יצירה: מחזה על הקיבוץ של גורן אגמון, קונצרט ייחודי בעמק, קבוצת תיאטרון חדשנית "שמברה" בפסטיבל ישראל

ארנון לפיד, אורה ערמוני, קרני עם-עד


קפה חמוץ

ארנון לפיד

 

"קפה ערבה", המחזה החדש של גורן אגמון (בת קבוצת-שילר), נותן ביטוי לכל הרע והמכוער שמטיחה החברה הישראלית (וגם אנחנו) בקיבוץ ה"קלאסי" * דו"ח המבקר ותגובת המחזאית

 

אבנר, נכה מלחמת יום כיפור, חוזר על כיסא גלגלים לקיבוצו שעל שפת הכינרת, עם אהבה חדשה - גילי, פיזיותרפיסטית "עירונית" מצודדת, שהופקדה לטפל בו. הקיבוץ כמרקחה, גם משום שהיא "שונה" ובעיקר משום שאבנר טרם התגרש מאשתו, בת למייסדי הקיבוץ. האישה עזבה והרחיקה לאמריקה עוד טרם פציעתו, והשאירה באחריותו את גאיה, בתם המשותפת. גאיה, בת 12 מרדנית ובוטה, סובלת מהתפרקות משפחתה ומהלשונות הרעות של חברי הקיבוץ, ומוקצית על-ידי בני כיתתה, עד שהיא מסרבת ללון אתם בלינה המשותפת. סבתה, מרים, אם-אמה, אישה חזקה ובעלת עמדה וקשרים בקיבוץ, פועלת בכל כוחה לטרפוד הקשרים החדשים של חתנה, וכך עושה גם - תוך התפתלויות והשתדלויות - המזכיר הלחיץ נדב, חברו מזה שנים של אבנר. נדב רוצה, כמו כל מזכיר, להיות בסדר עם כולם, רוצה שקט תעשייתי, מה גם שהוא מחויב למרים על הטיפול המסור שהעניקה לו כשהגיע לקיבוץ כילד פליט שואה. גם לנדב יש חברה מבחוץ, דיאנה, מתנדבת הולנדית בלונדינית, שמביאה לכת הקיבוצית הסגורה את רוחות העולם הגדול, ואינה חוששת להטיח בנדב את דעתה על התנהלותו, ועל הנורמות הקיבוציות בכלל.

 

תמונת הסוף, שהיא גם תמונת הפתיחה: לאחר 15 שנה חוזרת גאיה מארה"ב, לשם נמלטה כילדה אומללה מהקיבוץ. בבית קפה קטן, צמוד לתחנת דלק נידחת בערבה, היא פוגשת במקרה בגילי, שמנהלת את המקום, ומחלקת את חייה עם... נדב, לאחר שאבנר נפטר, וגם דיאנה ההולנדית יצאה מזמן מהתמונה. כאן, רחוקות מן הזמן והמקום הנוראים ההם, פנויות ונכונות גילי וגאיה להתמודד לראשונה עם הזיכרונות הכואבים. באותה שעה, בקיבוץ שעל שפת הכינרת, מבכה מרים המזדקנת את התרוקנות חדר-האוכל מאוכלים (והקיבוץ - מערכים) ואת קץ החלום.

 

זוהי תמצית העלילה של "קפה ערבה", מחזה חדש של גורן אגמון-נרווה בתיאטרון בית לסין (בימוי: רוני פינקוביץ'). יש במחזה הדחוס הזה ביטוי לכל הרע והמכוער, שכבר עשרים שנה מטיחה החברה הישראלית (ואנחנו לא?) בקיבוץ ה"קלאסי": הסגירות הפרנואידית בפני העולם, הקונפורמיזם, עריצות הרוב, ייסורי האינדיבידואליסט והחריג, הפער בין החזון הנשגב למציאות הדורסנית, השווים והשווים-יותר, הלינה המשותפת וכל הג'אז הזה.

 

אולי בגלל שהחומרים מוכרים לי עד לזרא - מחיי שלי בקיבוץ, ועוד יותר מהביטוי האמנותי העשיר, הספרותי בעיקר, שהניבו הפרובלמאטיקה והדילמות הקיבוציות לאורך שנים - טעיתי לחשוב שהם מוכרים לכול (ומשעממים, בהתאמה). מתברר שלא. בהצגה שבה צפיתי (בית ציוני אמריקה, 15 במאי) הגיב הקהל, מלפניי, מצדדיי ומאחוריי, כאילו נחשף בפניו לראשונה "הבלוף הקיבוצי הגדול". יעני, איך עבדו עלינו כל השנים בעיניים. הוא הזדהה בצקצוקי לשון עם ה"קורבנות" ו"הטובים" - אבנר, גילי, גאיה, דיאנה, ורשף שנאה ושמחה לאידה של המרשעת, האם הגדולה, מרים. את האתנחתאות הקומיות סיפקה דיאנה, במבטא כבד ובשיבושי לשון, שהיו יותר חיקוי ופרודיה מוחצנים מאשר גילום דמות אמיתית ומשחק תיאטרלי.

 

נדמה, שהתרחש כאן (ולפחות בהצגה שבה נכחתי) מה שמתרחש לעתים בתיאטרון: בסערת נפשו ומתוך הזדהותו הרגשית, נוטה הקהל להקל בקריטריונים האמנותיים ולהתעלם מחולשותיו של סיפור המחזה, וכאן הן זועקות לשמים: התפקידים "מנוסחים" מדי, הדמויות סטריאוטיפיות וחד-ממדיות, המונולוגים והדיאלוגים פלקאטיים להביך, ולעתים מזכירים משחקי סימולציה או את המשפטים הספרותיים שקיימנו בנעורינו במסגרת החטיבה (או, לחילופין, את הצגות החוגים הדרמטיים שפעלו פעם בקיבוצים).

 

גורן אגמון-נרווה, המחזאית, לא אוהבת את ההשגות והביקורת שאני משמיע לה בטלפון. היא ילידת קבוצת-שילר, שעזבה העירה לאחר שנת שירות, בעקבות נישואיה, והיא לא שליחת ציבור, היא מדגישה, אלא כתבה כי התחשק לה. "המחזה אינו משפט לקיבוץ, אלא ביטוי לחוויות פרטיות, ובעיקר לרצח האינדיבידואום בחברה הקיבוצית, זו, שבניגוד להכרזות החגיגיות, מעולם לא נתנה לכל אחד לפי צרכיו, ווט-סו-אבר, אלא לכל אחד על פי מעמדו".

 

הסיפור הוא לא של הקיבוץ שלה - "קיבוץ יוצא דופן לטובה, עם פתיחות ואהדה לאמנות, ויחד עם זה, חסר סובלנות לכל יוצא-דופן מסוג אחר" - אלא שילוב של סיפורים דומים, שהתרחשו בגבעת-ברנר ובכפר-גלעדי. "אם היה מתרחש בקיבוץ שלי, הייתי מכחישה. ככה אני, ככה 'אנחנו', לא יורקים לבאר. זו פעם ראשונה שאני מעיזה לגעת בקיבוץ. אנחנו, בני הקיבוץ, איננו קורבנות של חברה מעוותת, אלא תוצר של (וכאן היא מצטטת מאסא כשר) 'רעיון מופתי מנקודת המבט המוסרית, שעולה במעמדו המוסרי על כל מה שמסוגלים להראות, בעצם צורת חייהם, כל אלה שמשתלחים בקיבוץ'. אז היינו אבן הבוחן לרעיון המופתי. נולדנו למציאות ניסיונית, קסומה, רק לא תמיד מתקבלת על הדעת. לא הכרנו מציאות אחרת. זה היה העולם כולו".

 

ש: חברי שילר ראו את ההצגה?

גורן אגמון-נרווה: "הם תמיד הראשונים שאני מזמינה להצגה חדשה שלי, והדברים ששמעתי מהם מדהימים. איש מהם לא הרגיש כאן ביקורת על שילר ועל הקיבוץ בכלל. הם ראו את העיקר במחזה, את פחד הקיבוץ לאבד את בניו, פחד שהביא לקיבעון ולעיוות בצורת החשיבה. אני לא צריכה ללכת רחוק - גם הוריי, ז"ל, לא סבלו את יוצאי הדופן, מתוך אותה מחשבה - כי נורא חשוב שיהיה דור המשך. בשילר, במשך שנים, היה אסור להתגרש, ומי שהתעקש לממש את הזכות האנושית הזאת, היה צריך ללכת. גם לא קלטו גרושות, שמא הן יערערו את המבנה החברתי. חברים בשילר אומרים לי שהפחד הזה, ומאבקי הכוח, קיימים עד היום".

 

את הדברים שכתבה בתוכניית ההצגה סיכמה אגמון במילים: "יום אחד, כשנהיה גדולים... אולי נבחר לגדל את הילדים שייוולדו לנו במקום שאין בו 'אנחנו', בלי רעיון, בלי אידיאולוגיה, בלי שמחה על כך שהשנה לא הייתה בצורת. רק עם געגוע לזיכרון של מקום הולך ונעלם". את שיחת הטלפון בינינו היא מסכמת בנוסח דומה: "כתבתי מתוך עצב וגעגוע לבית שהיה לי, ואיננו, וסליחה אם הייתי קצת אגרסיבית".

 

קונצרט האמנויות

אורה ערמוני

 

מופע יוצא דופן שיזמה וביימה שרה הלמן (גבת) * מוזיקה, מחול, משחק, ספרות ועוד הרבה יותר * "הקונצרט", עכשיו בעמק

 

"הקונצרט" - מופע יוצא דופן המשלב מוזיקה, מחול, משחק וספרות - התקיים בשבת בבית ציזלינג שבעין-חרוד מאוחד, על רקע תפאורה מינימליסטית - קוליסות אפורות, כיסאות, פסנתר וצ'לו - תאורה ותלבושות צנועות. המופע אפשר לכל אמן לבטא את עצמו באמנותו, דרך שפת הגוף, הצלילים, האור, הצבעים והמילים, ויצר את הקשר בין המוזיקה למלחין, למנגנים, לרקדנים ולמאזינים.

 

"הקונצרט" מבוסס על שלוש יצירות ספרותיות: "ז'ן כריסטוף" (בן-דמותו של המלחין לודוויג ון בטהובן), יצירתו של רומן רולן; "פסנתר בודד בלילה", סיפור של ס. יזהר, ו"רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם (בית-אלפא). יצירותיהם של המלחינים: באך, בטהובן, רוול, שופן וברהמס נוגנו ושולבו ב"קונצרט", ועל הבמה הופיעו: חמש רקדניות, ארבעה שחקנים ושלושה נגנים (צ'לן, פסנתרן ופסנתרנית), רובם אנשי הקיבוצים והמושבים שבאזור.

 

את המבצע המורכב הזה יזמה שרה הלמן (גבת), והעבודה עליו נמשכה שנה תמימה. "כל המשתתפים עשו זאת בהתנדבות", מספרת הלמן, "החזרות התקיימו תמיד בשעות בלתי אפשריות, לאחר יום העבודה (או הצבא). האנשים התמסרו מתוך אהבה והקדישו את הזמן והנשמה. היו להם רעיונות נהדרים, ותמיד היה קו פתוח להעיר ולשנות תוך כדי עבודה".

 

שרה הלמן, יוצרת, שהמחול הוא עצם מעצמה, מפיקה מדי שנה מופע עליו עובד צוות של אנשי מחול ומשחק, בתהליך שבסופו מופיעים בפני הקהל המקומי. היא היוזמת, היא הכוריאוגרפית, היא הבמאית והיא הדוחפת - "אבל", אומרת הלמן, "אלמלא אלי גורן מגבע, יו"ר 'עמותת העמקים', לא היה המופע מתקיים. גורן עושה עבודת קודש, הוא איש תרבות ורוח אמיתי, בלי שום פוזות. גורן עסק בכל מה שקשור להפקת המופע וגיוס הכספים כדי לאפשר את קיומו".

 

הופעה נוספת תעלה באולם המופעים של מזרע, ב-27.5. זוהי "תרבות עצמית" מרגשת, במיטבה.

 

קטנים אבל גדולים

קרני עם-עד

 

קבוצת התיאטרון "שמברה" יוצאת ממשמר-העמק ל"פסטיבל ישראל" * עם ההצגה "אנשים קטנים", שיש בה תיאטרון בובות, תיאטרון שחור ומשחקי תפקידים * חוויה אחרת

 

אל "פסטיבל ישראל" בירושלים, שנפתח השבוע, מגיעים מדי שנה יוצרים "גדולים" מתחומי התיאטרון והמחול. גם אלה שרוכשים כרטיסים (יקרים להחריד) למופעים השונים מחשיבים עצמם כ"מביני דבר" באמנות קונצפטואלית, והם בוודאי לא "קטנים" בהשכלתם ובעומק כיסם. הפעם, בניגוד לשנים עברו, מגיעים לשם (לא מהדלת הראשית, אלא במסגרת "זירת הפסטיבל") גם "אנשים קטנים" שנרדפו והושפלו על-ידי הממסד המשתק, הבורגני. מביאים אותם אנשי תיאטרון "שמברה" - שהמחיזו, הפיקו, ביימו, עיצבו, וגם משחקים ומפעילים בובות בהצגה "אנשים קטנים", המבוססת על שני סיפורים קצרים: "ההילה" ו"האיש שידע לרחף" מאת הסופר הצ'כי קארל צ'אפק (1938-1890). שמברה הוא שמו של פקיד המוזכר בהצגה יוצאת-דופן זו, המשלבת תיאטרון שחור צ'כי, תיאטרון בובות יפאני ושחקנים (ראו מסגרת).

 

ארבעת חלוצי התיאטרון הייחודי - נתי וירבה, זאב גולן, יערה בויום קפלן, ורד תום - מפעילים את הבובות כשהם נעלמים מהעין, ולעתים הם מופיעים לצדן כבני שיחן ה"גדולים".

 

הפלא התרחש לא רק על הבמה, אלא גם בעבודה על "אנשים קטנים", שנמשכה שנה וחצי. בניגוד למתרחש בתיאטרונים ממוסדים, כאן התבטלו לחלוטין תפקידי הבמאי, המעצב, התאורן ואיש הקול. כולם עשו הכול, תוך שיתוף פעולה קולקטיבי-קיבוצי, שנסמך על תקציב לא-גדול שהקצו מפעל הפיס והפסטיבל. הארבעה - כולם בגילאי 30 פלוס, שלושה מהם נשואים, שניים מטופלים בילד - נפגשו במשמר-העמק, קיבוצו של נתי וירבה, כדי להחיות את ההצגה הזו.

 

וירבה, בוגר אוניברסיטת חיפה במגמת בימוי, נוהג לביים הצגות סיום בבתי ספר, ומעלה הצגת יחיד. "האולם והפאב שבמשמר-העמק שימשו לנו 'בית' משך תקופה ארוכה", הוא מספר, "וגם תנאי הקומונה בהחלט תאמו את רוח העבודה על ההצגה. נעזרנו בענפי המשק השונים בתלבושות ובתפאורה. היה חשוב לנו לקחת חומר קיים, לא מנותק מהמציאות, ולעבד אותו בדרך מרגשת, מצחיקה, קומוניקטיבית, שנעזרת באמצעים תיאטרליים יוצאי דופן. גם אם מישהו הקדים אותנו ועיבד את הסיפורים הקצרים של צ'אפק, אנחנו לא יודעים על זה".

 

יערה בויום-קפלן, בוגרת החוג לתיאטרון בחיפה, התמחתה בתיאטרון בובות ואף הופיעה במסגרות אלה. "אצל כולנו לא מדובר בניסיון תיאטרלי ראשון", היא מציינת, "אבל זהו ניסיון חלוצי מבחינת ההיררכיה בין התפקידים, שלמעשה אינה קיימת. לא ברור מה יהיה ההמשך של הקבוצה אחרי הפסטיבל, אבל לכולנו יש פנטזיה להיות חברים בקבוצה כזו שעושה תיאטרון כזה".

 

זאב גולן, עמית של נתי ללימודי התיאטרון בחיפה, עובד כמחנך בבית הספר הפתוח "מיתר". "זה מה שאנחנו אוהבים לעשות", הוא מכריז, "ואני מאמין שעוד נמשיך לעבוד בדרך הייחודית שלנו". לכך מוסיפה ורד תום, בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, שהתמקצעה גם בניו-יורק, המתמחה ועוסקת בתחקיר ובכתיבה לטלוויזיה הלימודית ועבור ספרים: "רק האהבה שלנו האחד לשני אפשרה את העבודה, שלא תמיד הייתה קלה ולעתים הידרדרה עד משבר. החודשים הראשונים במשמר-העמק הוקדשו לבניית הדינאמיקה של הקבוצה. לחוש האחד את השני. רק מאוחר יותר הרגשנו מספיק בשלים וחזקים לבנות את האנסמבל".

 

ורד ויערה יזמו את הפרויקט. "המדהים הוא", אומרת יערה, "שעוד בשלב העלאת הרעיון והפרזנטציה, מפעל הפיס החליט לתמוך. אנשים 'נדלקו' על הרעיון עוד לפני שקרם עור וגידים".

 

זאב: "פסטיבל ישראל זה לא פרס על מפעל חיים ולא מפעל הוקרה, אלא מתן אישור על איכות ועל דרך. בהחלט יש כאן 'ברכה לדרך'".

 

ורד: "ועדיין צריך לזכור שמדובר במעין פרינג', בשולי הפסטיבל, בבמת יוצרים צעירים".

 

חברי האנסמבל מקווים שניתן יהיה להעלות את ההצגה גם במקומות אחרים. "כבר אמרנו שנשמח לבוא לקיבוצים?", שואל נתי, ומוסיף: "זו הצגה שמדברת לכל קהל, גם לנוער. באמצעים פשוטים היא יוצרת קסם שנמשך כחמישים דקות".

 

ש: הכול נשמע מושלם מדי. לא היו קשיים שסיכנו את קיומו של הפרויקט?

יערה: "היו תקופות שהעצבים שלי היו רופפים והייתי צורחת על החברים, והיו פעמים שזה קרה לנתי או לורד".

 

זאב: "האינטנסיביות החברתית שבה עבדנו, לא פעם אחרי יום עבודה ובעיות בבית, היוותה לא פעם איום על תקפות הקבוצה ועל החומר בו עסקנו. עם הזמן למדנו לחלק את העבודה, ליצור אידיליה מסוימת, להיות קיבוץ על כל מרכיביו".

 

נתי, שמבקש להזכיר את מפיקת-העל של ההצגה, חברת משמר-העמק רנה חזן - "שבלעדיה כל זה לא היה קורה" - מספר כי קבוצת התיאטרון "שמברה" כבר בודקת עיבוד לבמה של חומרים נוספים, גם מקוריים. נתי נוגע בקיבוץ בהפקות שונות שהוא מעלה, אבל היצירה השלמה עודנה ממתינה לגאולתה. "כמו שהתיאטרון הוא בית שלנו", אומרים אנשיו, "כך הקיבוץ מהווה לנו מעין בית שני".

 

ש: אתם אוהבים את מה שקורה בתיאטרון הישראלי?

ורד: "אני אוהבת את הקסם שבתיאטרון, את הפן הלא-ריאליסטי, הלא-ממוסד. לצערי זה כבר כמעט לא קיים בתיאטרון במאה השנים האחרונות. לפני כן היו מוקיונים, מכשפות, נסיכות, ליצנים - תיאטרון רחוב שירד אל העם והעלה אותו למחוזות הדמיון".

 

זאב: "אני לא מסכים... גם בהפקות שראינו ושעומדות להיות מוצגות בפסטיבל, היה סוג של קסם. אלה דברים מדהימים שידברו בשפה אחרת".

 

יערה: "אני מסכימה עם ורד. נתנו לי מנוי לתיאטרון במתנה. סבלתי כמעט בכל הצגה. אני מכורה לתיאטרון ולכן לא ויתרתי. למרות זאת עדיין יש את תיאטרון 'תמונע' ואת 'מלינקי', שאני אוהבת. לא הכול גועל-נפש".

 

נתי: "התרבות בארץ ובעולם נשלטת בידי גורמים מסחריים. אנשים צריכים להתפרנס. חבל שאין מספיק הכרה בניסיונות חדשניים שגם נחשבים לקומוניקטיביים".

 

זאב: "אנחנו, באמצעים הדלים שלנו, מנסים לעשות את ההבדל".

 

צעירים, הבמה שלכם

 

פסטיבל ישראל מזמין יוצרים צעירים * וגם קהל צעיר * ויש הנחה במחיר

 

יגיל אלירז, מנהל הפרויקט של "זירת הפסטיבל", ובעצמו איש תיאטרון, מספר על ה"זירה", אותה הגה מנכ"ל הפסטיבל, יוסי טלגם: "מדובר בבמה ליוצרים צעירים בתחילת דרכם. היופי שבדבר הוא שלצד השמות הגדולים שמפארים את הפסטיבל, יש חשיפה גם ליוצרים צעירים. הבמה תמוקם מחוץ לאולם תיאטרון ירושלים, המחיר יהיה זול (30 ש"ח) ויכלול כרטיסים לשתיים-שלוש הצגות ברצף. לקהל מובטחת חוויה מרגשת. לא מדובר בתיאטרון שוליים אוונגרדי, אלא בהפקות שיוצרות קשר טוב ונגיש עם הקהל. הוועדה שבחרה בהצגה 'אנשים קטנים' התרשמה מהמקצועיות של הפעלת הבובות ומהמצוינות של מרכיבי ההצגה כולה. התכנים של סיפורי צ'אפק בהחלט תרמו לבחירה הראויה. אין עוד הצגה כזו בפסטיבל, שמציגה תיאטרון בובות ותיאטרון שחור בצד משחקי תפקידים, ואנחנו מאוד שמחים על כך שהם אתנו".

 

שתי עלילות ויופי מהפנט

קרני עם-עד

 

"אנשים קטנים" - תקציר העלילה וגם דו"ח המבקר

 

הסיפורים הקצרים "ההילה" ו"האיש שידע לעופף" נכתבו בידי קארל צ'אפק בצ'כיה של תחילת המאה העשרים, אולם הם נראים רלוונטיים גם היום. במרכזם עומדים האדם והאופי האנושי. הגיבורים הם "אנשים קטנים", המנסים להתנהל כמיטב יכולתם במערכת חברתית, כלכלית ופוליטית תובענית, המעמידה את צורכי "התועלת והשיטה" של הממסד מעל אלה של האדם. ההצגה משלבת בין שתי העלילות, כך שהן נוגעות-לא-נוגעות זו בזו. תקציר העלילה: מר קנוטק, פקיד זוטר בבנק, עומד להתאבד כי מנהל הבנק פגע בו כשהאשימו על מעשה שלא עשה. שתי דמויות נוספות (בובות), הלבושות כמוהו, מייצגות את הקולות הפנימיים שלו. בסופו של יום הוא "סולח" לאדון המנהל ואף מראה לפקיד שטעה היכן שגה. במהלך העלילה מצמיח קנוטק כנפיים והילה צומחת מעל ראשו - דבר המזמן לו מפגשים מעניינים.

 

בסיפור השני מגלה מר טומשיק, פקיד המתעב את משלח ידו, שהוא מסוגל לעופף. הוא מתענג על התגלית המדהימה ומשתף בה עיתונאית. היא מציגה אותו בפני מומחה לספורט, המונע ממנו לרחף כרצונו בטענה כי עליו לזנק על-פי כללי האתלטיקה המקובלים. מר טומשיק אכן מנסה לענות על דרישות הפרופסור מהמכון הממשלתי לחינוך גופני, ואז הוא מגלה כי יכולת התעופה ניטלה ממנו.

 

דעת המבקר: שילוב מרענן של תנועה, בובות קטנות וגדולות, והשחקנים עצמם - שממלאים את תפקידי הממסד המשתק - מזמנים חוויה חד-פעמית שלא מרפה ממך במשך שעות ארוכות. יש כאן שימוש מושכל באביזרים, פריטי תפאורה מינימליסטיים, טקסטים מהודקים ומוזיקה המשתנה בהתאם לקצב התפתחות העלילה. למרות כל זאת, נדמה היה שהיופי המהפנט וז'אנר הקרקס נמשכו יותר מדי ופגעו בעוצמת האמירה ובהבנת העלילה. קיצור מתבקש של זמן ההצגה, תוך ויתור על כמה "ריחופים" וגימיקים שממחזרים את עצמם - ואז תהיה זו הפקה כמעט מושלמת, שתכבד כל במה, הן בפסטיבלים והן בחדרי אוכל ובאולמות קיבוציים.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים