החיים זה לא קיבוץ: זה לא כדורגל, זה מונדיאל

נועה יחיאלי


טיול נחמד לכספומט יעביר לה את הזמן, חשבה, ודחפה את הרגליים לכפכפים. בשדרה היו רק בנות. לא יאמן, עולם של נשים. שאגה אחידה נוספת נשמעה מכל הבניינים ברחוב, והיא חישבה: 3:0

 

כשהיא חזרה לדירה ביום שישי כבר הייתה שעת אחר צוהריים, והרחוב היה יחסית שקט.

 

בסמטה הצרה והמסריחה מחרא של חתולים, בה היא עוברת כקיצור דרך לבניין שלה, לא היה הפעם אף חתול; בדרך כלל הם עומדים שם ואוכלים את האוכל-חתולים שמישהו מדיירי הסמטה מניח שם, כאילו כדי להנציח בכוונה את הסירחון.

 

בבת אחת עלתה פתאום שאגה גברית גדולה מכמה דירות במקביל, והיא חייכה. רגעי איחוד שכאלה מרגשים אותה בצורה מעט פאתטית, חשבה לעצמה, ובכל זאת. עצם הידיעה שכל כך הרבה אנשים בעיר הזאת יושבים עכשיו מול הטלוויזיה ושואגים ביחד באותם רגעים, גרמה לה להתרגשות, קצת כמו ביום הזיכרון, כשהיא עומדת בצפירה ומדמיינת כל מיני אנשים שעומדים כמוה בכל מיני מקומות אחרים: איך קרין עומדת ככה עכשיו בדיוק בירושלים ואיך יונתן בתל-אביב.

 

היא נכנסה לדירה וחשבה שכבר חמש, וצריך להתחיל לחשוב איפה אוכלים היום ארוחת יום שישי.

"קיצ", היא אמרה לו כשהוא ענה.

"אני רואה משחק", הוא ענה לה, מנסה להסתיר בכוח גילויים של חוסר סבלנות.

"אין אצלך היום ארוחת ערב, נכון"? שאלה אותו, כמעין וידוי הריגה. היא הרי ידעה מראש מה תהיה התשובה.

"לא. יש מונדיאל".

"טוב, אז אני כבר אסתדר. נדבר אחר כך", היא נאנחה. היא חשבה להגיד לו עוד משהו, אבל הוא כבר אמר לה ביי וניתק. היא הניחה את השפופרת.

 

הטלפון הבא. החבר הכי טוב, לא טיפוס של כדורגל.

"היי. אתה לומד למבחן"? שאלה אותו, מקווה לשמוע תשובה שלילית. היא יודעת שכשהוא לומד למבחנים אין סיכוי לראות אותו, בטח שלא לאכול אתו ארוחת יום שישי. תקוותה נתונה עכשיו באי-הלימוד שלו למבחן.

"לא", הוא ענה. היא חשבה שניצלה והזדקפה, מלאת אמון: "אז מה אתה עושה"?

"אני רואה משחק. יו, איזו החמצה! איך הוא פספס ככה?"

היא נאנחה. "סתם, חשבתי שנאכל ביחד", ניסתה למצוץ ממנו אמפטיה.

"אהה, לא. אני לא בעד הפקות הערב. אני רואה משחק".

"ממתי אתה אוהב כדורגל בכלל"? תהתה.

"זה לא כדורגל, זה מונדיאל", שמח לבאר לה.

"אני שונאת את המונדיאל. יונתן לא רוצה שאני אבוא אליו בגלל המונדיאל. הוא מעדיף לראות כדורגל מאשר לראות אותי. זה נורא".

"את לא עשית לו על זה סצינה, נכון"? הוא נדרך לפתע מעברו השני של הקו. היא תהתה למה פתאום הוא כל כך מתעניין בשיחה אתה.

"עוד לא. אבל נראה לי שאני עומדת לעשות".

"אוי לא. תבטיחי לי שלא תעשי לו סצינה. תבטיחי לי".

"אבל למה? למה הכדורגל יותר חשוב ממני"?

"כי ככה. כי זה מונדיאל. אני לא כזה אוהב כדורגל, ובכל זאת, זה מונדיאל. תני לו. בבקשה אל תריבי אתו בגלל זה. תבטיחי לי, למען המין הגברי".

היא יכלה להישבע שהוא נשמע ממש מתחנן. כנראה שזאת ממש שליחות עבורו.

"בסדר. אני מבטיחה".

"יופי. ואוווווווווווו איזה גול!!!!!!!!" הוא קרא פתאום, ובמקביל נשמעה השאגה הגברית מהדירות בחוץ.

 

לפני שהרימה שוב את השפופרת כדי לחייג לבא בתור, הבינה שאין בזה טעם. היא קמה ושלפה מאחורי הטלוויזיה את הפלייר של הפסטה-בר, התקשרה והזמינה לעצמה שתי מנות פנה: אחת עם קישואים בשמנת והשנייה ברוטב בטטה ובצל מטוגן. המלצר שענה לטלפון אמר לה שתוך 40 דקות המשלוח יגיע. הוא היה חביב, אבל נשמע כאילו במקביל משהו אחר מסיח את דעתו. מעניין מה.

 

היא קמה לבדוק את הארנק, וגילתה שהוא ריק. טיול נחמד לכספומט יעביר לי חמש מתוך ה-40 דקות, חשבה ודחפה את הרגליים לכפכפים.

 

בשדרה היו רק בנות. לא יאמן, עולם של נשים. שאגה אחידה נוספת נשמעה מכל הבניינים ברחוב, והיא חישבה: 3:0.

 

את הפסטה עם הבטטה היא סיימה עד הסוף, מזאת עם הקישואים נשאר בערך שליש. פתאום היה צלצול בדלת.

"קיצ, מה אתה עושה פה"? היא שאלה אותו, מופתעת בכנות.

"אהה, נראה לי שאני כבר לא אראה את המשחק השלישי הערב. תוניסיה-ערב הסעודית, את מי זה מעניין בכלל", הוא אמר לה וחיבק אותה חזק חזק. "נורא התחשק לי לראות אותך. אני הכי אוהב אותך כשאת מרשה לי לראות כדורגל".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים