המונדיאל - על הדשא הגדול

 עמיר יפת, נירה כהן


סבלנות

האנגלי: עמיר יפת

  

סבלנות היא שם המשחק, נכון לרגעים אלה. כל ערב, בחצות ליתר דיוק, משתנה התמונה הכללית, ים הספקולציות גואה, הפרשנים אוכלים את הכובע שזה אך חבשו, כשהתיישבו בפנטהאוז המפואר של ערוץ המונדיאל, ועיקר תשומת הלב מופנה ליום הכדורגל של מחר.

סבלנות, כי המונדיאל הזה עדיין בשלב שבו הכוחות האמיתיים עוד לא יצאו לאור. שומרים כוחות, שומרים על תוצאה, ממעטים להמר על הכישרונות הצעירים, מעדיפים לשחוק עד טיפת הזיעה האחרונה את לשדם של הזקנים.

 

המכונה האנגלית אחרי המשחק השני, נראית משומנת, שבעה ועייפה עדיין מהחום הכבד ששורר בגרמניה. אבל לנו יש סבלנות. למפארד מחמיץ 4 שערים בטוחים? לא נורא. אנחנו מכירים אותו ויודעים שהשערים יבואו. ג'רארד הראה לנו בהינף רגל אדירה שזה נכון לאפס כוונות משך 88 דקות. הקריקטורה הארוכה שמשחקת כתורן מרכזי ברחבה, וטועה לפעמים בין רחבת הריקודים לרחבת ה-16 (קראוץ' מליוורפול), גם היא זקוקה הרי רק להרמה אחת מדויקת מהמאסטרו בקהאם.

הסבלנות משתלמת. בשביל גולים כאלה, אנחנו חיים 40 שנה בין שני המונדיאלים היחידים שנחשבים. כך שבחמ"ל האנגלי החלטנו לאמץ בתוקף את הגישה שאומרת שאת התותחים הכבדים אנחנו נראה במשחק השביעי שלנו (הגמר, כמובן). בינתיים, אין טעם לחשוף את כל הקלפים שלנו.

 

מהצד השני של התעלה הולך ונחרב לו עבר מפואר וכדורגל מענג צרפתי.

ריימונד דומנק, המאמן הצרפתי, הצליח להרוג משחק שהיה רשום עליו תבוסה לקוריאה.

אתה רואה את מיטב בחורינו, העידית של הכדורגל האירופי ומועדוני הצמרת שלה, לא מצליחים למנוע מההתקפה היחידה של הקוריאנים לסיים אותה עם כדור ברשת.

זידאן, שעשה לנו את החיים יפים יותר ומענגים הרבה יותר ב-1998 בגמר הגדול מול ברזיל, נראה כמו מה שהוא בדיוק - סוס שגמר מירוץ וצריך ללכת לאורווה.

הו מרד. כמה בכינו בליל יום ראשון ולמרות זאת, שני שליש של משחקי הבתים כמעט חלפו והתמונה הנפלאה של בין 10 ל-12 נבחרות מערביות, על טהרת הכדורגל שייסדנו במולדת, מתבהרת.

אל ארגנטינה המופלאה תצטרף גם ברזיל המשעממת והיהירה כל-כך, יחד עם אקוודור, ואולי-אולי גאנה של פנטסיל האדום שלנו וזהו. העולם יתחלק אז לשניים. חצאי כדור(רגל) ברורים למדי, הקבוצות הגדולות באמת עם שחקני מיליוני הדולרים שלהם, נציגות זעירה לדרום אמריקה והפתעה אחת ומענגת מאפריקה - שגם היא ברגעי החסד לא שכחה להזכיר לכולנו שבעצם מדובר בסניף של הפועל תל-אביב עם דגל ישראלי.

 

תום עידן התמימות

האפריקאית: נירה כהן

  

במוצ"ש ההיסטורי בו עמדה ישראל לערוך את הופעתה השנייה במונדיאל, ביקשתי שקט, פרשתי לפינה עם מספר 3 בשושלת הגרמנו/לאדינו מיציע 5 בבלומפילד. התעטפנו בטלית האדומה, פנינו לעבר המולדת החדשה של הג'וניור, שם עמד להופיע נציג האימפריה האדומה במדי נבחרת גאנה, ונשאנו תפילה לאלוהי הפנסטיל שתצלח דרכו ודרכנו. בזמן שירת ההימנונים ביצענו פעולת תקשור מהירה (ומאירה!!), ואז, ברגע של חוסר תשומת לב מצד השופט, דחפנו לג'ון לגרב את דגל הכחול לבן שיהיה למזל לברכה.

ג'ון קרץ לנו בהבנה ונוה (הלוחש לסוסים בדרך כלל) לחש "רוץ ג'ון רוץ!".

2 דקות ועוד לפני שהספקנו לתת בפיצה - אנחנו ביתרון 1:0 !!! ואז נגלה לראשונה המראה ההזוי:

כשחבריו לנבחרת נערמים מעדנות זה על זה, חוגגים את השער, רכן ג'ון לעבר הגרב ובעוד ה"אומה תעמוד שטופת דמע וקסם ותשאל מי אתם", שלף את דגל הכחול-לבן ויצא להקפת ניצחון ראשונה.

 

ברגעים אלה, יודע כל אוהד מנוסה, צריך לפנות בלב מקום לדאגה. כי מאז עלתה הולנד ליתרון 1:0 מול גרמניה בגמר המונדיאל ב-1974 בדקה 2, אנחנו כבר יודעים שהכל פתוח וצ'כיה עוד עלולה לחזור ובגדול.

חוץ מזה, הפרשנים לא מפסיקים לחזור על המנטרה שהקבוצות האפריקאיות תמימות, ולכן בסוף חוטפות על הראש.

אבל גאנה הוכיחה שהיא עשויה מחומרים קשיחים והציגה כדורגל למרחקים ארוכים. במשחק נפלא ומענג, שלא נפל מהקונצרט של ארגנטינה ערב קודם, תקפה גלים גלים את שערו של צ'ך, שנאלץ להצדיק את תואר השוער הטוב בעולם.

 

65 דקות, אמואה מוכשל, סמואה חוטף צהוב - והפנדל לא נכנס. הדופק מאיץ קצב וציפורניים כבר אין.

למרבה הפליאה - רוחם של הבחורים לא נופלת וכנגד כל הסיכויים והפרשנים מגיע הגול השני.

ואני מציינת בסיפוק - סוף סוף תם עידן התמימות של אפריקה!!! בפעם השנייה נשלף הדגל - ועכשיו אנחנו כבר נותנים לדמעות לרדת חופשי.

 

כאשר נשלף הדגל הציוני בפעם השלישית בסיום המשחק, אני מציינת לעצמי שצריך לבדוק עם

ג'ון האם זכר לשנן את מילות "התקווה". אחרי הכל, אנחנו על אדמת גרמניה.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים