יצירה:  שיר, תערוכות, ספר חדש

מירסול (מירה חברוני) - מצר, שירה חיים, אורה ערמוני, קרני עם-עד


פצעי לחץ

מירסול (מירה חברוני), מצר

 

והארץ הרוגשת

ככברה מחוררה

בפצעי לחץ הזמן

האוזל

כעורים, פעורים,

כלועות הרי געש

מזילים לבתם הצורבת

חורצים בחתך רבדיה

נתיבים, נתיבים

חושפים עוני מרבציה,

והיתה חזותה

כזעקת שבר גיאולוגי.

 

ראיתי תערוכה: העדשה האנושית

שירה חיים

 

רז מרקמן, בן מגל, מצלם אנשים בעולם * בעמל יומם, באמונתם, בבדידותם

 

"קליידוסקופ" היא תערוכת צילומים של רז מרקמן (37), בן קיבוץ מגל, המוצגת בבית גבריאל. מרקמן, איש היי-טק, מטייל בעולם - בעיקר במזרח הרחוק ובדרום אמריקה - ומתעד נופים אנושיים. רוב צילומיו נעשים מרחוק, והוא מסביר: "בעבר ניסיתי ליצור קשר עם הדמויות המצולמות, לרוב במבטים וללא מילים, אבל האיזון הפנימי הופר ברגע שהבחינו בי. לכן, מתוך ניסיון לשמור על ספונטאניות ואותנטיות, מרבית הצילומים נעשו מרחוק, ללא אינטראקציה ובטכניקה של 'סנאפ-שוט'. רק במקרים מסוימים, כאשר התאפשרה היכרות מעמיקה וארוכה יותר עם המצולמים, נעשה הצילום מקרוב".

 

בצילומיו התמקד מרקמן באנשים - בעמל יומם, באמונתם, בבדידותם. לדבריו, לכל דמות יש שפת גוף, תווי פנים ולבוש משלה, אך יותר מכול בולט הגוון השולט, המאפיין כל תמונה. "הדגש הוא על הצבע שמשקף את האווירה ויוצר רגשות", הוא מעיד ומוסיף כי בתוך פסטיבל-רחוב הצבעוניות היא דבר ברור מאליו, אך "גם על רקע של עוני, בפשטות ובהרמוניה עם הסביבה, נשזרים חוטים צבעוניים המייחדים ומדגישים כל פרט ופרט". מרקמן מספר כי לאחרונה שינה כיוון, והחל לצלם נופים ומרחבים. "בניגוד לצילום דיוקנים, בו ניסיתי להנציח רגע אחד מיוחד ואינטימי, כאן האתגר מבחינתי הוא להעביר אווירה של שלווה ותחושה כי לזמן יש פחות משמעות".

 

התערוכה תינעל ב-.23.7

 

זום מעבר לאופק

שירה חיים

 

הצלמת אורית גפני, בת עין-החורש, מציגה "עולם ללא גבולות" ב"גלריית החלונות" בקניון עזריאלי * ומנהלת דו-שיח עם שירים

 

בתערוכת הצילום "לראות מעבר לאופק", של הצלמת אורית גפני, בת עין-החורש, ב"גלריית החלונות" שבקומה השלישית בקניון עזריאלי - מוצגת אמנות דיגיטאלית-רגשית על בסיס צילומים מקוריים, בליווי שיריו של אבנר גפני. התערוכה, שתינעל ב-31.7, פתוחה למבקרים ללא תשלום.

 

לראות מעבר לאופק, משמעו לחיות בעולם ללא גבולות: להשתחרר ממגבלות הזמן והמקום, מכבלי המציאות, ולהמריא רחוק וגבוה, אל מרחבי הדמיון. הכול אפשרי. זוהי תפיסת העולם המקבלת ביטוי בתמונותיה של אורית גפני, הנמצאות על קו התפר שבין מציאות לדמיון, בין ים ליבשה, בין לילה ליום, בין תמימות לחושניות ובין חלום ליקיצה - שורה של ניגודים ומעברים, היוצרת שלמות חדשה. לא בכדי מים וים הם מוטיב מרכזי בתמונות - אובייקט דומם לכאורה, אך למעשה מלא חיים, זורם ומשתנה תמיד. מאחורי כל אחת מהתמונות עומד מסר רגשי חזק, שהוא למעשה מה שיצר ועיצב אותן - "התמונות ציירו את עצמן", כך חשה היוצרת.

 

טכניקת העבודה מבוססת גם היא על הסרת גבולות ומחיצות: צילומים מקוריים של היוצרת, מזמנים וממקומות שונים, פורקו ושולבו מחדש, תוך שהם עוברים עיבוד ממוחשב בתוכנת "פוטושופ". כך נוצרו תמונות מלאות צבע ורגש, בעלות איכויות ציוריות. התמונות מודפסות בסדרות מוגבלות על קנווס.

 

בתערוכותיה של אורית משולבים שירים שכתב אבנר, שותף לחיים וליצירה, בהשראת התמונות. דו-השיח בין התמונות והשירים, שני סוגי מדיה שונים לחלוטין, מעניק לתערוכות נופך ואופי מיוחדים.

 

אמנות בכיף

שירה חיים

 

דודו גרשטיין ודב אמיתי מציגים, בבית יגאל אלון בגנוסר, תערוכה של התבוננות משועשעת * חוויה אסתטית שאסור לפספס

 

בגלריה לאמנות של מוזיאון בית יגאל אלון, בגנוסר, תיפתח ביום שישי (7.7) התערוכה "סוכריות וברטה השמנה", של האמנים דודו גרשטיין ודב אמיתי (אוצרת: נאוה הראל שושני).

 

התערוכה מפגישה בין שני אמנים, שהעיסוק באמנות מהווה עבורם כלי ביטוי אך גם הנאה צרופה. את ההנאה הזאת הם מעבירים בחופשיות ובטבעיות לקהל הצופה בעבודתם. זו אינה תערוכה שמציבה בפני הצופה משוואות קשות לפיענוח, אלא כזו ששמה לה למטרה להעניק לצופיה שעה של עונג, של התבוננות משועשעת ומהנה ושל חוויה אסתטית מרנינה. אם מאטיס הגדיר את האמנות ככורסה נוחה ליושבים בה, הרי שהאמנות המוצגת בתערוכה זו היא כורסת נדנדה צבעונית ושובת לב.

 

דודו גרשטיין מציג כאן פסלי קיר צבעוניים ממתכת, המביעים את מבטו הייחודי על הסביבה בה אנו חיים. גרשטיין משלב בעבודותיו שפה צורנית עשירה, הסתכלות אירונית וגם יותר מקורטוב של נאיביות. הגלריסט הוראס ריכטר, שנפטר לאחרונה, הציג את עבודותיו של גרשטיין כבר בסוף שנות השבעים ותהה באוזניו על קדרות מסוימת שיש בהן. מאז עשה כברת דרך ארוכה, ונראה שעבודותיו עברו מטמורפוזה. גרשטיין, היום, מביט בעולם דרך קשת רחבה של צבעים וטיפוסים ומציג סביבה ססגונית ופעלתנית. אין בדעתו להצחיק את הצופה, והוא חף משימוש באמצעים קומיים. הוא אוהב את העיסוק בחומר, בצבע ובקו, והופך את העולם להתרחשות סוחפת של צבע ותנועה, בסגנון שהפך לסימן ההיכר שלו בארץ ובחו"ל.

 

דב אמיתי מאמין באמנות עם הומור - האמנות מתבלת את החיים וההומור מתבל את האמנות. הוא מאמין בהומור כשפה שמחברת בין אנשים, שלא כמו פוליטיקה ודת. לטעמו, זהו חיבור רחב וגורף, שחוצה גבולות ומהווה שפה בינלאומית. הוא טוען כי בימים אלה, בהם אנחנו מוצפים בחומרים מהירים, בוטים ואלימים, יש באמנות מקום חשוב למשחק ולהיתול, המהווים מעין תרפיה, אך גם ממשיכים לנקר בראש ולעורר מחשבה בהמשך. קשה שלא להיות מוקסמים מעבודותיו, העשויות ברובן מחומרים ממוחזרים. דב הופך חפצים משומשים לאובייקטים אמנותיים ולמיצבים צבעוניים ומלאי חיים, שמטרתם לצודד את המתבונן ולהעלות חיוך על פניו. כמו ילד שמסרב להתבגר וחומד לו לצון, הוא נהנה להפתיע את הקהל, ובעיקר את עצמו.

 

לבי במזרח

קרני עם-עד

 

שתי תערוכות שעוסקות במזרח הקרוב והרחוק מוצגות במוזיאון וילפריד ישראל בהזורע * "מנדלות" עתיקות ומודרניות וגם "אמנות תימנית"

 

בקצב הנוכחי של תערוכות ואירועים סיניים במוזיאון לאמנות המזרח "וילפריד ישראל" בהזורע, לא ירחק היום בו רבבות מלוכסני עיניים יציפו את הקיבוץ ויבקשו לקבוע בו את משכנם. ביום שישי האחרון ערך צוות המוזיאון, בראשותה של אליסה דביר, "ערב סיני קיצי". לצד בזאר למוצרים סינים אותנטיים, שהכנסותיו ייתרמו לילדים נזקקים בארץ, נערכו שם מופע של ריקודים סיניים ותצוגת אופנה סינית. שבועות מספר לפני כן התקיים ערב שהתמקד במדיטציה בודהיסטית.

 

ה"תירוץ" לכל השפע התרבותי הזה - שתי תערוכות שעוסקות במזרח הקרוב והרחוק. האחת, "דרך המנדלה / לגעת במהות - ציור כמדיטציה", מציגה את דגם ה"מנדלה" עתיק היומין שמהווה את מעגל היקום ובמרכזו יישות מוארת, ומנדלות מודרניות, של אמנים עכשוויים, שהתחקו אחר האורנמנטיקה הבודהיסטית-טיבטית בפרשנות אישית. התערוכה השנייה - "אימרה", ציור המבוסס על רקמה תימנית וסמליה, ובדים רקומים ומטולאים נוסח עדות תימן.

 

"דרך המנדלה" היא תערוכה מרתקת (אוצרת שיר מלר-ימגוצ'י), שבמרכזה הטנגקות - מגילות מצוירות שנישאו ממקום למקום על-ידי בודהיסטים ונתלו במנזרים כביטוי חזותי לתורתו של בודהה. "אמני הטנגקות מציירים על-פי כללים קבועים מראש", כותבת מלר-ימגוצ'י, "אך מיומנותם ניכרת בציור דמויות זעירות שכל פרט בהן ברור ושילוב הצבעים עז ועשיר ביטוי". מעריכים כי הציורים עצמם, מאוסף המוזיאון, נעשו בין המאות ה-17 ל-19. מדובר בעבודה פרטנית, סיזיפית, שאוצרת בקרבה אינספור פריטים. הדבר מעלה שאלה: מה לאמנים בני זמננו ול"מנדלות" המזרחיות? התשובה, מן הסתם, נמצאת היכן-שהוא בין טיולי התרמילאים במזרח לסדנאות הרוחניות שצצות במקומותינו כפטריות (סיניות) לאחר הגשם. איתן קדמי, המוכר יותר כפסל וכמאייר בעל קו קליל וספוג בהומור, יוצר מעגלים "פריסקופיים" שמכילים יצורים דמיוניים ודמויות פאגאניות. קדמי יצר, בנוסף לציורי האקריליק, "מנדלת" חול גדולה בנוסח הקדום של האמנים הסיניים. סיגל כספין סגל, שלא כאיתן קדמי, יוצרת מעגלים אורנמנטיים נטולי אנוש או חיה. העבודות שלה מהורהרות יותר, מושפעות מיצירתן של נשים בהודו, הנוהגות לעצב מדי בוקר מנדלת חול בכניסה אל בתיהן, כסמל לברכה. מיה דונסקי, ציירת ורקדנית בוטו, הלכה לכיוון שונה לגמרי. ה"דגלים-מנדלות" שלה משלבים צורות בסיסיות, כמו ריבוע ומשולש, למעגל החיים. הטכניקה שלה פחות "שמרנית", פחות נטועה במסורת, ועל כן מעניינת יותר משל עמיתיה.

 

בחלל נוסף של המוזיאון מציגים, זה לצד זה, ארז בן יוסף (ציור שמן) וידידה נעוס-ארמה (אפקליקציות טקסטיל). גבי מענית אצר את השניים, העוסקים, כל אחד בסגנונו, במאפיינים של אמנות תימנית.

 

בן יוסף מצייר "רקמה" מרהיבה, במרכזה ובשוליה דימוי של "תינוק קשור וכרוך בבד" בנוסח עדת תימן. המנהג העתיק הזה נועד לשמור על גפיו של הרך הנולד מפני עיוות, והיווה שלב מעבר בין הרחם המגונן לעולם שבחוץ. לטענת נשים תימניות מבוגרות, תינוק שלא נקשר בינקותו המוקדמת עלול היה לחוות נפילה ופחד. בן יוסף, יליד 1965, מכליא היטב בין המסורת לבין ציור טרי ורענן.

 

ידידה נעוס-ארמה, בת 48 מאליקים, מציגה רקמות טלאים ססגוניות. נעוס-ארמה שילבה טקסטים מסורתיים ב"שטיחים", שנועדו לשמר את המסורת האמנותית לדור שלא ידע אותה. "בזמן עיצוב השטיחים אני מהרהרת בהוריי ובחבריהם, מנהלת אתם דו-שיח דמיוני, מעמידה את עצמי במקומם, מתפייטת אתם ולבסוף מצדיעה להם".

 

אם עדיין לא הבנתם, מומלץ לבקר בהזורע, עוד לפני שהסינים בהמוניהם יכבשו את המוזיאון המוקדש לאמנותם. התערוכה "דרך המנדלה" תוצג עד ה-2.9. "אימרה" תוצג עד ה-5.8.

 

דעת יחיד: שורת היונה

אורה ערמוני

 

לאחר ש"קבר" את תנועת ההתיישבות ב"רומן רוסי", חוזר מאיר שלו ב"יונה ונער" עם "תיקון" * ומספר על רשת הקיבוצים, בשורת היונאים וחוויית השיבה הביתה * דו"ח קריאה

 

מה צריך אדם? "סיפור ופינה, ואוויר ואהבה, ושני ראשי הרים, על האחד לעמוד ועל השני להביט, ושתי עיניים לבדוק בהן את השמים ולחכות...". איך הוא יודע לדייק, הסופר מאיר שלו, אני חושבת, שעה שאני מעתיקה את המשפט הזה מתוך ספרו החדש "יונה ונער" (עמ' 319, למי שאוהב כמוני ציטוטים הקולעים "בול" לתחושותיו). איך הוא יודע לכתוב בדיוק את המקום שלי - שני הרים - על האחד לעמוד ועל השני להביט.

 

כל-כך התאים לי לקרוא את "יונה ונער" (הוצאת עם-עובד), דווקא במרחקים. לקרוא את מאיר שלו בניו-יורק, בעיר ההומה, השוקקת, שהיא ההיפוך של כל מה שגדלתי לתוכו, ולהתגעגע מבעד דפי ספרו לכל המראות הישראליים, הנופים, הציפורים, הפרחים ובעיקר האנשים שבהם מתרחשים, מעגלים-מעגלים, סיפורי מלחמה נואשת, לא נגמרת, שמוות ואהבה בלתי-אפשריים וכמיהה לשיבה הביתה מפותלים בהם זה בזה.

 

ואיך הוא יודע, מאיר שלו, לכתוב כה יפה את מה שגם אני, בשובי אל ביתי, מכל מקום, רחוק וקרוב, עושה: פותחת את הדלת ואומרת: "שלום בית". והבית מייד נענה ועונה לי בריחותיו, בצלילי המוזיקה שנותרו בין קירותיו, בקרירות מרצפותיו, בחום הספרים והסיפורים העוטפים אותי בשמיכת געגועים, ובנוף הנכנס מבעד לחלון היישר אל ביתי, ממש כמעשה הנוף ב"יונה ונער".

 

אותו מאיר שלו, הסופר ש"קבר" את תנועת ההתיישבות בספרו "רומן רוסי", כשניבא לראשונה איך בני-בניהם של האבות-החלוצים שכבשו את האדמה בזיעת אפם, זרעו בדמעה ולא תמיד זכו לקצור - סוחרים באדמותיהם, הופכים אותן לבתי קברות ומתפרנסים מקציר המוות - עשה בספרו החדש "תיקון". באהבה רבה הוא מספר את סיפורה של רשת הקיבוצים הפזורה על פני כל הארץ ובשורה בפיה - בשורת היונאים, שעיקר מטרתם לגרום ליונה לרצות תמיד לשוב לביתה, בגלל אהבתה אותו, ולהביא עמה, כמו יונתו של נוח, בשורת חיים בתוך המוות הנורא. וכך גם יונת הדואר, המשולחת בידי הנער-הפלמחניק ברגע מותו - מוצאת בסופו של סיפור, למרות הנצים האורבים, את דרכה אל ביתה, כשמתת האהבה והחיים שהיא נושאת מן החייל המת מגיעה אל אהובתו.

 

נושאי בשורת השיבה הביתה הם הקיבוצים והיונאים, מצפון הארץ ועד דרומה. ואין צורך, ואולי גם לא נכון יהיה לנסות לפרש, מעבר לסיפור, את משמעותה הפוליטית והחברתית של היונאות, למרות שמאיר שלו מצהיר קבל עם על יוניותו.

 

ועם כל אהבתי לספר, אני מודעת גם לחולשותיו. בספרו זה, כבכל ספריו, מורגש מאוד ששלו חוקר כל תג ותג בנושאים ובמושאים של סיפוריו. אלא שלטעמי, רבים מדי מממצאי התחקירים שכאן, כמו התחקיר המקיף על היונאות בארץ ובעולם, או פרטי הפרטים על דרך בניית בית, מסתפחים לסיפור כאיבר זר, אינם משתלבים בו ועוצרים את זרימתו, לפעמים אפילו עד כדי הרגשה של: תראו איזה ידען אני!

 

אני הייתי מעדיפה לוותר על חלק גדול מה"ריאליה" ולהישאר עם סיפור האהבה, המוות והחיים הנמשכים למרות הכול, כשערפל של אגדה וקסם של מסתורין שרויים עליהם. לבדוק, כמו היונאים, את השמים, לחכות ולקוות. אולי תנחת על כתפי יונה.

 

המונדיאל כמטאפורה

קרני עם-עד

 

האמן דב אור-נר מקיבוץ חצור מבקש להשתתף בפסטיבל המונדיאל * והוא עושה זאת בדרכו המסקרנת ומעוררת המחלוקת, בתערוכה "הפועל טרזינשטאט" * גביע העולם, הגרסה האמנותית

 

ביום ראשון הקרוב ייחתמו משחקי גביע העולם בגרמניה, וכפר הספורט הגלובאלי ייכנס לנמנום מתמשך, בן ארבע שנים. אל משחקי הכדורגל, שהתקיימו בין השאר באצטדיון הברלינאי, בו נכח ונאם גם היטלר בשעתו, ובעיר נירנברג, בה אושרו חוקי הגזע שהובילו לשואה - התווספו תחושות שבינן לבין ספורט ואחוות עמים אין ולא כלום. כמה אוהדים הולנדים הגיעו לגרמניה כשהם חבושים בקסדות הצבא הגרמני, וחוליגאנים אנגלים הכריזו על "מלחמה" נגד הכובש הגרמני. מנגד הורחקו הניאו-נאצים מאזור המשחקים, כדי למנוע תגרות והתלהמות מיותרת.

 

גם האמן דב אור-נר מקיבוץ חצור ביקש לקחת חלק ב"חגיגה" המונדיאלית, והוא עשה זאת בדרכו המסקרנת, גם אם מעוררת המחלוקת. "הפועל טרזינשטאט" - כך נקראת תערוכת הציורים ומיצב הווידאו, שפתח אור-נר בגלריה "מיקלטוק" שבקיבוץ מעברות בתאריך 23.6, ואשר תינעל ב-15.7. התערוכה הסרקסטית מציבה במרכז הסצנה (כמו בתערוכתו הקודמת, "היטלר ידידי") את הצורר הנאצי מלהטט בכדורגל שמפת העולם משורטטת עליו. דמות נוספת, של גמד שמנמן, נוטלת חלק ב"משחק". באחת מהעבודות מצוירים 22 שחקנים, כולם בני דמותם של היטלר והגמד. אותן דמויות שורטטו גם על כדור אמיתי שהפך לחפץ אמנותי ונמכר, מאוחר יותר, במכירה פומבית שהתקיימה במקום.

 

יהודית קריוויסקי, שאצרה את התערוכה יחד עם דליה בר אמוץ ממעברות, כותבת על העבודות בקטלוג המצורף לתערוכה: "אירוע עכשווי המוני ומתוקשר, כמו אליפות העולם בכדורגל המתקיימת בימים אלה בגרמניה, משמש הפעם לאור-נר הקשר אנלוגי למשחקי הכדורגל, שבמסגרת פעילויות הספורט התקיימו בגטו טרזין. משחקי המונדיאל משמשים גם כמטאפורה בנאלית כדי להזכיר ולשמר בתודעה הקולקטיבית הן את הסכנות הקיימות בהמון הנגרר, והן את ההווי היומיומי והתרבותי של החיים בגטאות, את אינסטינקט ההישרדות והשמירה על צלם אנוש של היהודים באותן תחנות ביניים בדרכם להשמדה".

 

לטענת הכותבת, מתוארת דמותו של היטלר ככדורגלן נערי מאוזן ונמרץ, נטול הגזמות או תכונות שליליות ומאיימות, בניגוד לתערוכה הקודמת, שהוצגה ב"גלריה 24" בתל-אביב, בה הופיע כסוטה-מין מעוות ודמוני. דמות "הגמד", אתה מזדהה הצייר, כאילו נלקחה מסרט מצויר או מתוך קומיקס משולח.

 

בצד ציורי הגירים הצבעוניים, מוצגים שני סרטי וידאו. האחד מראה משחק כדורגל בגטו טרזינשטאט, אליו התווסף פס קול מאצטדיון של ימינו. צעקות האוהדים הופכות לצליל מצמרר המזכיר את שאגות הגרמנים באסיפות העם של היטלר. בסרט השני מופיעה בובה בדמותו של הרייך השלישי, כשהיא מושלכת לעבר השמים ונחבטת על הקרקע שוב ושוב.

 

דליה בר-אמוץ, מעברות, אמנית ואוצרת התערוכה: "התערוכה, למרות היותה פרובוקטיבית, זוכה להתעניינות ולא להתנגדות. דווקא באינטרנט היא זכתה לתגובות קוטביות, אבל בקיבוץ ההתייחסות היא עניינית ולא מתלהמת. חבר אחד, שהיה ילד בגטו טרזין, טוען שהתערוכה נותנת לגיטימציה למה שכולם כבר יודעים. עוד שני ניצולים מאותו גטו ניצלו את ההזדמנות של התערוכה כדי לספר אודות מה שעבר עליהם ועל משפחתם. מי שלא רצה להגיע, בגלל הכותרת והדימויים, לא הגיע. היה ברור שהתערוכה מיועדת להיות מוצגת בזמן המונדיאל, והזזנו דברים אחרים כדי שזה יסתייע. בסמוך לתערוכה הצבתי לוח מודעות, עליו מופיעים מאמרים על גזענות וניאו-נאציזם בגרמניה".

 

הפרסום על "ארטמיס" - בית זונות מפואר שנבנה לאחרונה בברלין על מנת לספק את תשוקתם של אלפי חובבי הכדורגל, זוכה אצל אור-נר לפרשנות אמנותית: היטלר מחזיק בידו כדור, והשפנפנה נוטלת אותו במבט מפתה.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים