חדר אורחים - שביתה בלב

טלי כהן-גרבוז


על הסרט "שביתה". בימוי: אסף סודרי, אמיר טאוזינגר. הפקה: לאה לוין. עריכה: ציפי רז. צילום: נדב הקסלמן, אסף סודרי, רם לי-טל. מפיק אחראי: איתי לנדסברג

 

לפני למעלה מעשר שנים, בתקופת כהונתו של אריאל שרון כשר המסחר והתעשייה, רכש ידידו אריה גנגר את מניות המדינה במפעל 'חיפה כימיקלים דרום', הנמצא לא רחוק מדימונה. סכום הרכישה היה 12 מיליון דולר. ערכו של המפעל המופרט, בכסף נזיל, היה כבר אז יותר מפי שניים.

מאז גנגר הרוויח הרבה מאוד מהמפעל הזה. חיפה כימיקלים מייצר אחוז ניכר מצריכת חנקת האשלגן בעולם. את הרווחים האלה הוא עשה, בין השאר, על גבם של העובדים שהועסקו, ונראה שעדיין מועסקים, למה לא, בתנאי עבודה לא ראויים וללא הזכות הבסיסית להתאגד.

 

הסרט המספר את סיפורם של עובדי-עבדי חיפה כימיקלים הוקרן סוף-סוף בשבוע שעבר בערוץ הראשון. מקיץ 2005, אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הופעל נגד שידורו בטלוויזיה מסע לחצים.

יוצריו יצאו בתגובה למסע נגדי של הקרנות אלטרנטיביות ברחבי הארץ ומפגשים בלתי אמצעיים של משתתפי הסרט עם קהלו.

'שביתה' הוא סרט תיעודי מהקשים והחשובים שנעשו בארץ בשנים האחרונות. המניע הראשון לעשייתו היה הרצון של יוצריו, אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, לעסוק בקשרים שבין הון לשלטון. סיפורם של עובדי חיפה כימיקלים דרום עלה כאופציה, לפני שידעו את ממדי הבשורה הרעה שהון-שלטון נושאים אתם אל אזרחים פשוטים.

 

הגיבורים, עובדי המפעל המפוטרים, מספרים על תנאי העבודה: השכר היה נמוך, עובד שביקש העלאה פוטר ללא הרהור שני וללא קשר למסירותו לכישוריו. מקומות הישיבה בחדר האוכל היו מעטים בהרבה ממספר העובדים, כדי שיצטרכו לפנות את מקומם לאחרים במהירות. תחושת חוסר יציבות ליוותה כל אחד מהעובדים כל הזמן. אבל הרע מכל היה התנגדותה הנחרצת של הנהלת המפעל לכל ניסיון התארגנות והתאגדות.

במדינת ישראל נותרו עדיין שרידי חקיקה שהורתם בעברה הסוציאליסטי, בתוכם הזכות הבסיסית להתאגד. על הזכות הזאת קמו עובדי חיפה כימיקלים דרום להגן, אחרי שחברם, אבי מור, אב טרי, נרדם במשמרת לילה ופוטר.

 

עמרם בן-סימון, אחד הגיבורים בסרט, מספר איך הוא וחבריו נשברו ובכו כשראו את מור תולש את תמונות ילדיו ומפנה את הארונית שלו במפעל. בפעם הראשונה אזרו העובדים אומץ ופנו בבקשה מאורגנת להחזיר את אבי מור לעבודה. ארבעה מהם פוטרו. לא היה מנוס מלהקים ועד. הוא הוקם ומנהיגו פוטר. המפעל לא הכיר בוועד ובתגובה הוחלט על שביתה. העובדים חסמו את שערי המפעל ולא אפשרו גישה למשאיות. מהר מאוד למדו השובתים על בשרם מה כוחו של גנגר, החבר והתורם. ראשונים הגיעו אליהם שוטרי דימונה, בשליחות השר לביטחון פנים אז, צחי הנגבי. לפי החוק אין למשטרה זכות להתערב בסכסוך עבודה. אבל כאן, מספר עמרם, טענו נציגי החוק שהגיעו בהנחיית פקס ישירה מהשר לפנות את השובתים כי 'כל יום שהמשאיות מחכות בנמל עולה הרבה כסף'.

 

אחרי המשטרה הגיעו מאבטחים בריונים שנשכרו על ידי המפעל, 'צ'צ'נים קרי מזג, גורילות, עם אלות'. האלימות הגלויה, כולל פציעות ושבירת עצמות, שהופעלה כלפי השובתים, תועדה על ידם במצלמה ביתית ומשמשת עדות נחרצת בסרט.

 

כשהצליחו להידבר עם המאבטחים התברר שהם הגיעו ממרכז הארץ כדי להתעמת עם חבורת עבריינים ושהם צריכים לטפל בה ביד קשה, בגיבוי מוחלט של המפעל. אחד 'הצ'צ'נים', כשהבין שמדובר באזרחים שומרי חוק, קם ונסע הביתה באוטובוס.

 

לסרט הזה אין סוף שמח. עמיר פרץ, שהיה אז יושב ראש ההסתדרות, הגיע למפעל, נתקל במאבטחים ואולץ לסגת בלי שניתן לו להיכנס.

חולשתה של ההסתדרות החדשה מול מפעל ההפרטה הגדול נחשפה. במהלך סחבת מכוונת שהנהלת חיפה כימיקלים דרום יצרה מול בית הדין לעבודה, ההסתדרות יעצה לעובדים לחזור לעבודתם עד לפסיקה. אחרי שחזרו, ההתעמרות בהם גדלה והזלזול של ההנהלה בוועד היה שלם. הזמן והלחץ גבו מחיר כבד. חלק מהעובדים נשברו, יעקב בוקובזה, ש'עבר צד' והצטרף לשובתים, אולץ להתפטר למרות שהיה קודם מנהל עבודה מוערך, מהטובים והיעילים במפעל. כעונש על הזדהותו עם השובתים למרות תפקידו, הוצא לו שם של 'עושה צרות' והוא לא יכול למצוא עבודה אחרת.

 

זהו לא סיפור עם יומרה להיות אובייקטיבי. המספרים שלו צמחו מתוך מעמד הפועלים והם מזדהים לגמרי עם גיבוריהם. פניהם של גיבורי הסרט, מובילי השביתה וכמה מבני משפחתם, צולמו מקרוב כשהם מתארים את קורותיהם אז ואחרי שכל זה הסתיים.

בכלל לא סיפור רשומון. סיפור אחד עם מסר עצוב אחד. קשה לא לבכות בסרט הזה. קורים בו דברים בנאליים שאורבים לכל אזרח במעמדות הביניים במדינת ישראל: פיטורים, התעמרות, הפרד ומשול, היעדר תנאים, מסעות הכפשה ואבטלה משפילה. עמרם בן סימון חוזר אל הסט של הסרט כנהג מונית.

יעקב בוקובזה עובד בעבודות מזדמנות. כמה ממשפחות השובתים התפרקו ללא תקנה. מתוך הסרט עולות כמה שאלות ותמיהות גדולות שנשארות ללא מענה: האם באמת זה היה כל כוחה של ההסתדרות, ואיפה, למשל, היו הוועדים הגדולים בכל הסיפור הקטן הזה.

 

מישהו זוכר היום את נאום הלווייתנים קורע הלב של חיים רמון, היום שר המשפטים החרוץ שלנו?

לילד הזה הוא התפלל כשקרא, ברוב דרמה, להמית את אחד המפעלים המיוחדים והחד-פעמיים של התנועה הציונית?

 

הסרט יצא בהפקת רשות השידור, הטלוויזיה הישראלית, מחלקת תעודה, בסיוע קרן רבינוביץ' - פרויקט קולנוע.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים