ליאור וליאור לוקחים אליפות - ליאור קוויק ממסילות וליאור גלזר מניר-דוד, בני 12.5, הובילו קבוצת הקט-סל לאליפות

ליאור וליאור לוקחים אליפות

שלמה גלזר


ליאור (קוויק) מקיבוץ מסילות וליאור (גלזר) מקיבוץ ניר-דוד, בני 12.5, הובילו את קבוצת הקט-סל שלהם לאליפות * שלמה גלזר חוזר למגרש הכדורסל (בתפקיד של אבא ואוהד) ומדווח מהשטח

 

הניצחון בשבוע שעבר לקחה קבוצת הקט-סל (תלמידי כיתות ה-ו) של מסילות את אליפות ליגות הקט-סל של עמק בית שאן, גליל תחתון ודרום רמת הגולן - לאחר שגברה בגמר על ילדי קיבוץ לביא 48:61 וסיימה עונה נהדרת ללא אף הפסד. כוכבי הקבוצה היו צמד הליאורים: ליאור קוויק, שנבחר לחמישיית העונה וליאור גלזר, לו הוענק גביע "שחקן העונה"  .(M.V.P)למען הגילוי הנאות, וכפי שכבר הבנתם משם המשפחה של אחד הליאורים - הכתבה היא לא ממש אובייקטיבית.

 

הנוסטלגיה בעמק בית שאן יש מסורת כדורסל ארוכת שנים. הוותיקים בוודאי זוכרים את לילות השבת בהם הגיעו אלפים מכל רחבי העמק למגרשים הפתוחים בניר-דוד ובית-אלפא, לעודד את גבי טייכנר, משה הכהן ויורם כהן, כשקבוצות הקיבוצים - כל אחת לחוד ואחר-כך יחדיו - שיחקו בליגה הלאומית (שהייתה אז הליגה הראשונה). גם מיקי ברקוביץ' האגדי עוד זוכר היטב את הברחשים שהציקו לו במהלך המשחק בניר-דוד. גם במעוז-חיים הייתה קבוצה טובה, שהפכה לקבוצה אזורית, אלא שאחרי כמה שנים בליגה הארצית (השנייה) היא ירדה לליגה נמוכה, והכדורסל הלך ודעך בנוף הספורטיבי שבעמק.

 

הקמבק והנה, בשנה האחרונה, באו שני מאמני כדורסל: צור לביא (בן מזרע) וזיו רום (בן דברת), עם יוזמה להקים בית ספר לכדורסל בעמק. איש לא נתן למהלך סיכוי של ממש, אבל הם, יחד עם רכז הספורט של המועצה, ליקו פרחי (נוה-אור), הוכיחו כי "אם תרצו אין זו אגדה". וכאן אני נכנס לסיפור. אחרי שנים רבות בהן הייתי שחקן, מאמן ופרשן כדורסל - איבדתי עניין, מסיבות שונות, והדרתי רגלי מהמגרשים. כשליאור החליט לשחק כדורגל במסגרת בית הספר האזורי, לא התנגדתי. כשבא ואמר שהוא עובר לכדורסל, אמרתי לו "יופי" והמשכתי בשגרת יומי. כשהסעתי אותו לאימון הראשון במסילות (כפי שיודע כל הורה מופרט, ההסעות הן באחריות המשפחה) - הרגשתי שבא לי לבכות. מה שראיתי שם לא ממש שימח אותי. רמת הילדים שהתקבצו הייתה נמוכה מאוד, וחששתי שהילד יבזבז זמן לחינם. אבל, אתם יודעים, הילד החליט. כוכב הקבוצה היה ליאור קוויק ממסילות, הילד הצטרף אליו, ומהר מאוד השתלטו צמד הליאורים על העניינים.

 

המאמן כמו כל דבר, גם המאמנים מתחלקים לכמה סוגים: יש המאמינים בגישה החינוכית - שילמדו, יסבירו ולעולם לא ירימו את קולם, גם בלהט המשחקים והרצון לנצח; ויש שצועקים ומקללים כדי לדרבן את שחקניהם בדרך לניצחון הנכסף. זה ברמה האישית. ברמה הקבוצתית יש האומרים: בגיל הצעיר, תפקידי הוא ללמד את הילדים לשחק כדורסל, וזה העיקר. הניצחון חשוב, אבל נמצא במקום השני; ויש האומרים שהעיקר הוא הניצחון ושיש לעשות הכול כדי להשיגו, ואילו הכדורסל האישי והיסודות חשובים הרבה פחות. למזלם של הליאורים ושאר חבריהם - המאמן שלהם, זיו רום, הוא מהסוג הטוב: גם מאמין שחשוב לקדם את השחקנים ברמה האישית, וגם דמות של מחנך שמסביר ומלמד, ולעולם אינו גוער או צועק. באליפות הזאת, יש לו מניית יסוד.

 

ההורים המשחקים החלו. סדר שבועי של שלושה אימונים ומשחק הביאו אותי לבלות יותר ויותר סביב אולם הכדורסל. יחד עם הילד חזרנו למגרש, דיברנו על כדורסל, צפינו בטלוויזיה. בקיצור, אחרי כמה שנות גמילה (חלקית) חזר הכדורסל לסדר היום של משפחת גלזר, ובגדול. אגב, בעידן הקיבוצי החדש (הקיבוץ שלנו נמצא במודל משולב) מדובר בעיסוק לא זול. כדורים, נעליים, ציוד ונסיעות הפכו לסעיף מכובד בתקציב המשפחתי.

 

ככל שהליגה הלכה והתקדמה והקבוצה המשיכה לנצח, נוצרו במקביל שני צמדים: במגרש - הילדים, ליאור וליאור, מככבים ומנצחים. ביציע - האבות - דני קוויק ואנוכי החתום מטה, מעודדים. דני, אני חייב להודות, גדול עליי בכמה מספרים בקטע הזה. וגם המשפחה מצטרפת. אצל משפחת קוויק זה היה מהרגע הראשון, כולם (כולל מיקה, בת ארבע, והסבים) יושבים בשורה הראשונה במשחקי הבית, ומעודדים. אצל משפחת גלזר זה הלך קצת יותר קשה, אבל בהדרגה כולם הצטרפו, ולמשחק הגמר הופענו בהרכב מלא.

 

המשחק ל"פיינל פור" הגיעו ארבע קבוצות: מסילות ולביא מהליגה המזרחית, וגבעת-אבני ובני-יהודה מהליגה הצפונית. שיטת המשחקים היא בית וחוץ, והמנצחות עולות לגמר: מסילות גברה על בני-יהודה בשני המשחקים, ולביא הפתיעה את גבעת-אבני. משחק הגמר נערך ביישוב הצ'רקסי כפר כמא.

 

היה שם חם מאוד באולם, מהמתח וגם מהשרב. משפחות גלזר וקוויק, יחד עם עוד הרבה הורים נרגשים ועשרות מהילדים והנערים של עמק בית-שאן, מצוידים בתופים - הזיעו ביציע. זה לא היה פשוט. מצד אחד אתה מאוד רוצה שהילד שלך ינצח, שיהיה מרוצה, ואתה מודאג מה יקרה אם יפסיד, איך יתמודד עם האכזבה. מצד שני, הרי למדנו שזה לא אסון להפסיד, וזה רק ספורט. בקיצור, גם ההורים בלחץ.

 

חשבתי במה אני יכול לעזור והגעתי למסקנה שבחום הכבד התרומה הכי גדולה שלי תהיה לתפקד כ"נער מים". ותאמינו או לא, במהלך המשחק מילאתי פעם אחר פעם את בקבוקי המים של השחקנים. מבחינה מקצועית היה לי ברור כי מסילות טובה יותר, וכי אם שני הליאורים יתפקדו בלחץ וישחקו טוב - הקבוצה תנצח. בדקה השלישית כבר ידעתי שננצח. התוצאה הייתה  9:2למסילות, אבל חשוב מכך - את חמש הנקודות הראשונות קלע ליאור גלזר ואת ארבע הנקודות הבאות קלע ליאור קוויק. לא היה לי ספק שאם שני הליאורים "הופיעו למשחק" ומשחקים היטב, אין ללביא סיכוי. וכך אכן היה.

 

הליאורים הדבר היפה ביותר בעונה היה השילוב על המגרש והחברות מחוצה לו, בין ליאור לליאור. במצבים כאלה, בקלות רבה עלולות להתפתח יריבות ותחרות בין שני השחקנים המובילים בקבוצה, דבר שעלול להרוס אותה ולפגוע הן בקבוצה והן בהם. במקרה הזה, החיבור ביניהם חיזק את הקבוצה. במשחק אחד, כשליאור (קוויק) הצטיין, ליאור (גלזר) נתן לו את הבמה ואת הכדור, ובמשחק אחר, כשליאור (גלזר) היה "חם", ליאור קוויק חיפש אותו. באימונים הם אתגרו אחד את השני לעבוד קשה ולהשתפר. זה היה תענוג אמיתי (גם כהורה וגם מבחינת המשחק), לראות את הילדים משתפים פעולה, מפרגנים ומנצחים.

 

ועוד מילה: הליאורים היו הכוכבים, אבל הם לא ניצחו לבד. גם חן חבוט ויסמין קוג'מן (הבת היחידה בקבוצה), ועומר בן-ברוך ועדי מזרחי - שיחקו היטב ותרמו לאליפות הזאת. למחרת, בבית הספר היסודי "רימון" במסילות, קיבל שלט גדול את פני האלופים והחגיגה הייתה בעיצומה. טוב, לא בכל יום זוכים באליפות.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים