. לא-מעטים נוסעים לסבים, לדודים, לחברים. הדי הנפילות נשמעים ומורגשים היטב. מלחמה. כמה הזוי.

 

ואני? כבר לא כאן. "בטוחה" בתל-אביב. בינתיים.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים