דעת יחיד: צהוב שורף

רמי מורנל, רמת-השופט 


היעדר התשוקה - זה כל הסיפור של הכדורסל הישראלי * רמי מורנל מתחיל בסקס וגומר עם אנתוני פארקר

 

חינוך לפני שבוע עשיתי סקס בעמידה. נכון, אני יודע, זה ממש לא כזה חידוש, אבל בהתחשב בעובדה שהפרש הגבהים היה כ-40 ס"מ, בכל זאת חשבתי שמדובר באיזשהו הישג, אחרי הכול. נכון, אני יודע, אתם תאמרו שחצי מהפער הוא גם ככה מהמותניים ומעלה, אבל זה עדיין משאיר איזה 20 ס"מ לפחות בין חתיכות הפאזל שלי ושלה - וזה, תודו, עדיין מעיד על איזושהי יכולת לגמישות.

 

הייתי שמח להמשיך ולדון בהרחבה בנושא הזה ובדומים לו, שהם מרגשים לא רק בעודם קורים במציאות אלא גם לאחר מכן, על הדף - אך מכיוון שרשימה זו נכתבת לעיתון קיבוצי, צריך למצוא נושאים "חינוכיים" יותר מסקס (למרות שאני יודע שזה בעיקר מה שמעניין אתכם. מצטער, חברים - דברו עם המערכת).

 

כדורסל מי שעשה פעם אהבה, כתב ספר, רקד או שיחק כדורסל, ועדיין זוכר את התחושה, יודע שבמהות העשייה - הכול עניין של יצר. תשוקה. מי שאין לו תשוקה יושב עם החבר'ה ומעשן, או הולך לאוניברסיטה כי אמרו לו שצריך. והיעדר התשוקה, זה כל הסיפור של הכדורסל הישראלי. שלושים ומשהו שנה שאין לאף קבוצה, פרט לאחת, סיכוי ספורטיבי ריאלי לנצח (לא כולל עונה מקרית אחת אי-שם באמצע). השנה החליטו במנהלת הליגה לעשות מעשה: במקום סדרת משחקים שתקבע את זהות האלופה, יתקיים משחק אחד בלבד, כשהמנצחת לוקחת הכול. אחרי הכול, חשבו שם, גם על תחת של כלב מאירה השמש פעם בשנה.

 

הזדמנות בירושלים, שכבר שנים מנסה להוות איזושהי אלטרנטיבה למכבי, הריחו הזדמנות. הם הבינו שלא משנה איך תהיה העונה לכל אורכה - הם בסך הכול צריכים לעלות לגמר ולקוות שהשמש תאיר עליהם. הם רק שכחו שמכבי, כמו השמש, גדולה וצהובה, ויכולה לא רק להאיר אלא גם לשרוף.

 

אוהדים השנה האחרונה הייתה לא-קלה עבור החבר'ה בצהוב. אחרי שנתיים שעברו עם קונצרטים של כדורסל, סלי ניצחון ושני גביעי-אירופה, נראה השריון של המכבי יותר פגיע בעונה שחלפה - פיני הרבה לדבר על פרישה, מחליפים חשובים עזבו, וויל לא התחבר, שאראס ואני נסענו לארה"ב, אפילו פארקר הבלתי-נלאה סבל מעייפות לפרקים. ואם בפארקרים נפלה שלהבת - מה יגידו אזובי הואלס.

בזמני השגשוג, מגלים האוהדים את קבוצתם; בזמני הדעיכה, מגלה הקבוצה את אוהדיה. ואכן, אוהדים רבים לא היו בנמצא עת הזמנו, "אבוקדו" ואני, את שאר החברים, שבאו אתנו לכל נסיעה בשנים הקודמות, לבוא למשחק הגמר. נועה מצאה זמן להעביר דירה, אסף נשאר בצבא (שמירה על המדינה, הכול טוב ויפה, אבל מה עם שמירה על האליפות?!), עדי ו"שאראס" נשארו בקיבוץ (לדפוק באנגים), פרינס נסע לאמסטרדם לדפוק זונות (ובאנגים) ושאר החבר'ה היו עייפים או מעופפים או קמצנים מדי בשביל לבוא.

 

אליפות הדרך מהקיבוץ להיכל היא תמיד נעימה, כשמסביב יש חבר'ה טובים כמו "אבוקדו", שיחות על חלומות, תשוקה ומה שביניהם (ספורט), כשברקע בוקעים שירים מדיסק הנסיעות וזיכרונות מהיסטוריה של משחקים. רק חבל שברגע שהגענו להיכל נזכרתי שהפועל ירושלים, למרות הכסף, האוהדים ורצונות המנהלת, היא עדיין לא יריבה למכבי. אחרי שתי דקות כבר היה ברור שהאליפות, כמו השמש, הייתה ונשארה צהובה וכל שנותר הוא לחכות לפסקי הזמן בשביל לראות את המעודדות המהממות שהביאו במיוחד מאוקראינה, ובין פסק-זמן לפסק-זמן לנסות גם ליהנות מכמה הבלחות כדורסל יפות של החברים בצהוב.

 

פארקר ירושלים ושאר חובבי הכדורסל בארץ יקוו לראות אלטרנטיבות קצת יותר מיומנות בשנים הבאות, ואנחנו - הצהובים - אנחנו רק מבקשים שישאירו לנו את אנתוני פארקר, כדי שנוכל שוב לעצום את עינינו ולדעת שגם באירופה, כמו בארץ - חזרו העכברים למחילות, נצלה ישבנו של הכלב ויצאה החוצה השמש, לעוד קיץ של שקט.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים


תגובות למאמר


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים