לשמוע את רוג'ר ולמות

קרני עם-עד


רוג'ר ווטרס

את שדות החומוס של הראל ונחשון אנצור בלבי לנצח * וגם את ההופעה, הקהל, הבירה, העשן והזיעה * עכשיו, כבר לא אכפת לי אפילו מי תיקח את המונדיאל * כתבנו קרני עם-עד התעופף עם רוג'ר ווטרס ל"צד האפל של הירח", ועדיין מסרב לנחות

 

פרולוג

 

רק בחודש פברואר אציין (ולא אחגוג) את יום הולדתי החמישים, אבל אני את המתנה שלי כבר קיבלתי: רוג'ר ווטרס שר את הלהיטים הגדולים של הנערצת עליי ביותר, ה"פינק פלויד". בשדות החומוס המכוסחים שבין מנזר השתקנים ללטרון, נחשון והראל, פגשתי את שאהבה נפשי.

 

הייתי בן 16 מתחבט ואפל כמו נער מתבגר ממוצע, כשיצא "הצד האפל של הירח". השתחררתי מלבנון כדי לבכות בלילה עם "החומה". בין לבין התמכרתי ל"אימא לב אטום", "אומה גומה", "הלוואי שהיית כאן".

 

ל"ביטלס" שמרתי חסד נעורים, אבל עם ה"פינק" גדלתי וגם זקנתי. כמו כולם אהבתי יותר את השירים ופחות את קטעי הקישור של ווטרס, התעלמתי מהעימות המתוקשר בינו לבין דיוויד גילמור, וגם תיעבתי את הסגידה שלהם לסיד בארט שמת כנרקומן פתטי ולא כגיטריסט גדול. אבל משפחה, כמו שנהוג לומר, לא בוחרים.

 

ה"פינק פלויד" היו הבית השני שלי (לעתים גם הראשון), ווטרס את גילמור היו האחים שלי, גם אם לא ידעו על זה מעולם. ועכשיו אני יכול למות (או לחיות) בשקט יחסי. כמה קשישים כמוני אתם מכירים שהגיעו עד גיל חמישים לירח, או לפחות לצד האפל שלו? חייבים להודות, ה"עתידות" של הבזוקה מעולם לא נראו מדויקות יותר.

 

בעזרת כוח חמי

 

יעקב שבתאי - סופר, משורר ומחזאי - כתב את "נמר חברבורות". גיבור המחזה - שנקרא, במקרה או שלא במקרה, בשם פינק - חולם להקים קרקס בחולות תל-אביב הקטנה. קרקס? בעיר המתקשה לשרוד את החולות הנודדים וצוק העתים? אצל חולמים, מתברר, הכול אפשרי. החולם הסהרורי מנסה לשכנע את שועי העיר ותמהוניה, שרק קרקס חסר לתל-אביב. בסופו של דבר הוא עצמו הופך ל"קרקס" ומושם ללעג ולקלס בפי כול.

 

גם שוקי ויס, מפיק על, חלם להביא את פינק (פלויד) אל חולות לטרון, אבל במקרה שלו הפך החלום למציאות, בעלות של שני מיליון דולר וחצי(!). אני מסייר עם חמי סל מעין-שמר, מי שהיה אחראי על הכשרת השטח וניהולו, ומשתאה לגלות "עיר" של מגרשי חניה אינסופיים, אוהלי ענק ממוזגים, ברזיות מים, גנראטורים אימתניים, יציעי ישיבה, חיטה שנזרעה לטובת עכוזי הקהל, והעיקר - במה מונומנטאלית שלא נראתה כמותה בישראל. בארים עצומים מספקים מים, בירה וכריכים (עם המחיר בשמים, אלא מה) לעשרות אלפי אנשים, ואינספור אמצעי הגברה, תאורה ופירוטכניקה שיכולים להפציץ את רמת-גן. חמי נדיב בחלוקת קרדיטים לכל העולם ולאשתו, אבל רק כושר הארגון וההתלהבות הסוחפת שלו עושים את ההבדל. כוח המשימה של סל, שכולל את משקה מנגבה, נדב מנחשון, אלי מהראל, נערי עין-שמר, חניכי השומר-הצעיר - כולם על טהרת הקיבוצים - עובד כמו מכונה משומנת כדי שכל ה"קרקס" הזה יצא אל הפועל. "כשהבנתי שהכול דופק כמו שצריך, ועליתי על הבמה כדי לצפות בקהל הרבבות שהשתרע מאופק עד אופק, כמעט נשרו לי הציפורניים מאצבעות הרגליים", הוא אומר. האמת, חמי, כולנו זקוקים לפדיקור דחוף.

 

החימום לפני רוג'ר

 

כל כך הרבה התרגשות, בעוצמות שהולכות ומתגברות משיר לשיר, עד שלא יכולתי להכיל ומיררתי בבכי. "קשיש" בשנות הארבעים המאוחרות לחייו - שהבן שלו רודף אחרי מיידי אבנים ברמאללה והפקיד מהבנק רודף אחריו בגלל מינוס שערורייתי - עומד בין האלפים ופוצח בדמעות.

 

אבל זה התחיל עוד בשלב החימום. כשנותרו עוד שעתיים לכניסת הקהל, יכולתי לפסוע מעדנות בינות למאבטחים, אנשי הניקיון, הקייטרינג, נערות המים העליזות, ולרוות גם את ווטרס (לא המים, האיש בשלו התכנסנו) מפלרטט עם הגיטרה והקול שנצרד, לבקשת אנשי הסאונד. אם כל הקונצרט הזה היה חלום, אז המעמד הזה היה "פאטה מורגנה". האיש והקול שנצרב בלבי לנצח, עושה לי הופעת יחיד. "היי טיצ'רס ליב דה קידס..."

 

את החימום לפני רוג'ר ווטרס עשו לי שישים אלף איש ואישה שהגירו זיעה ומפלי בירה היישר לתוך צווארי. גם מיכה שטרית, משינה, דיוויד ברוזה והרכב מזרח-תיכוני (יאנו, ערבי) ניסו לתת משמעות חדשה למושג מופע חימום, אבל רק העצימו את הגעגועים לדבר האמיתי.

 

הקהל זז יושב שוכב

 

ניסיוני הדל בהופעות רוק (איינשטיין וחנוך בשנות השבעים) לא הכין אותי לגוש הדביק, התזזיתי, המשולהב אך הנדיב באופן מפתיע, שנקרא קהל. לא ניתן היה לזוז, לדרוך, לעבור, לשבת, להחליף תנוחה. ובכל זאת כולם זזו, ישבו, שכבו (כן, גם במובן המורכב של המילה), עברו ועישנו כמו קטרים. אבל, למרבית הפליאה, כולם היו אדיבים ולא הוציאו סכין קפיצית מהנעל. הגבוהים (תודה לאל) ראו, הנמוכים ניחשו מה רואים הגבוהים, והילדים לפחות הקשיבו.

 

בסמוך אליי גיליתי את ד"ר חזי לוי, שבעבר התגורר בקיבוץ שלי בתוקף אחד מתפקידיו הצבאיים, כשהוא מפזז כילד שקיבל צעצוע. ד"ר חזי הוא קצין רפואה ראשי של צה"ל, אבל בנווה-שלום הוא היה עוד מעריץ מושבע של פינק פלויד. חשבתי שהדור שלי משויך לווטרס ול"פינק", אבל הופתעתי לשמוע קהל של בני 18-16 חוזרים על כל מילות השירים. שכן לדבוקה בה עמדתי, חייל מהצנחנים, שאל אותי מדוע לא הבאתי את הילדים שלי להופעה. אין להם דבר עם ה"צד האפל של הירח", עניתי, הם משחקים עם "בית הבובות".

 

ועכשיו: ההופעה

 

אין. אין מילים.

 

תופעות בדרך הביתה

 

את ההדרן של "עוד לבנה בחומה" כבר שמעתי ברכב השועט צפונה. יצאתי לפני הפקקים העצומים, לפני "נדידת העמים הגדולה". לאורך כל הדרך, בואכה כביש ירושלים תל-אביב, ראיתי כלי רכב חונים. היו כאלה שישבו במכוניות, עישנו דברים מתוקים והקשיבו להד של ה"יהלום מטורף" שחזר מהגבעות סביב. במו עיניי ראיתי בחור צעיר יושב על גג המכונית בתנוחת מדיטציה שלווה. נו, לספוג שקט מווטרס ונערות הליווי שלו זה כמו לדבר עד-כלות במנזר השתקנים. בשעה שתיים בלילה הגעתי למיטה, ונרדמתי עם חיוך שנמתח על פניי ולא ירד עוד ימים אחדים.

 

אפילוג

 

את שדות החומוס של הראל ונחשון אנצור בלבי לנצח. אני יודע שזה לא היה הדבר האמיתי (בכל זאת, דיוויד גילמור לא נכח) אבל זה היה הכי קרוב אליו. עכשיו אני יכול למות, או לחיות, בשקט. בכל זאת, כמה אנשים אתם מכירים שראו בחייהם את "הצד האפל של הירח"? וכבר לא אכפת לי מי תיקח את המונדיאל. אני כבר ניצחתי. עכשיו אפשר להזדקן בשלווה, אולי בלי הופעות אבל עם הרבה רוק.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים