ספרים, רבותי, ספרים - ספרים שאהבנו

ספרים, רבותי, ספרים

שירלי זינגר, שלומי לאופר, יוסי שריד, נעמיקה ציון, נרי שוטן, קרני עם-עד, יזהר בן נחום, מירב איילון, מאיר עוזיאל, תחיה שירן, תמר רז, ארנון לפיד, אורה ערמוני, סמדר סיני, טלי גורן ספיר


נביחות משלנו

שירלי זינגר

 

שירלי זינגר על "נבחי הכלב של חגי", ספרה של גרדה כהן

 

כשהייתי קטנה, הייתי משוכנעת ש"נבחי הכלב של חגי" (הוצאת "אל"ף", 1982) הינו ספר מוכר וידוע בכל בית ולכל ילד, ומאז שקראתיו לראשונה (וחזור וקרוא בהמשך), כל כלבלב לבן-מלוכלך מתולתל ומדובלל היה בשבילי "נבחי". שנים לקח לי להפנים שהספר החמוד הזה, שכתבה גרדה כהן מאילון, אלמוני אפילו לקורא הקיבוצי המצוי. ואוי, כמה חבל.

 

חגי הילד חי לו בקיבוצו את חייו הקטנים המאושרים וחולם שיהיה לו כלב. לאחיו אהוד יש ארנבות, לאחות נעמי חזירי ים, נירה מגדלת את החתולה לטיפה ואפילו אבא מביא הביתה צבים, לטאות, חרדונים ושממיות. ורק לחגי אימא לא מרשה כלב. רוצה הגורל, ונבחי, הכלב שמגיע בטעות לקיבוץ, מוצא דוקא את אימא של חגי.

 

כך מתחיל סיפורם של נבחי, כלב הפודל הלבן הקטן, בעל העיניים השחורות, "כשני כפתורים נוצצים בתוך סבך של צמר לבן", ושל חגי, הילדון הג'ינג'י העקשן, והקורא מלווה את שניהם לאורך חוויות וסיפורים בין שבילי הקיבוץ, ואפילו בהצצות קצרות החוצה.

 

הסיפורים הללו כל-כך "משלנו", שלא צריך להסביר. בלי מהי קבוצה או מיהי המטפלת, בלי מהו חדר האוכל ומיהו הגזבר. וכמה הזדהות סוחט מאתנו הסיפור על הילדה ה"עירניקית", המפונקת והמגונדרת, שמגיעה ורוצה לקחת לחגי את נבחי. "אני רוצה שני כלבים", היא אומרת לקיבוצניק הקטון ההמום, שמנסה לשכנע אותה בנימוקים סוציאליסטיים להשאיר את נבחי אצלו. או כשחגי מאבד את אימא ברכבת ועונה שהוא גר "ליד פרומקה", ולא מבין למה כולם צוחקים...

 

כמה התגאיתי תמיד שנבחי האמיתי לא רק היה גם היה - אלא אף היה "הכלב של קבוצת נרקיס", הקבוצה של אמי. אפילו עכשיו אני שמחה לחזור ולהיזכר בתמונה הדהויה, בה מציץ נבחי בצבעי שחור-לבן, ולו עיניים שחורות ככפתורים, ונביחתו הצוהלת נשמעת עד היום.

 

השיר שלה ושלי

שלומי לאופר, בעל מדור הרכילות "העלוקה" ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות"

 

שלומי לאופר על "כמו צמח בר", ספרה של רחל שפירא

 

צריך להודות באמת: אני מתחזה. זה רק בינינו, ואני סומך עליכם שלא תגלו לאף אחד, אבל אני לא באמת קיבוצניק. נולדתי וגדלתי בחדרה, עיר קטנה למרגלות גן-שמואל, המשלבת בתוכה את ריח הפרות של הקיבוץ עם ארובות תחנת הכוח שעל החוף. אבל מיום שבו עמדתי על דעתי (לא כולל טקסי שבועות בגן-שמואל אורגינל) ידעתי שאני חייב לעצמי "קיבוצניקיות" ברזומה והעתקתי את מגוריי אל קיבוץ העוגן למשך שנה וחצי נפלאות. תם הווידוי ואפשר להתחיל בטקס.

 

יש הרבה ספרים שמזכירים לי ריחות או צלילים של קיבוץ, אבל באופן חצי-מוזר דווקא ספר שירים מתחבר לי במיוחד להוויה האינטימית, כמעט מציצנית, של הקיבוץ - ספר השירה של רחל שפירא, מקיבוץ שפיים. בשנת 1985 איגדה הוצאת הקיבוץ-המאוחד מבחר משיריה המולחנים, המוכרים והמושרים בפי כל. את הספר עיטרו ציורים של נתן טל, שבז'רגון המקצועי שלי קוראים לו אושיה, ואפילו סלב בגזרת ההתיישבות העובדת. שם הספר "כמו צמח בר", אחד המוכרים בשיריה של שפירא, ויותר מזה - אחד הסממנים שהכי מתקשרים לי עם נטע זר בחברה קיבוצית.

 

"אומרים לי שנולדנו / בתבנית קטנה מדי / אם נחרדנו או מרדנו / יסלחו לנו ודאי // ואומרים לי שנועדנו / להבין כמה פרטים / אם חששנו לא נטשנו / את מגרש המשחקים...".

 

שפירא כתבה את הזעקות הכי גדולות שלי הרבה לפני שלמדתי לדבר, ובשנים הכי סוערות ואמוציונאליות הרשיתי לעצמי לבכות אתה ודרכה, מצאתי במילים שלה את התחושות שלי והתרפקתי על "תאורת חצר", "כמו עשב בניסן" ו"לו ידעת", כאילו היו שירים שאני כתבתי בעצמי. "פעם ראיתי ציפור בגשם / כולה רועדת בקור / לא היה בה כוח לעוף / ולא נמצא לה מסתור // לו היה הדבר בידי / הייתי עושה מעשה / הייתי לוקחת אותה אל ביתי / ונותנת לה מחסה"...

 

גם אני הייתי ציפור בגשם והרגשתי כמו צמח בר, ובמילים של רחל שפירא טמונים הרבה כאב והרבה בדידות והרבה געגועים ותחושה מתמדת של זרה, כמעט נרדפת, כמעט נטרפת על-ידי עצמה. עד היום אני חוזר אל אותם השירים, גם אל אותן מנגינות ואותם ביצועים מוכרים, כדי למצוא בהם נחמה ברגעים קשים.

 

"פעם הייתי ציפור בגשם / כמותה, כמו הציפור / לא היה בי כוח לשיר / ולא נמצא לי מסתור // לו היה הדבר בידך / היית עושה מעשה? / היית לוקח אותי אל ביתך / ונותן אף לי מחסה?"

 

החסד הפשוט של המילים

נרי שוטן, טבריה, בן שפיים, חבר בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד

 

נרי שוטן על "אדבר איתך", ספרה של רחל שפירא

 

כשאתה חיוור מצער,

מתחפר בשתיקתך -

תן לי לדבר אליך

וללכת בין צלליך

להיות איתך

 

זהו הבית הראשון משירה של רחל שפירא, חברת שפיים, "אדבר איתך", שמו של הספר שבחרתי (הוצאת הקיבוץ-המאוחד). הספר מכיל בתוכו את כל שיריה של רחל שפירא. אני קורא בספר הזה דרך-קבע, הן בעיתות משבר והן בשמחה, משום שהשירים בו נעים בתוך המתח התמידי שבין רצונו של האדם בקשר, בקרבה, לבין הקושי העצום, השורף והכואב שבהיחשפות.

 

קשה לכתוב ברשימה אחת על כל-כך הרבה שירים, כל-כך הרבה מקומות, כל-כך הרבה רגשות אנושיים מפעמים - אולם, בעיניי, בין השורות מגולם סיפור חייו של אדם, ובטוחני שכל אדם יוכל למצוא את נפשו בין המילים.

 

הקיבוץ, מראשיתו, בא לתת מענה על אותה בדידות קיומית של האדם וניסה - ובחלק מהמקומות עדיין מנסה - לתת לאדם את הביטחון שבקשר, את החברים מסביב, את תחושת היחד. ושוב, אותה שניות אין-סופית בין הרצון בקשר לבין הפחד מפתיחות.

 

רחל שפירא, בחסד הפשוט של מילותיה, מצליחה לתאר זאת בצורה מופלאה. ככל שאני קורא יותר בספר, אני מרגיש כאילו נכתבו השירים עליי. המילים חודרות עמוק לתוך הנפש הסוערת, כאילו "מכל נבט ועלעל נוטף הטל, ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל..." ("לו ידעת").

 

אם בקיבוץ עסקינן, הרי באדם עסקינן, במאבקו התמידי לשחרור רוחו מכבליה. השירים מבארים ומציפים את הקשיים והפחדים, אך יחד עם זאת נושאים בתוכם את רוח החיפוש התמידי והעיקש אחר נפשו של האדם - נפשי שלי.

 

...לא להתמעט וגם לא להימלט

ותמיד לשאוף ללכת הלאה.

ללכת זה אומר לא להסתלק

כן, כוונתי לומר: לא להסתלק

אמצע הדרך -

ויש גם בזה ניסיון

עוד יום, עוד יום.

 

אני נושא ספר זה לכל מקום ומשתמש בשירים יום-יום, אולי בגלל אותה תחושה של "צמח בר", אולי בגלל אותו "קו של אור וקו של חן וקו של חסד" ואולי משום חריפותו של עוד יום... משום שאחרי הכול, "על הגשר הנטוי יש תקווה ויש סיכוי...". אני מאמין.

 

האופק, החלומות, והמציאות

יוסי שריד, לשעבר שר החינוך, השר לאיכות הסביבה ויו"ר מרצ. פובליציסט ומשורר

 

יוסי שריד על "הוא הלך בשדות", ספרו של משה שמיר

 

אני מחזיק בידי את הרומן "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, שנדפס בארץ-ישראל, 1947, בדפוס השומר-הצעיר מרחביה. העותק הזה כבר מתפורר מזוקן, ממש כשם שההוויה עצמה התפוררה. אורי, גיבור הספר, הלך בשדות, חצה את האופק של חלומות הנעורים - ולא שב. העותק שבידי נושא הקדשה אישית של הסופר לחותנתי ולחותני, שהם דודתו ודודו: "לבן-ציון ולפניה, ואם לא יקרעוהו בטרם יקראוהו - גם לשני 'התכשיטים' שבבית (הכוונה לאשתי, דורית, ולאחיה, נחום). למען יזכרו את אליק הנחמד עם האוטו, אליק שאהב אותם ללא גבול, שיהיו כמוהו ושיהיו ראויים לו. באהבה - משה". והתאריך - 2.2.48.

 

כעבור חודשים ספורים עובד הרומן למחזה, והתיאטרון הקאמרי העלה את ההצגה על הבמה בחודש מאי 1948. שניהם, הספר והמחזה, הם "הסיפור הקיבוצי שלי". אורי, הצבר הקיבוצניק, מייצג את הקיבוץ כפי שהיה אז, ואילו מיקה, פליטה יהודייה מפולין, מייצגת את הקיבוץ כפי שהוא עתיד להיות; הוא, הנער העברי הלוחם, איש הפלמ"ח, שהקיבוץ והמדינה בראש מעייניו, ואילו היא מרוכזת ברשות היחיד, באהבה הפרטית שלה, בחדר המשפחה שלה. אורי נהרג ומיקה נותרה בהריון, לבדה, ומחליטה ללדת את ילדו של אהובה. אני מוכן להמר שהבן דומה פחות לאבא שלו ודומה יותר לאימא שלו. אולי יותר מדי דומה, לצערי.

 

מותר לצאת מהמסגרת

נעמיקה ציון, הקיבוץ העירוני מגוון בשדרות, מנהלת התוכניות במרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים

 

נעמיקה ציון על "אתי ונעמה", ספרה של דקלה

 

בראשית שנות השבעים ראה אור ספר הילדים "אתי ונעמה" (צילם: ארוין פרקש, כתבה: דקלה, (כך במקור, ללא שם משפחה) הוצאת עמיחי, תשל"ב) המקפל בתוכו את סיפורו של החינוך המשותף בקיבוץ. מהר מאוד הפך הספר לקלאסיקה שהזינה דורות של קוראים וקוראות צעירים, בעיר ובכפר. לכאורה, זה סיפור פשוט ותמים. אימא יוצאת לעבודה. שתי בנותיה עוזבות בחשאי את בית הילדים ובורחות אל המרעה לחפש אחריה. שעות גנובות עם אימא, ארוחת בוקר מאושרת בחיק הטבע, טיול חקרני אחר סודות הבריאה (פרת משה רבנו) בחברת הכלבה ליקה, וחזרה אל בית הילדים מהר ובשקט, לפני שיתגלה סוד הבריחה הגדולה. את הטקסט מלוות תמונות שמספרות את הסיפור כמעט במבט קולנועי: עולם נשכח של מדבר, צאן, דרכי עפר מאובקות, מיטות ברזל, קירות עירומים, ילדים בגופיות ובמכנסי "גומי". משונה, אולם גם כעבור 35 שנים הוא עדיין אחד הספרים שילדי המותגים והצגים אוהבים להירדם אתו בלילה.

 

תהיתי למה.

 

קריאה ראשונית ושמרנית תזהה בנקל את כל הסטריאוטיפים והציפיות החברתיות שהחברה הקיבוצית דאז הזריקה אל תוך הוורידים החשופים של בני הדור הראשון והשני. הגעגועים החבויים להורים, המתגוררים בנפרד מילדיהם ומקדישים את רוב זמנם להגשמת משימות ציוניות נאצלות: "אימא, אימא, בואי לומר לי שלום. אך אימא לא שמעה את קולה של אתי. כי הרעש מסביבה היה גדול מאוד. הכבשות פעו, הפעמונים צלצלו"; הדיכוי האמוציונאלי האוסר על הבעת רגשות בפומבי: "אתי נשארה לבדה על יד החלון, אך לא בכתה. אין היא מאלה שבוכות"; וגם הסוציאליזציה, התובענית והמבורכת בעת ובעונה אחת, הקוראת לראות את האחר ולהתחשב בצרכיו: "הילדים עדיין ישנו במיטותיהם ואתי נזהרה לא להעיר אותם".

 

אולם קריאה דקדקנית יותר תגלה מסרים סמויים מן העין, כמעט חתרנים לרוח התקופה. את הספר כתבה אישה. שלוש גיבורותיו הן נשים. האם, רועת צאן, משכימה עם בוקר לעבודה "גברית" קשה ומיוזעת, הרחק מן הבית, בשמש הקופחת. טקסט נועז בהחלט לכל מי שגדל על שירי ילדים שניסחו באופן קטגורי את ההבניה החברתית: "אבא הלך לעבודה, יביא לך מתנה" או "אימא מחכה בבית, איפה יוסי, אין חלב".

 

שתי הבנות השבות בצהריים מן הטיול החתרני נתקפות בחרדה המוכרת כל-כך לכל בן קיבוץ נורמטיבי: "דרך סדק הדלת הציצה נעמה לחדר האוכל של הילדים. שמחה הייתה לשוב.. רק קצת פחדה: מה יגידו הילדים? מה תגיד המטפלת?". אך הפלא ופלא, הסיפור מדלג בקלילות על פרק הנזיפות והטפות מוסר, ושתי הילדות מחליקות בעליזות למקלחת המשותפת ולארוחת הצהריים, למרות ש"שם בשדה... כל כך שונה היה האוכל". רוצה לומר, שלא רק הצייתנות משתלמת. לא כל הזמן צריך לרצות. מותר לשבור את כללי המשחק, מותר לברוח לפעמים, מותר לצאת מן המסגרת, ולהצליח לחזור הביתה בשלום. ומי פורץ את המסגרת? הנשים, דווקא.

 

קריאות רבות ניתן לקרוא בטקסט הזה. קריאה שמרנית, חתרנית, מוסרנית, פמיניסטית, ועוד. ריבוי הקריאות השונות הוא, בעיניי, גם סיפורו של החינוך המשותף, שכה מרבים "להתעלל" בו בשנים האחרונות - הוא רב-פנים ומורכב. לא רק מערכת דכאנית שהולידה פס ייצור של שטנצים ו"שרוטים", שראו בה את המקור הרעיל והבלעדי לכל פצעי הנפש, כי אם גם מערכת מרחיבת דעת, חקרנית, יצירתית, שעיצבה אלטרנטיבה חברתית ותרבותית וצרבה בזיכרון אינספור רגעים מרוממי נפש ובעלי משמעות. על כל פנים, בחלק מאתנו. שאם לא כן, איך חילץ מבטנו החינוך הקיבוצי כל-כך הרבה יוצרים, אינדיבידואליסטים, אמנים, פורצי מסגרת וסוללי דרכים שונות ומשונות? הריבוי הזה של נקודות המבט הוא סוד כוחו של הספר, כמו גם של נשוא הספר - החינוך המשותף, והוא שהופך אותו חי ובועט גם כעבור שנים כה רבות.

 

הספד לחלום

קרני עם-עד

 

קרני עם-עד על "שבעה", ספרו של אברהם בלבן

 

בזמן הנסיעה ברכבת, מתל-אביב לנהרייה, יש המון זמן להרהורים ולחיבוטי נפש. וכך אני יושב ברכבת המקרקשת ומתלבט בין "ארצות התן" ו"קיבוץ יגור, טיוטה" לבין "קירות עץ דקים" ו"חבורה שכזאת".

 

מיד לאחר שירדתי בנהרייה, עיר המחוז של קיבוצי, הבחנתי בדוכן מאולתר של "ספרים משומשים כל אחד עשר שקל" (לשון שלט הבריסטול). רפרפתי קלות על הכותרים וגיליתי ביניהם את "חצרו של קיבוץ" - ספר צילומי קיבוץ של פטר מירום מחולתה. מיד גייסתי מטאפורה חבוטה שמנעה ממני לרכוש את הספר הוותיק: "חצרו של קיבוץ" ב-10 ש"ח בלבד? האם ההפרטה האכזרית חלה גם על הזיכרונות? וכמה נשלם עבור "קניונו של קיבוץ", או בעד "חצרו האחורית של קיבוץ?"

 

בדרך מנהרייה לקיבוצי, עדיין שקוע בתוגת הקיבוץ ושברו הספרותי, החלטתי לבחור ב"שבעה" של הסופר המשורר וחוקר הספרות ד"ר אברהם בלבן, בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. שש שנים אחרי צאתו לאור של הספר (והראיון שערכתי עם בלבן בעקבותיו), עדיין נחשב "שבעה", לפחות בעיניי, ל"אורים ותומים" של נרטיב הילדות, ההתבגרות וההתפכחות של "ילדי החלום", בני הקיבוץ.

 

בלבן, בן חולדה, חוזר לקיבוצו כדי לשבת "שבעה" על אביו שנפטר, אבל מוצא עצמו "יושב" ומתאבל על מות הקיבוץ שהכיר. באמצעות מפגשים עם חברי כיתתו ובני משפחתו, עורך הגיבור "פוסט מורטם" כואב ואמיץ לקיבוץ ולבית בו גדל ואותו עזב. כך כותב הבן המקונן על דמות האב, ודרכו על דמות הקיבוץ המנוח. "...אם לא עליו, יכולתי לבכות על הציוויליזציה של ילדותי ששרידיה היו מוטלים, סדוקים ומחלידים, בכל פינה. הייתי ילד חלום, ילד מעבדה. עד היום אני מתעורר לעיתים בבוקר ובראשי מנגינה זו או אחרת מהחלומות ההם, כאילו הייתי תיבת נגינה, תיבת חלומות ישנה. אם לא נמצאה לי דרך להתחבר לדמעות בבית הקברות, מול עיני הקהל הבוחנות, יכול הייתי לבכות בצנעה, בבית אימא, או בדירה שהעמיד לרשותנו הקיבוץ לימי השבעה. הייתי צריך למצוא הזדמנות כלשהי לבכות ולא מצאתי" (מתוך "שבעה").

 

כבר שש שנים, מאז השינוי בקיבוצי, גם אני, כבלבן, יושב שבעה. מספיד את החלום, את החזון, את התקווה שנגוזה. "...בעוד שנים יכתוב כאן עמוס עוז סיפורים מרעישי לב על תנים החושפים בלילה את שיניהם, שטופים ביצרים, נושכים בחזון שהביא את האנשים לכאן. אבל לא התנים הם אסונו של הבית הזה, לא התשוקות החנוקות, אלא האהבה שכבתה בצפיפות החדרים האלה" (מתוך "שבעה").

 

המקום היפה שלי

יזהר בן נחום

 

יזהר בן נחום על "מקום אחר", ספרו של עמוס עוז

 

את ספרו של עמוס עוז, "מקום אחר", קראתי לראשונה בגיל הנעורים, ועד היום לא קראתי ספר בלטריסטי טוב יותר שעניינו הקיבוץ. איני רוצה לפגוע באיש מבין הסופרים האחרים שעלילות ספריהם מתרחשות בקיבוץ, אבל לטעמי, עוז נמצא בליגה אחרת. לא במקרה מסתיים הספר במילה "אהבה". הספר מתאר את הקיבוץ במבט אוהב, פקוח-עיניים, אבל אוהב. "כפר משוכלל ומשמח לב" הוא שמו של הפרק הפותח את הספר, שבו מסביר עוז את ההבדל בין הכפר האירופי ובין הקיבוץ, וכיצד מבטא השוני במבנה הפיזי בין שני סוגי היישובים הבדל מהותי בתפיסת העולם.

 

עלילתו של הספר רצופה חטאים, אך - בניגוד לאופנה הרווחת זה שנים מספר, להשחיר את דמותו של הקיבוץ ולייחס כל דבר רע המתרחש בתחומו לדרך חיים ואידיאולוגיה שגויה ומעוותת - המסר העולה מהספר "מקום אחר" הוא, כי בקיבוץ מתרחשים דברים רעים משום שהוא מאוכלס בבני אנוש ולא במלאכים. קיבוץ "מצודת רם" הוא בדיוק הקיבוץ שבו עברה עליי ילדות יפה (למרות או בזכות הלינה המשותפת, אבל ילדות יפה). אינני חש הזדהות עם הקיבוץ המתואר ב"הוא הלך בשדות", שהתקופה המתוארת בו קודמת לתקופת חיי, ואיני שותף לאלה המתארים את הקיבוץ כמקום שעיקר הווייתו היא התעמרות קטנונית ומרושעת באלה החיים בו ואינם הולכים בתלם.

 

עבורי מצודת-רם איננו "מקום אחר". הוא המקום שלי. המקום שהיה לי ושכעת אני צופה בעצב בגסיסתו ושמח שזכיתי להיות חלק ממנו.

 

טעם של פעם

מירב איילון, עין-גדי, דוברת קיבוץ עין-גדי

 

מירב איילון על "נפנוף של מטפחת", ספרו של ראובן קריץ

 

לפני שעות מספר התבשרתי, המומה, על פטירתו הפתאומית של חבר כאח, שיחד גדלנו והתבגרנו, והרבינו לקרוא ולחלוק אהבות. יובל שחל, בן עין-גדי, בוגר ממני בשש שנים; איש של מילים וספרים וידע והגות, שהיטיב לכתוב ביד קלה ובעומק מחשבה. איכשהו, הידיעה, שטרם הפנמתי, על היעלמותו של יובל - מחוברת לקסם הנוסטלגי של ילדות ונערות בקיבוץ ולספר המאוד אהוב שמבטא עבורי את מהות הכתיבה הקיבוצית.

 

הספר שלי היה - אז וכך גם היום - ספר קטן, מצהיב, עם שפה ארכאית והתלבטויות של הימים ההם; אך ההתרגשויות, הרגשות, האהבות והחיפושים של אז, כוחם יפה גם היום. "נפנוף של מטפחת", ספרו של ראובן קריץ, הוא הספר שמייצג עבורי יותר מכל את הקיבוץ: את הילדות, את הזיכרונות והגעגוע שלי לסבא וסבתא ממשמר-העמק, ואת הנערות שלי אז, שנעה בין מסלולים דומים אך שונים של קיבוציות והתבגרות. בין עין-גדי למשמר-העמק, בין אהבת העבר והרומנטיקה, בין מציאות של התבגרות ונעורים בחברה קיבוצית. ילדה קטנה אוהבת ספרים, שאי-שם, בין התלהבות מדיימון ראניון והתמכרות לג'ראלד דארל, מגלה את הספר הקטן והאידיאליסטי הזה וחוזרת שוב ושוב לאורך שנים לקרוא בו. הדילמות, הגיבורים, האהבות, החיפוש, ההתלבטויות, הכאבים, הקשיים והחברותא, כל אלו שקסמו לי אז, נשארו חבויים אי שם בתודעה. עם קבלת המשימה לבחור ספר המייצג עבורי את הקיבוץ, בבת אחת חזרו הזיכרון והטעם והניחוח של אותו ספר קטן ומצהיב, ויצאתי למסע חיפוש אחריו, תוהה אם לא נס לחו, האם מה שקסם אז, לפני עשרים שנים, כוחו יפה למי שאני היום.

 

יגעתי ומצאתי. שקעתי לתוך אותו ספרון, שנראה כאילו נעשה יותר ארכאי ודפיו כבר מתפוררים מיושן, אך עדיין משתמר בו התבלין שקסם לילדה מאז וממשיך להלך קסם על האישה שהנני היום. ושוב חוזרת ועולה ההכרה שאולי הדילמות שהספר מעלה - ניחוחן קורץ לי, כהיסטוריונית, אבל הגיבורים ומסעם כוחם יפה עדיין, גם בחלוף השנים. כי לא משנה מה קרה לבית הקיבוצי ולתנועה בכללותה, עדיין היא בנויה מאנשים ואהבות ותשוקות וסודות ומעל לכל - מהרצון למצוא את המנוחה והנחלה בניואנסים האישיים.

 

המתח הרוטט בין הדורות

מאיר עוזיאל, בן נצר-סרני, סופר, עיתונאי וסאטיריקן

 

מאיר עוזיאל על "דודי ורעי", ספרה של נעמי פרנקל

 

בין ספרי הקיבוץ וקטעים הכתובים על הקיבוץ, יש רבים שהייתי מציין. רק לאחרונה, במופע ספרות על במת "צוותא", בשם "אבא מביט באש", מיצירותיו של אבא קובנר - שערכתי במסגרת 50 שנה לצוותא, וכהצדעה של צוותא לתנועה הקיבוצית - העלה שלוימל'ה בר-שביט קטע של אבא קובנר על דמות בקיבוץ, יעקוש. אותו חבר קיבוץ, שקיים אולי בכל קיבוץ, שהוא אף פעם לא בין הנחשבים, עושה את כל העבודות, קצת לא שומר על כבודו, וקצת נראה לא פרודוקטיבי, אבל הוא הכרח בכל קיבוץ. אחרי שהוא כבר איננו, מסתבר שאת העבודות הלא-חשובות שלו צריכים למלא שלושה חברים, שכיר ומתנדב.

 

אי אפשר גם בלי להזכיר את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, מגדולי הסופרים הישראלים, שאולי יצר את הדמות של הקיבוצניק בספר הזה. אבל במאה המילים שנותרו לי אני רוצה להחיות לרגע את הספר הקיבוצי הגדול מכולם בעיניי: "דודי ורעי" של נעמי פרנקל. זהו, בכלל, אחד הרומנים הישראליים הטובים ביותר שנכתבו, על המתח הרוטט בו בכל דפיו: בין דור המייסדים הספרטני של הקיבוץ לבין נהנתנות הדור הצעיר; בין אהבה ממוסדת של הדס לבעלה, לבין משיכה אל החבר הטוב ביותר שלו; בין פריקת עול המסורת היהודית בקיבוץ, לבין הכוח המגנטי של היהדות המושך אליו; בין האידיאל הקיבוצי היפה, לבין חיי היום יום ששוקעים לעיתים לתוך סבך של רכילות ונדנוד (כאשר אחד משומרי העקרונות הגדולים רואה שחברה מנצלת בוקר חופש ושומעת בחדר הקריאה מוזיקה בפטיפון, הוא רץ בכל הקיבוץ וזועק: "מה זה? נגינת פטיפון בשביל איש אחד?"). ספר גדול.

 

נעמי פרנקל ראויה, אולי, לתואר גדולת סופרות ישראל, גם כי זהו אחד הרומנים היפים שנכתבו, וגם כיוון שהיא פרצה דרך לסופרות בדור שבו היו מעט סופרות נשים - לא כמו היום, כשרוב הספרים החדשים נכתבים על-ידי נשים. ל"דודי ורעי" יש ספר המשך, כידוע, בשם "צמח בר", גם הוא על רקע הקיבוץ בעמק. הספר הפך גם לסרט טלוויזיה, ובזמנו היה רב-מכר, ובצדק. כיום הוא מופיע בהדפסה חדשה בהוצאת "גפן", יחד עם שאר כתביה ועם ספריה החדשים. את האחרון, "פרדה", היא כתבה בהיותה מעל 80. אני יודע שכעת היא כותבת עוד ספר. שתאריך לנו ימים.

 

שורשי הישראליות

תחיה שירן

 

תחיה שירן על "מלכת שבא הקטנה", ספרה של לאה גולדברג

 

כמה שמחתי לגלות ש"מלכת שבא הקטנה" (מצולם על ידי חנה ריבקין-בריק, מסופר על ידי לאה גולדברג, הוצאת ספרי צבר בע"מ, תל-אביב, 1956) עדיין נמצא בכוננית הספרים שלי! הוא ממורטט ומצהיב, דפיו מאיימים להיפרד מהכריכה (שעליה צילום של שני בנים ובת מנגנים בחליליות, רגליהם היחפות נטועות בשביל צר של קיבוץ מוקף עצים ופרחים) - אבל הנה אני שוקעת בו שוב, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז שעיני-הילדה שלי בלעו אותו לראשונה.

 

אל חברת הילדים בקיבוץ "כפר-הרמה" - שהגיעו ארצה כפליטי מלחמת העולם השנייה ממזרח וממערב - מגיעה יום אחד "ילדה חדשה" ממרוקו, יעל. הכינוי "מלכת שבא הקטנה", שמדביקה לה חברת קיבוץ "שלא נזהרה בלשונה" - הופך בפי הילדים לביטוי של לעג. מכאן ואילך מוחתמת יעל בסטיגמה, הפותחת פרשייה של חרם הדדי, התבדלות ומועקה: ילדה יחידה מול ה"חבורה".

 

יום אחד יוצאים הילדים לטיול שנתי. יעל מסרבת להצטרף... "ורק בצאתה מחדר-האוכל חשה פתאום את כל כובד בדידותה". זוהי גם נקודת המפנה: אחרי בכי משחרר בחדר הריק, משוטטת יעל בלי-משים אל המעברה הסמוכה לקיבוץ. לפתע אופפת אותה החמימות הבלתי-אמצעית של שוכני הפחונים. מאז היא מבקרת שם יומיום, עוזרת לילדים ולמבוגרים, ומתבשמת בתחושת המשפחתיות החדשה. בשובם מהטיול מתגלה לילדים, בהדרגה, "יעל חדשה", ההופכת למנהיגה. בהדרכתה מגיעים כולם אל המעברה, ובעקבותיהם גם חברי הקיבוץ, לתרום ולהיתרם. יעל הופכת לחלק בלתי נפרד מהחבורה.

 

זהו, לכאורה, ספר לילדים - אבל יש בו נגיעה מהותית, בוגרת, הן ברבדים עמוקים שבנפש והן בשורשי ה"ישראליות" שהתהוותה אז, בכור ההיתוך ההוא.

 

בילדותי לא ידעתי (וגם לא היה לי צורך) להגדיר מה שבה את לבי בספר וגרם לי לקרוא אותו שוב ושוב ולהתבונן ארוכות בצילומים שמופיעים בו כמו סרט-בתוך-ספר. היום אני מבינה למה נכבשתי אז ביופי הנדיר של המילים הפשוטות, שבאמצעותן ידעה לאה גולדברג לשרטט מציאות מורכבת ולהחדיר את בני האדם, את התקופה, את רוח הדברים כהווייתם - היישר אל הווריד הפועם.

 

ילדותנו הי(ח)פה

תמר רז

 

תמר רז על "כל הקיץ הלכנו יחפים", ספרה של יהודית כפרי

 

בקטעים קצרים של עמוד או שניים, בספרה "כל הקיץ הלכנו יחפים", נותנת יהודית כפרי, מקבוצת הילדים הבכורים של קיבוץ עין-החורש, תמונה של ילדות קיבוצית בתקופת טרום המדינה. ילדים ראשונים, שהם שפני ניסוי לצורת חיים שלא נודעה מקודם, עם הורים צעירים שעסוקים בלבנות את הארץ ולא תמיד יש להם זמן לילדיהם. התמונה אינה אידילית, יש בה גם כעסים ופחדים, אבל גם פרחים ועצים, ורגשות בין ילדים שגדלים ביחד. בעת קריאת הספר, שעצם שמו מגלם בעיניי את חוויית הילדות הזאת, הרגשתי שאני קוראת על ילדותי שלי (אני בת גילה של יהודית). הלכנו יחפים, כי זוג הסנדלים היחיד שקיבלנו לפסח היה אמור לשרת אותנו עד קבלת נעלי החורף בראש-השנה, ונשמר להזדמנויות מיוחדות. היחפנות, שנבעה מן הדלות, היא גם זו שהעניקה לנו את הקשר העמוק והבלתי-אמצעי לאדמה.

 

לספרה של כפרי יש אח בכור, מלפני שנים רבות. "אנחנו", של אמה לוין ממשמר-העמק (לימים אמה תלמי, ח"כ מטעם מפ"ם), מביא גם הוא, בסיפורים קצרים, את חיי הילדים הראשונים של קיבוצה - אבל בזמן אמת, לא ממרחק של שנים. יש הרבה מן המשותף בין שני הספרים, שעיקרם ה"לגדול ביחד", בקבוצה, לרבות הלינה המשותפת עם התנים המייללים והפחדים המשותפים; בקיצור, להיות ילדי קיבוץ.

 

קיבוץ ושמו מקונדו

ארנון לפיד

 

ארנון לפיד על "מאה שנים של בדידות", ספרו של גבריאל גראסיה מארקס

 

"הספר הקיבוצי" שלי עוד ממתין להיכתב (ומוטב שיזדרז). פעם, בתמימותי, הזיתי שייכתב על-ידי, עד שהבנתי שחסר לי הכשרון, וחסרה לי החוכמה (החמלה דווקא בסדר), וחסרות מספיק שנים לחיות כדי לכתוב את הקיבוץ כמו שצריך וראוי. אז אני לא, אבל גם אחרי שקראתי והטמעתי (ולפעמים מאוד אהבתי) את מלץ ושחם ומגד וקריץ ושמיר ועוז ושביט וזרחי ורביקוביץ, ועוד כמה - גם אחריהם עדיין נשארתי רק עם חצי תאוותי בידי. זה לא היה הסיפור-הקיבוץ כולו. כל אחד מהם תרם את חלקו, חשף טפח, כאב את מה שכאב, אהב את מה שאהב, כעס על מה שכעס, התנסח כפי שהתנסח, אבל סך כל החלקים לא נתנו את השלם.

 

ובאמת, איך אפשר לכתוב את הקיבוץ כמו שצריך? איך רואים ומאבחנים, ואחר כך מרכזים ולשים, ואחר כך מנפים וממיינים, ולבסוף, מהמרחק הנדרש, מעצבים ומזקקים לכדי אפוס - וזה חייב להיות אפוס - את כל חומרי הקיבוץ: הכיעור והרוע, היופי והטוב, היחד והבדידות, הרעות והשנאה, השמחה והאומללות, הפוריטניות והפריצות, הצדקנות והחסד, החומרנות והסגפנות, הרעש והדומיה...

 

איך אפשר? מי יכול?

 

עד שקראתי את "מאה שנים של בדידות", של מארקס. הסיפור המופלא של מקונדו, מיום שהוקם הרחק בספר הנידח בידי חבורת "חלוצים", דרך הציוויליזציה המוזרה שבנו בו לאורך חמישה דורות (כמה יש בכינרת?) ועד לחורבן שהמיטו עליו רכבת הקדמה והטכנולוגיה שהביאו אתם זרים מבחוץ - הסיפור הענק הזה, בסגנונו העשיר והמתעתע, הפנטסטי והיומיומי, הביקורתי והגרוטסקי - הסיפור הזה יכול להיות גם סיפורו של הקיבוץ. רוצה לומר, כך, רק כך ראוי לכתוב עליו, וגם החומרים והדמויות, הרי, כולם כבר בפנים (להוציא, אולי, הילד בעל זנב החזיר). אז אני מחכה.

 

קונפליקט היחיד והיחד

אורה ערמוני

 

אורה ערמוני על "אפרים חוזר לאספסת", ספרו של ס. יזהר

 

בשנת 1938, בהיותו בן 22, יצא לאור סיפורו הראשון של מי שיהיה ברבות הימים אחד הסופרים המרתקים והמעניינים בספרות הישראלית המתחדשת - יזהר סמילנסקי, הלא הוא ס. יזהר. הסיפור "אפרים חוזר לאספסת" סימן, כבר עם צאתו לאור, את הייחוד של יזהר. סיפור מורכב, לא כל-כך בעלילה שבו, כי אם בהלך הנפש של גיבורו. בעיקר משכה את תשומת הלב השפה היזהרית המיוחדת והתפתלותה ב"ערבסקות" יחד עם פיתולי נפשו של הגיבור.

 

הסיפור - אנטי-הרואי וכלל לא מחמיא לחברה הקיבוצית -  היה שונה מרוב סיפורי החלוצים של הראשית. אפרים מבקש מאסיפת הקיבוץ לעבור מעבודתו במספוא לפרדס ובקשתו זוכה לקיתונות של רותחין: "קלות אתה מבקש? ומה אני, חמש שנים במטבח?"; וכשתובעים ממנו בסוף הדיון הסוחט לשאת את דברו, מתפצל קולו לשניים. פנימה לתוכו הוא אומר את כל מילות הגעגועים המציפים את נפשו, אך החוצה בוקע קולו: "אני חוזר לאספסת"... במגע עט נגע הסופר הצעיר בלב לבו של הפצע שבהוויה הקיבוצית, אז כמו היום - מערכת היחסים והקונפליקט הבלתי-נמנע שבין ה"יחיד" ל"יחד".

 

כשמלאו לסיפורו של יזהר חמישים שנה, בשנת 1988, באתי לקיבוץ גבע שבו, כביכול, התרחש האירוע. יזהר אומנם טען שהכול בדוי, שהוא מעולם לא עמד ליד חלון צריף חדר האוכל של גבע וודאי לא שמע ולא ראה את אשר התרחש באסיפה ההיא. אבל הפרוטוקול (היבש, יש לומר, ולא מסגיר את הדרמה שהתחוללה באסיפה), והיותו של יזהר מורה בגבע (בכיתה ג') תקופה קצרה מאוד בשנת  - 1937מעידים על כך שהסופר הצעיר "הציץ ונפגע", שהאירוע הרשים אותו והשפיע עליו מאוד ועל-פיו בנה את הסיפור, כיד הדמיון הטובה עליו. גם בני משפחתו הענפה של אליוקים (אליקים) גולן ז"ל, הלוא הוא "גיבור" הפרשייה ההיא, הכחישו מכול וכול את הקשר בין אליוקים לבין אפרים, ואף כעסו על סילוף דמותו. אליוקים, כך טענו, היה איש מעשה "בלתי-מנוצח", ולא חולמני, מיוסר, מתלבט ו"תלוש" כמו אפרים שבסיפור.

 

היה או לא היה - סיפורו של ס. יזהר הוא, בעיניי, מאז כתיבתו לפני כמעט שבעים שנה ועד היום, תמצית המכאוב הקיומי של היחיד בחברה הקיבוצית.

 

בין הדמעות לאידיאה

סמדר סיני, עין-גב, ראש היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית

 

סמדר סיני על "שירת הדשא", ספרה של נורית לשם

 

"האם גם אנחנו, בני הדור השני, דומים ליצחק?"

נורית לשם, "שירת הדשא", עמ' .6

עם פטירתו של יצחק בן-אהרון, הדברים האלה אולי מקבלים משמעות נוספת.

 

ספרה של נורית לשם, "שירת הדשא", מסמל בעיניי את הדילמות שאתן נאלץ להתמודד דור המייסדים של הקיבוץ. אף שהספר הוא מעין כתב אישום של בני הדור השני והשלישי אל הוריהם, הוא מגלם בעיניי רגעים מרגשים ואמיתיים. זעקת בנות הדור השני כלפי אימותיהן הייתה על כישלונן כאימהות, על כך שהילדים היו בסדר עדיפות משני, על אי-הקשבתן לצרכים, על העברת האחריות לידי המטפלת, שהייתה הסמכות המקצועית החינוכית ולכן דבריה התקבלו ללא עוררין. בכך נחשפו בני הדור ההוא בחולשתם, בפגיעותם, בחוסר רגישותם. אנו, שחונכנו לראות בהם דור של ענקים, מהפכנים, בונים ולוחמים, מייסדי הקיבוץ ובוני המדינה, מנחילי המורשת הקיבוצית-ציונית, האבות והאימהות - ידענו כי המשימה הלאומית קדמה למשפחה, לילדים, לזוגיות ול"אני" האישי. הבכי, הגעגוע, הרצון להשתייך למשפחה המורכבת מהורים וילדים, הכמיהה לבית פרטי במובן הפיזי והרגשי, לעומת מסגרת בית הילדים, החינוך הקיבוצי, החדר של ההורים, ועוד - יכולים, אולי, לספק הסבר רגשי בעיקרו לאופן שבני הקיבוץ, ובעיקר הבנות, אימצו אל לבם במהירות, בחום רב ובשמחה את הבית והמשפחה, על כל המשתמע מכך. החיפוש הנואש אחרי אהבת אם הוליד, לדעתי, את הזעקה שנשמעה היטב במקומות רבים במחוזותינו. ובסופו של דבר - האם ניצחו הדמעות את האידיאה? במלאות מאה שנה לתנועה הקיבוצית בטוחה אני כי תימצאנה תשובות רבות.

 

מנהרת זמן קיבוצית

טלי גורן ספיר

 

טלי גורן ספיר על "בית ילדים", ספרה של ציפי בירק ביזנסקי

 

בעיניים של מבוגרת אני יכולה לומר שספרים שלא הייתה להם כל כוונה כזאת, דיברו אתי בשפה הקיבוצית. כמו, למשל, "בעל זבוב" או "מחניים", שבתוך סיפור העלילה שלהם באים לידי ביטוי הערכים שאותם רצו הורינו ומחנכינו להעביר. ובכל זאת הם מדברים בשפה אוניברסאלית, אפילו לא ממש בארץ-ישראלית.

 

אבל כשנתקלתי בספר של ציפי בירק-ביזנסקי, "בית ילדים", ידעתי שזה הספר הכי קיבוצי שיש. זר לא יבין זאת. איך כל כותרת מכניסה אותי למנהרת זמן פרטית ומציבה אותי, יחד עם התיאורים והפרטים הקטנים של המחברת באותם מקומות: במקלחת מול מברשות השיניים, בחדר השינה עם שלושת שותפיי והפטפוטים האסורים, מול המטפלת המספרת לנו סיפור בהמשכים ועם הטיפוסים השונים שהגיעו לקיבוץ מדי פעם.

 

אינני בת דורה של ציפי, עשור מפריד בינינו, או קצת יותר - אבל אז הדברים השתנו פחות מהר. מי מאתנו לא היה שותף ליחס המשפיל בו זיכינו את ילדי החוץ. איך הושיבו את הנערה מבית-שאן - בת של שוטר (מקצוע כל-כך עירוני), שמנה, לבושה כל כך שונה - דווקא לידי בכיתה. למה דווקא אני? מכולם בחרו אותי כי סמכו עליי שאעזור לה, כך עודדו אותי המחנכות.

 

והתמונות בספר לא משאירות כל סיכוי לאף מתחרה בתחום: שפופרת הדרמפון, קופסת הסרט 16 מ"מ, קופסת הסוכריות החמוצות בצורת חצי ירח, ועוד המון תמונות נפלאות, כולן מהוות חלק בלתי-נפרד מהזהות הקיבוצית שלי.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים