מחול אל עצמי

סימה טלמון


ב"אקודום", היצירה החדשה של רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית, אין "סיפור עלילה" * אבל יש "קצה חוט" שמאפשר לכל צופה להתחבר אל עצמו דרך היצירה * אל תפספסו

 

בימים אלה יוצאת להקת המחול הקיבוצית למסע הופעות בארץ עם המופע "אקודום", שהוזמן במיוחד לפסטיבל ישראל 2006, בו מתקיימת הופעת הבכורה שלו.

 

רמי באר (געתון), המנהל האמנותי וכוריאוגרף הלהקה, אומר כי משמעות המילה "אקודום" היא הצעה למסע. הצופה מוזמן להיכנס לתיאטרון, לקבל "קצה חוט" על הבמה ולהיות מובל עד נקודה מסוימת, ממנה הוא רשאי לתת פירוש משלו ליצירה, על-פי עולמו האסוציאטיבי, זיכרונותיו, תחושותיו, רגשותיו. "אין פה סיפור עלילה", מסביר באר, "יש הצעה שמשלבת מכלול שלם על הבמה, שבנוי מתנועת הרקדנים, גופם ונפשם, מוזיקה, תאורה, טקסט, תלבושות ומעט אביזרים. המכלול הזה יוצר עולם עם איזושהי חוקיות ומגבלות, ובתוכו אני בונה את העבודה".

 

"אקודום" הוא שילוב בין אקו (הד) לדום (הרס, אבדון, כליה), אך באר סבור כי השם הוא רק אופציה, אפשרות נוספת עבור הצופה להתחבר אל עצמו דרך היצירה. "אני לא מעוניין שהצופה יבדוק מה חשב המשורר", מבהיר באר. "לבחירות שלי יש, כמובן, סיבות, אבל יותר מעניין אותי להציע לצופה להתחבר לעצמו. לכן, המושג של להבין כך או אחרת אינו רלוונטי עבורי. מחול אינו שפה של עובדות ומספרים. זוהי שפה הרבה יותר מופשטת, של אטמוספרה ותחושות, ולכן אין כאן 'להבין' או 'לא להבין'. אני לא מספר סיפור עלילתי אלא מאפשר לכל צופה לספר את הסיפורים שלו".

 

ש: ומה אתה מצפה שהצופה ייקח אתו הביתה?

רמי באר: "הציפייה שלי היא שהצופה יצא אחר מהמופע, שלא יהיה אותו אדם שנכנס אליו. אולי יצא עם סימני שאלה, או נקודות למחשבה. אני לא מביא דברים מוחלטים, ובוודאי לא תשובות. אני מקווה שהצופה יצא עם מטען שהוא מעבר לתיאטרון ולשעה וחצי של אסקפיזם. המחול הוא דרך לביטוי וליצירת קומוניקציה ביני ובין הצופה. הכוח שיש למחול ביצירת גשר בין תרבויות, בין עמים, בין שפות ודתות - הוא קשר שנוצר בעוצמות חזקות, ובכל סיור שאנחנו יוצאים לעולם, אני מקבל לזה אישור מחודש. ללא מילים, בעזרת הגוף האנושי, המוזיקה והוויזואליה, ניתן ליצור דיאלוג וקשר בין בני אדם".

 

ש: הרקדנים הם כלי הביטוי שלך, או שהם שותפים שיכולים לבטא יצירתיות משלהם?

"כאשר אני עובד עם הרקדנים, זה תהליך של חיפוש שהם שותפים לו. בתחילת התהליך, כשנכנסים לסטודיו, אני ממעט לדבר. אין לי כוח ויכולת לומר דברים ברורים, אבל אני יודע מה אני מחפש. העבודה עם הרקדנים היא עם הגוף. מעניין אותי הצד היצירתי של הרקדנים, וכך, בתהליך העבודה, אני מכוון אותם, מטיל עליהם מטלות בתוך מגבלות שבחרתי, והם צריכים להציע דברים שבאים מתוכם. התהליך נמשך כמה חודשים. אני בורר את הדברים הנכונים לעולם שאני יוצר. הרקדנים עבורי לא-זהים, לא עונים על איזה סטריאוטיפ של דמות רקדן. אני מתייחס אליהם כמו שצייר משתמש בפלטה של צבעים. כל אחד מהם מביא גוונים אחרים".

 

ש: מהם מקורות ההשראה שלך והיכן טמונים השורשים התרבותיים שמהם צמחת?

"השורשים התרבותיים שלי, במודע או לא במודע, הם בנופי ילדותי, גדילתי והתפתחותי, במעגלים השונים. קודם כל המעגל המשפחתי של הוריי, מנחם ושושנה, שבאו מתרבות אירופית, הונגרית.  הם עלו לארץ בשנת

1948, אחרי מלחמת העולם השנייה, מסיבות אידיאולוגיות, להקים עולם חדש. נולדתי לבית שהתרבות בו מאוד דומיננטית. אבי הוא ארכיטקט ונגן חובב. כולנו - ארבעה אחים ואחיות - ניגנו, וגם חלק מדור הנכדים. סבי, מצד אמי, היה בעל בית הוצאה לספרי אמנות. תמיד הייתה בבית גישה לאמנות: למוזיקה, לארכיטקטורה, לציור ולפיסול. מצד שני הייתה יהודית ארנון, מייסדת הלהקה, שבאה מהגרעין של הוריי. מגיל הגן נחשפתי לעולם התנועה והריקוד. היא ידעה לזהות בגיל מאוד צעיר כישרון ופוטנציאל, וידעה לכוון זאת".

 

ש: וחוץ מהמשפחה?

"כמובן, המעגל של החיים בישראל ובקיבוץ, אלה דברים שמשפיעים. אם הייתי במקום אחר או בסביבה אחרת, הייתי יוצר משהו אחר. היצירות שלי מתייחסות לכאן ולעכשיו ועוסקות בהוויה הישראלית, גם אם אלה מעגלים אישיים. עם זאת, היצירות הן אוניברסאליות, ומדברות לקהלים בכל העולם. אני מאמין שיש יכולת לאמנות ולמחול לומר משהו על הקיום שלנו, מעבר לאמנות כקומפוזיציה וכאסתטיקה. את זה אני מחפש. זה לא פשוט ויש לא-מעט מהמורות, אך חשוב לי שהחוויה תעבור אל הקהל ללא מילים ותיגע במקומות משמעותיים".

 

ש: ככוריאוגרף בעל מוניטין עולמי, מדוע אתה מתעקש להמשיך ולפעול בגעתון ולא במרכז הארץ?

"אני חי בישראל ובגעתון מתוך בחירה. זה המקום שבו נולדתי, ובחרתי להמשיך להוביל ולפתח את הלהקה במקום שאני קשור אליו. המקום נותן לי חופש אמנותי ומאפשר לי להמשיך ולבנות חזון שהתחיל כאן, כהמשך מפועלה של יהודית ארנון. הקמתי כאן את משפחתי, ואני נהנה משילוב נכון בין האמנות לחיי משפחה ואיכות חיים. אני יוצא לעבוד עם להקות אחרות בארץ ובחו"ל, אך מה שמעניין אותי בעיקר זו עבודה לעומק עם הלהקה הקיבוצית. אני מאמין רק בתהליכים עמוקים של חיפוש ועבודה קשה".

 

ש: אי אפשר לא לשאול אותך על תוכניות הטלוויזיה בסגנון "רקדן נולד".

"זה לא ריקוד בעיניי, אלא בידור רייטינגי. זו לא אמנות. אינני יודע אם זה עושה שירות טוב למחול ואם זה יביא יותר קהל. אני לא מרגיש קשר עם זה בכלל. אני גם לא שופט את התוכנית מבחינת ערכית".

 

ש: כמה יצירות העלית על הבמה עד עכשיו?

"ארבעים יצירות, חלקן קטנות, חלקן גדולות. אני יוצא כל שנה עם יצירה. כשאני מסיים יצירה אחת, מתחיל תהליך חשיבה על היצירה הבאה. לפעמים אני מבטיח לעצמי לשמור כל מיני רעיונות שעולים במהלך יצירה עכשווית, ליצירה הבאה. כל יצירה היא, לגביי, מסע מרתק חדש. 26 שנה אני הולך כל בוקר לסטודיו ומשתדל להגיע למקומות שלא הייתי בהם, לחדש לעצמי. חשוב לי לא להשתעמם ממה שאני עושה ולכן אני מחפש

אנשים שיעניינו אותי. זו דרך חיים שגם משפחתי משולבת בה. אשתי היא מנהלת החזרות ויד ימיני, וגם הילדים בתוך זה".

 

ש: אתה לא חושש שמעיין היצירה ייבש?

"אני לא חושש. השאיפה שלי היא להגיד משהו משמעותי על הקיום שלנו ולהצליח ליצור יצירה בעלת משמעות ועומק. מעניין אותי להתחדש. התהליך הוא של השתכללות. כוריאוגרפיה היא לא דבר שאפשר ללמוד. כמו שאי-אפשר ללמוד לכתוב שירה. זהו כישרון מולד, והשאלה היא איך אתה ממשיך להתפתח, לצמוח, להתחדש".

 

ש: ההצלחה גורמת אושר?

"ההצלחה נותנת סיפוק. הסיפוק נובע מכך שאנו עושים משהו שמדבר אל אנשים שונים, לא רק בישראל אלא בכל רחבי העולם. מגיעים אלינו בסוף ההופעות אנשים עם דמעות בעיניים ועם צורך לחבק. הסיפוק הוא הידיעה, שנפש של מישהו אחר קלטה את מה שרציתי לומר דרך מכלול המחול, והדברים נגעו בה".

 

קיבוצית, בינלאומית

 

להקת המחול הקיבוצית פתוחה לרקדנים מכל העולם

 

להקת המחול הקיבוצית כוללת שתי קבוצות. בלהקת האם 16 רקדנים ורקדניות. הלהקה השנייה מיועדת ליצירות לכל המשפחה ולבתי הספר, ובה עולות יצירות כמו "פטר והזאב" או "קרנבל החיות", אך גם יצירות מרפרטואר להקת האם. הלהקה השנייה מונה 14 רקדנים. בלהקה רוקדים גם קיבוצניקים, אך היא פתוחה לרקדנים מכל הארץ והעולם. יש ביקוש גדול להתקבל לשורותיה, והמועמדים צריכים לעבור אודישנים.

 

הלהקה מקיימת בין 150 ל-200 הופעות בשנה, ומסיירת הרבה בעולם. "רק עכשיו חזרנו מסיור בפסטיבלים בסיביליה, ברוסיה ובגרמניה, שם הצגנו בהצלחה גדולה את היצירות 'וכשהגיעה לשמש' ו'פורמן-מגנום'", מספר באר. "בקרוב אנחנו טסים לנורבגיה. הוזמנו להופעה מיוחדת לרגל פתיחת מוזיאון השואה שם. לצורך זה אנו מעמידים מחדש את היצירה שעוסקת במבט של בני הדור השני על השואה, 'זיכרון דברים'".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים