יצירה: שיר, קונצרט, ספר על הורים וילדים, ציור

ש.ב. קלמן - חולדה, דוד עורי, חיים בן-חיים - גבת, קרני עם-עד


תולעת ספרים

ש.ב. קלמן, חולדה

 

בזמן האחרון

אבד לי התיאבון

טעם הספרים תפל.

מילא, הנייר

אך "פיכסה" המילים.

 

הספרים

הם דפי זיכרון

של העצים שנכרתו

ומונחים בספריות

כגלעד.

 

שמעתי קונצרט: נושפים בגלבוע

דוד עורי

 

תזמורת "נשפני הגלבוע" ממשיכה לנגן בעמק

 

כבר כתבתי פעם על תזמורת "נשפני הגלבוע", אבל כיוון שהיא מחזיקה מעמד - לא יזיק אם אכתוב שוב. זו תזמורת חובבים במלוא מובן המילה, כל חבריה מנגנים בזכות התזמורת הזו (ביניהם כאלה שהיו תלמידים שלי במוסד החינוכי, עליו השלום). הנגנים באים לא רק מהגלבוע אלא גם מרחוק ומקרוב יותר (עמק בית שאן). מנצחה הקבוע והבלתי-נדלה הוא אריה רופאיזן מרשפים, לשעבר מורה למוזיקה והיום "רק" מלחין ומנצח. הוא גם מעבד את התוכנית להרכב שלו.

 

לא אמתח ביקורת על הקונצרט, למרות שזה תפקידי; רק אציין שהם בהחלט נשמעו לא רע, החל בכורלים של באך ועד ליצירה של אריה עצמו. והעיקר הוא, שהם עדיין מנגנים! - וזה הרבה, בימי המונדיאל האלה.

 

ילדים זה שמחה

חיים בן-חיים, גבת

 

בספר "הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה" נפרשת מסכת-חיים יהודיים בפזורה שבין לוב למרוקו * לידיעת יוצאי צפון אפריקה בקיבוצים

 

אליעזר בשן, מחבר הספר "הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה" (הוצאת הקיבוץ-המאוחד, ספריית הלל בן-חיים), הוא מגדולי החוקרים בימינו על חיי היהודים במזרח-התיכון ובצפון אפריקה. הספר חוקר ומציג בפירוט רב ושיטתי דפוסים ואורחות-חיים של קהילות ישראל במרחב הגיאוגרפי שבין לוב במזרח, ועד לקהילות המרוחקות בהרי האטלס שבמרוקו וגבולות מדבר סהרה המערבי. כידוע, קיבלו פזורות ישראל בגלויות אלה, בערב ובארצות האסלאם, אוטונומיה דתית וחברתית, בגין הכרת האסלאם ביהודים כ"אהל-אל-כיתאב" (עם הספר), מהיותם בני דת מונותאיסטית - אך מעמדם החברתי היה נחות בהרבה ביחס לעם הארץ. בערים הם חיו בשכונות נבדלות, בלות מזוקן וצפופות דיור, המוקפות חומה (מלאח, חארה), בעוד שבכפרים המרוחקים, שהוגדרו כ"בלאד-א-שיבה" (אזור ספר), היו נתונים לחסדם ולחסותם של ראשי שבטים ברברים. מצבם החל משתפר הדרגתית בראשית המאה העשרים, עם הכיבוש הצרפתי (באלג'יר בסוף המאה ה-19). הדבר ניכר יותר בערים ופחות בכפרים.

 

העיון בספר החכים אותי אודות פרטים רבים מחיי היהודים בארץ מוצאי, כולל אנתרופולוגיה ופולקלור. נהניתי גם למקרא הביטויים הייחודיים שכתבו הרבנים בפסיקותיהם, העשויים להעלות חיוך אצל הקורא בן ימינו. כך, למשל, נושא אין-אונות הגבר מוגדר כ"אין לו גבורת אנשים", "אין הוא יכול לעבר", "רפה אונים", וכן: "אינו יורה כחץ". אכן, עברית-עברית.

 

בספר מצאתי גם תיאור של עניינים שאף אני, כילד, נתנסיתי בהם שם. כך, למשל, בפרק "תפילה וקריאה בתורה בגיל הילדות" (עמ' 263), מסופר כי גיל בר המצווה הוקדם ל-(11-10 מרוקו, ג'רבה). והנה, גם לי חגגו בר מצווה בגיל 11, ולאחר מכן הותר לי להתפלל באוזני הקהל בבית הכנסת, אך היה עליי להיעזר בהדום כדי לתפוש מספיק גובה לעלות לתיבה... דבר נוסף שחוויתי, ומופיע בספר, הוא הסיפור על תלמידי החכמים שבאו מאירופה וחיפשו אברכים צעירים להמשך לימודי רבנות בארצותיהם. זכיתי אז להיבחר לצאת ללימודי רבנות באנגליה, אלא שהעלייה לארץ ישראל ב-1950 שינתה את התוכניות.

 

הספר מקיף בתכניו, עשיר בפרטים על החיים שהיו, והוא משנה סדורה השווה לכל נפש. זוהי מסכת-חיים יהודיים שנפרשת על פני כ-500 שנים, בפזורה ששמרה על עצמה תוך דבקות באמונתה - תעודה ממצה וקרן קיימת לדורות.

 

שינוי מופשט

קרני עם-עד

 

תלמה לופט (ראש-הנקרה) מציירת "נופי חוץ" המזוהים כעצים, כקווי רכס, כעמודים, כמגדל מים קיבוצי * אבל הנוף שלה הוא בעיקרו נפשי, רוחני * ויש גם גילוי נאות וחינוכי

 

ונפתח בגילוי נאות: תלמה לופט (ראש-הנקרה) הייתה מורה ומחנכת שלי בימים הלא-עליזים של חטיבת הביניים. הייתי, ועודני, לקוי למידה עם "דיס קלקוליה" קשה, ושובב לא קטן שהעדיף את הדשא על פני הכיתה. תלמה, שלא בטובתה, ייצגה את הממסד החינוכי. לזכותה אומר שהיא זיהתה בי "ניצני חיים" ותועלת במסיבת הסיום של החטיבה, אז הנחיתי את האירוע לקול מצהלות הנערים ותוגת המורים. תלמה ידעה לפרגן, להביע הומור עצמי לא שכיח בקרב "אנשי חינוך", ולחדור אל לבי. כל ההקדמה הטרחנית הזו, שאין בינה ובין האמנות ולא כלום, נועדה להמחיש את מצבי הדואלי בהגיעי לתערוכת "מבנים פנימיים" של המחנכת בדימוס והציירת בהווה - תלמה לופט. מחד, הייתי אמור "לסגור חשבון" עם הממסד הפדגוגי (קרי, לופט), שאולי יודע להרביץ תורה אבל לא למרוח קו ולשרטט כתם בעל משמעות. מאידך, רציתי לשוב אל תלמה כ"בעל תשובה" שלמרות הכול "יצא ממנו משהו", והוא מחזיר חובות אבודים כמבקר מנומס שמפרגן למורתו. לא פשוט.

 

אלא שבהגיעי לגלריה בראש-הנקרה (המחנכת מבקשת, אז מתייצבים!) ולתערוכה, יכולתי להשיל מעצמי את כל ההגנות וההתקפות, ופשוט לבחון את הציורים ויוצרתן כמות שהם. מדובר, אם עדיין לא הבנתם, בציור מופשט-קונקרטי איכותי. המסגרות המאולתרות פשוט מזעזעות, הנייר הוא מהסוג הזול והזניח, אבל הציור מחפה על הכול.

 

תלמה לופט מציירת "נופי חוץ" המזוהים כעצים, כקווי רכס, כעמודים, כמגדל מים קיבוצי; אבל הנוף שלה הוא בעיקרו נפשי, רוחני, שמעיד על שקט שלפני סערה ועל רגשה גדולה של הטבע והלב. השילוב בין האורבאני לאורגאני, בין הריסון לבין אובדן השליטה - מגיע כאן לידי שלמות טכנית.

 

תלמה לא תעיד על כך במפורש, אבל המבנים ופירוקם, כמו גם נחשולי האדום-דם ש"כובשים" את רישומי מגדל המים שחוזרים כהד באחת העבודות היותר טובות - מעידים על הזמן והמקום שבתוכם היא מציירת ויוצרת: הקיבוץ והשינוי הגדול.

 

תלמה עוברת כזיקית בין רישום וצבע, המזכירים "ציור סיני", לבין ציור דשן ורב פריטים, "צפוני" באופיו. יש הרואים בציורים מעין "מוזיקה" שמשנה את המנעד על-פי הלך הרוח של המבצע, יש המגלים בהם ניסיון לאחד בין העולם של מטה לעולם של מעלה כדי שלא להגביה עוף יתר על המידה, ולחלופין לא להתרסק על קרקע המציאות. כך או כך, מדובר בתערוכה מסקרנת ולא דידקטית - הישג לא מבוטל עבור מי שהייתה, מרבית שנותיה, מחנכת בישראל.

 

אוצרת התערוכה: רבקה סיני. תאריך נעילה: 1.7.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים