המונדיאל

חנה פיין - נצר-סרני, רמי מורנל - רמת-השופט


כרטיס אדום לנוגחי אדם

חנה פיין, נצר-סרני

 

אחד כדור

אחד זינדין זידאן

אחד כרטיס אדום

מיליוני עיניים צופות יורקות לבת יצרי מגרש

הר געש ברחבה ירוקה. גבולות.

תרבות משפריצה חוק וסדר.

 

זידאן נוגח אדם

מזרקת מילים זועקת אסור זה נורא

הפרת צו מוסר זה רע.

אדם נוגח אדם?

נפלו השמים.

 

כרטיס אדום לזידאן -

"לא לאלימות" "די לאלימות"

בני אנוש הם בני תבונה בני תרבות.

 

שופט כל הארץ -

הנף כרטיס אדום במונדיאל החיים

כדורים חודרי לבבות, נגיחות וגניחות

שדה המוות פרוש כשטיח לפניך

 

שופט כל הארץ -

הנף כרטיס אדום כאן ועכשיו פה ושם

לנוגחי אדם כי רבים המה.

ותימלא הארץ כרטיסים אדומים

וידענו שקט ושלווה ושלום

 

לא נוכל חכות בתופת עד תעבורנה שנים ארבע.

 

אריודרצ'י מונדיאל

רמי מורנל, רמת-השופט

 

האוהדים פרחו, הזידאנים נגחו, האיטלקים לקחו * רמי מורנל, פרשן הכדורגל היחיד(!) שחזה, בעיתון "הקיבוץ", לפני תחילת המשחקים שעם כל הכבוד לגרמניה, ארגנטינה וברזיל, הגביע הולך השנה לאיטליה - נפרד ממונדיאל 2006

 

מבט פרידות הכבידו על לב המין האנושי מאז מתמיד, ולא משנה אם מדובר במנהיג רוחני המגורש מארץ מולדתו, זוג אוהבים על ספינה טובעת או אוהד כדורגל בתום גמר המונדיאל. אנשים מגיבים באופן שונה לפרידה. יש השותקים עד יעבור זעם, יש השוקעים בדיכאון עמוק, יש הממלאים את החלל הריק ברציונאליות של החיים ומדחיקים את הכאב. אני נוטה להתבונן ולהיזכר: בכל הרגעים הרומנטיים שהביא עמו המונדיאל.

 

התאהבות השקיט פולמוסן בריטי ויכוח בכיכר האדומה, עצר מעופו נחליאלי פריזאי על מגדל-אייפל, חדלו ילדים ברזילאים ממירוץ בשדה הפתוח, פסקה גרמניה רטובה מקריאות "שנל!! שנל!!", נסבו עיני תבל אל כר-הדשא הירוק, המטופח, בפליאה - איזו כמות של צבעים, של יוקרה, של אהבה מרוכזת במשחק אחד, בטורניר אחד, בחודש קצר של כדורגל. ישבנו אנו בפאב בקיבוץ, מתגודדים, מצפים, מתפלמסים. נסגרה בריכת השחייה, נדמו מכונות המפעל. חיבקנו בזרועות פתוחות את המונדיאל.

 

דיבורים בפורום של חבר'ה שרואים מונדיאל יחד יש קשקושים, ויכוחים והצהרות חסרות כיסוי אפילו יותר מבכנסת. כמו יתוש המפריע לשלווה, כך נשלחו לאוויר בלבולים אין-סוף: אנגליה בטוח לוקחת, זידאן הורס את צרפת, ברזיל בטוח לוקחת, צ'כיה תלך רחוק, ספרד תלך רחוק, הנרי לא מגיע למשחקים גדולים, גרמניה בטוח לוקחת, איטליה חלשה ותפסיד בשמינית, תפסיד ברבע, תפסיד בחצי, תפסיד בגמר. שני חבר'ה בקיבוצים, ארז וזיו לבית משפחת דיבורים, יבלו את המשך הקיץ באכילת כובעי טמבל על הדשא בבריכה.

 

תחזית מי שלא יצטרך לבלוע את הכובע, אלא רק לראותכם מורידים אותו לאכזבתכם הרבה, הוא עבדכם הנאמן, שכתב כאן יום לפני תחילת המונדיאל שלמרות הדיבורים על גרמניה, ארגנטינה ואנגליה - איטליה, צרפת או ברזיל הן שיכריעו את הגמר. ולמרות שהראש אמר ברזיל והלב לחש צרפת, את הביצים שמתי על הסקוואדה-אזורה. וכך נכתב תחת הכותרת "גול אורגזמה" (הקיבוץ, 8.6): "הראש אומר ברזיל, הלב - צרפת, והזין? הוא דווקא הולך על איטליה, כי 24 שנים אחרי פאולו רוסי והזכייה ב-1982 תהיה לנו עוד אורגזמה עם ארומה איטלקית".

 

בסוף, אחרי שנפלו המתחזים ונדמו הדיבורים, נותרו איטליה וצרפת, הזין והלב. האינסטינקט והעוצמה של איטליה הצעירה מול העומק והניסיון של צרפת, הרעב של איטליה מול ההיסטוריה של צרפת. 23 גברים על המגרש, עוד שני מיליארד מול המסך, ברור לאיזה צד ייפול המטבע.

 

תמימות רגע מתוק במיוחד הוענק לנו עת הודחה נבחרת ברזיל, על שלל כוכביה ואוהדיה המזויפים. אבל האמת שמאחורי המשחק שופכת אור עצוב דווקא על אותו הפסד. אחרי המשחק אמרו לי כמה אוהדים שברזיל הפסידה לעצמה ועתה מתברר כי יש אמת מאחורי דברים אלו. אומר בפשטות: היו על הדשא שחקנים ברזילאים שלא רצו לנצח. למה? מאותה סיבה שאתם נמצאים מבוקר עד ערב במקום עבודה מסריח במקום לשחק כדורגל על הדשא. בואו נסתכל רגע על העובדות. ברזיל הגיעה למונדיאל הזה כפייבוריטית הגדולה ביותר שהייתה במונדיאל בחמישים השנים האחרונות. מיליוני אנשים בעולם ראו הזדמנות לכסף קל והשקיעו עשרות ומאות מיליוני דולרים בהימור שברזיל תגיע לגמר ותיקח את הגביע. המשמעות המיידית של סמבה ברזילאית בגמר הייתה הפסד כספי עצום לסוכנויות ההימורים. עכשיו תראו את הגול של צרפת, את רוברטו קרלוס, לא בדיוק צעיר חסר ניסיון, שהיה אמור לכסות איזה אחד, תיירי הנרי - לא בדיוק שחקן אנונימי שעלה מהנוער, מוצא זמן להתכופף לקשור נעליים בדיוק ברגע המסירה, תוסיפו לזה חמישה צרפתים שעמדו מול השער ליד שלושה ברזילאים בלבד, תיזכרו במשחק האנמי של ברזיל שלא הצליחו לחטוף כדור לצרפת, לא ניסו ללחוץ ולא הגיעו למצב מסוכן אחד, תתבוננו בעולם המושחת שסביבכם, שחיתות שכבר מזמן בשורש הספורט - לדוגמה, אליפויות הליגה באיטליה, הליגה של אלופת-העולם, כן, שנקנו בעבור בצע כסף - ותבינו שגם טורניר הכדורגל הגדול, הטהור, הקוסמי הזה, הוא לא בדיוק תמים כמו שחשבנו עליו. ומי שרוצה להתעלם מהמציאות ולתקוע ראשו בחול, בנאיביות האופיינית לאזרח הפשוט, סופו להתעורר בגיל חמישים, בלי השכלה, רזרבות ופנסיה ולשאול: "לאן הזיזו את הגבינה שלי?"

 

אנושיות ואם כבר "הזיזו", אז למה שלא נדסקס עוד קצת גם בזיזו, כלומר זידאן, כלומר זינאדין זידאן הגדול, הכביר, הענק, שסחף אותנו אתו לאורך המונדיאל הזה אחרי שכבר אמרו שהוא גמור, עייף, לא צריך לשחק יותר. והנה הוא הראה לנו שלמרות הכול הוא עדיין שחקן פנטסטי, גאון כדורגל, אומן הנגיעה האחת בכדור. רבים החמיצו פנים לנוכח נגיחתו במטארצי והרחקתו באדום, ואילו בעיניי, זה היה הרגע בו אפשר היה להזדהות עמו יותר מתמיד, ולשוב להתענג על כל כיבושיו. הפעם לא רק כאל של כדורגל, אלא כאחד מאתנו. מי מבינינו לא מכיר את הצקותיהם הבלתי-נסבלות של טפילים כמטארצי. לעתים יהיו אלו ערסים מכוערים במועדון סנוקר, או חברי קיבוץ ממורמרים בארוחת צוהריים, או מטארצים נפוחים על הדשא. הם תמיד יהיו דביקים מדי, מעצבנים מדי, קולניים מדי ותמיד ידעו לדרוך על יבלות ועל חולשות, כאילו זו מטרתם הנעלה. כולנו מרגישים תמיד את הכמיהה העזה לעצור לרגע בדרכנו, להוריד את חיוך התבוסה המאולץ שלנו, לחזור לאותו פלוץ החושב עצמו כמרומם מעלינו, ולתקוע בו אגרוף שיעיף אותו לרצפה. ואז אנו חוזרים אל זידאן, זיזו שלנו - זיזו הנחוש, הלוחם, חסר הפשרות, אשר חוזר אל אותו מטארצי, כשם שהיינו אנו רוצים לחזור אל אותו ניג'ס בקיבוץ, או אל אותו ערס בחוץ - ומכניס לו נגיחה שתסתום לו את הפה. מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, יוהאן קרויף, מרקו ואן-באסטן - כוכבים אלו שיחקו כאלים, התנהגו ככה וגם נראו ככה. זיזו שלנו שיחק כאל ללא ספק, אך היה קירח מאז שהכרנו, ובדקה ה-110 הראה לנו שהוא אכן אחד מאתנו. אז תודה, זיזו, בשם כל החבר'ה בשכונה - הפרולים, ובני הפרולים, הביישנים, השמנמנים, הקירחים - על כל הגולים והניצחונות על הנפוחים, המחוספסים, היהירים הללו.

 

פרידה פרידות הכבידו על לב המין האנושי מאז ומתמיד, ולא משנה אם היית מנהיג רוחני המגורש מארץ מולדתו, זוג אוהבים על ספינה טובעת או אוהד כדורגל בתום גמר המונדיאל. אנשים מגיבים באופן שונה לפרידה. יש השותקים עד יעבור זעם, יש השוקעים בדיכאון עמוק, יש הממלאים את החלל הריק ברציונאליות של החיים ומדחיקים את הכאב. אני נוטה להתבונן ולהיזכר בכל הרגעים הרומנטיים שהביא עמו המונדיאל. אבל כמו שקורה בכל סיפור רומאנטי, בסוף הלב נשבר.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים