יצירה: 2 תערוכות, להקת המחול הקיבוצית, פסיפס לשלום

קרני עם-עד, שירה חיים


לחם וסיוטים

 

שגית אלוני (גבע) מציגה תערוכה מצמררת, הקושרת את סיוטי אביה מתקופת השואה - לקיבוץ

 

האמנית שגית אלוני, בת וחברת קיבוץ גבע, בחרה לקרוא לתערוכה שפתחה בגלריית "הקיבוץ" בשם: "לחם במקרר". חומרי העבודה שלה הם אובייקטים מצולמים, וידאו-ארט, חפצים "רדי-מייד" וטקסטים טעונים. חומרי הנפש שלה - הלובשים ופושטים צורה בתערוכה הנוכחית ובאלה שקדמו לה - מתמקדים בכאב, בשכול ובנכות. כך היה בתערוכה "כמו רגל של כלב" שהציגה בשנת (2002 גם היא בגלריית "הקיבוץ"), שעסקה בחריגות של אחת מבנותיה ובהיעדר כף היד של אביה; כך בתערוכה שעסקה באימהות שכולות והוצגה בגלריה "המשרד" בתל-אביב; וכך גם הפעם, כשהיא "מתעדת", בדרכה המושגית, את הלחם שהיה מניח אביה, ניצול השואה, במקרר הביתי - "על כל צרה שלא תבוא" וכדי שלא יחסר. האב נפטר לפני שלוש שנים, בגיל 73, אבל רק שנה לפני מותו גילו ארבע בנותיו את מנהגו זה.

 

סיוט שאינו מרפה

 

שגית אלוני (40), שבחיי היומיום משמשת כעורכת וידאו, בחרה להמחיש את היעדר הלחם ואת נוכחותו באמצעות צילום מכונת חיתוך הלחם של קיבוצה. תחילה נוטה הצופה לחשוב בטעות שמדובר במיתרי פסנתר שיפיקו מקרבם קול ענוג, אבל אז בוקע קול צווחני ומנסר, וה"מיתרים" הופכים לסכינים שפורסות כיכר לחם אחיד. לאחר החיתוך מופיעה יד נעלמה שנוטלת פרוסה אחר פרוסה עד שהלחם נעלם כלא היה, ושוב חוזרת על עצמה הסצנה המהפנטת. ברקע הדברים נשמע קולה של שגית מתאר סיוט חוזר, שהופיע שוב ושוב בחלומו של האב המנוח. "הוא ניגש אל הגוף הזעיר השוכב ללא ניע במרתף החשוך, עוטף אותו בעדינות בשק יוטה קרוע ומלוכלך... כל פרק בגופו, כל שריר, כאילו מחווה אחרונה לנשמה הפעוטה... ידו השמאלית, החסרה כף יד, מקשה על תנועותיו והוא נדרש לגעת בגופה בגופו, זרועותיו וחזהו... התינוקת נוגעת בלבו והוא מתכווץ, שוב המוות נוגע בו בתוכו, שוב הוא אוחז בה בזרועותיו, שוב... כל העיניים נשואות אליו, הוא עובר בפתח המרתף הצר... הוא כורע על ברכיו באטיות הזויה, מניח אותה, קודם רגליים אחר כך ראש, מושך ומחזיר אליו את ידיו החסרות ומרגיש את הכפור נושך בגב זרועותיו... מסובב באטיות את גוו אליה וצועד - בצעדי ריקוד המוות האטיים להחריד שלו - אל עבר המרתף ונבלע בתוך שחור פתחו".

 

האב, מספרת שגית, היה ילד בן 13 כשהסתתר במרתף מאימת הנאצים ועוזריהם בבודפשט הכבושה, יחד עם כמאה ילדים קטנים ממנו. בגין גילו ה"מבוגר", ולאחר שכל המבוגרים ברחו מן המקום, הוטל עליו לארגן את הגדולים שבילדים ויחד אתם לדאוג להכנסת המזון והשתייה שהביא "הצלב האדום". כך מצא את עצמו נאלץ לפנות תינוקת קטנה אל השלג, מאחר שכל הסימנים העידו כי מתה. כל חייו הבוגרים לאחר מכן ייסר את עצמו על כך שאולי לא הוציאה את נשמתה האחרונה במרתף, שאולי מתה בשלג הקר. הוא היה מתעורר מהסיוט שטוף זיעה. במיצב שיצרה שגית היא קשרה את הטיפול בגופת הילדה לטיפול בפרוסת הלחם שאותה היה האב מוציא מהמקרר והופך לצנים עם מעט מרגרינה ומלח.

 

המזון כפולחן חיים

 

המזון - הפיזי, המושגי, המשפחתי, הקיבוצי, המסמל חיים - מקבל משמעות נוספת, מכמירת לב, במיצב וידאו נוסף של אלוני, בשם "גולאש הונגרי". על רקע הבטן החשופה של האמנית עצמה, מוקרנת צלחת מרק גדולה וריקה. יד האוחזת בכף אוכל מנסה "להכיל" את התבשיל החסר, אך ללא הועיל. היא מגרדת את דפנות הכלי ומעלה חרס בידה. המצע המשמש להקרנה הוא שולחן ריק מפריטי מזון או כלי אוכל, לידו ניצב כיסא הממתין ליושבו, בבחינת "נוכח נעדר".

 

אלוני על מקור ההשפעה של העבודה: "אבא היה מבשל לנו גולאש. הוא היה מכניס לתבשיל רק את הנקניק הכי מובחר שיש, בנוסף לתפוחי אדמה, המון פלפלים ותבלינים. זה היה מעין 'פולחן חיים' עבורו, אבל דרך המזון - טעם החיים - אפשר היה לחוש בנוכחותו של המוות. הצלחת, כמו הבטן הנשית, מביאה ומבטיחה קיום. היעדר האוכל וגירוד קרבי הצלחת כמוהו כאכילת הקרביים של הדמות".

 

אלוני מתארת את יציר כפיה: "יום-יום אני נושמת ורואה את העולם דרך חוויית השואה. ינקתי את זה בבית, זה מעסיק אותי, מעניין אותי, מטלטל אותי כל פעם מחדש - במיוחד ביום השואה - ואני מנחילה את הנושא הטעון גם לבנותיי, שביקרו במחנות ההשמדה. הקרבה בין החיים למוות טורדת את כל התערוכות שלי, ויש לי רגישות גבוהה לסבלו של האחר".

 

ש: איך זה היה בא לידי ביטוי בבית ההורים, בקיבוץ?

שגית אלוני: "המון שתיקות. קשות. היו דברים שרצו לספר ולא סיפרו. אנחנו גם לא היינו די פתוחות עם ההורים כדי לומר שאנחנו רוצות לשמוע, להבין. עכשיו כבר אין את מי לשאול. המזל הוא שאבא היה מתעד כל דבר והיו לו ניירות, מסמכים, כרטיסי מזון מהונגריה. נושא האוכל דווקא לא היה אובססיבי, עובדה שאל הלחם במקרר נחשפנו רק כשנה לפני מות אבי. זה המם אותנו. הוריי רצו לגונן עלינו, לא להסגיר פחד ולא להעמיד אותנו במבוכה. אמי הייתה תינוקת בזמן השואה. אבי טיפל באביו חולה השחפת, שמת לו בידיים. הוא הספיק לקבל מחברים הונגרים של הוריו פתק שכתבה אמו, טרם יציאתה לצעדת המוות. הוא ניסה לאתר אותה, ללא הצלחה.

 

ש: בתערוכה את מציגה מדף עץ מוארך, קבוע מעל גובה העיניים, וצלחות ישנות מחדר האוכל של גבע מונחות עליו בשורה ארוכה. למה את מתכוונת כאן?

"אני עושה מעין שעטנז בין כאן לשם. בקיבוץ גבע תמיד היה אוכל טוב, בשפע יחסי, ואולי גם זה היווה מעין פיצוי על 'השנים הרעבות'. אולי אם היה מזון כזה בימים ההם, רבים עוד היו חיים בינינו".

 

שגית היא אשתו ואם חמשת ילדיו של שי אלוני, צלם, גם הוא בן גבע וחבר בו. אלוני מוכר בזכות תצלומיו המתעדים "גיבורי מלחמה" עולי חבר העמים שנלחמו בצבא האדום, אנשי המחתרות טרם קום המדינה, אנשי צבא בלבוש אזרחי על רקע סמלי העבר. בעוד שהוא עוסק בהירואיות, במאבק בכובש, עוסקת אשתו בצד השני, החלש, של המלחמה. "גם אצלי הם 'לוחמים'", מגוננת שגית על נשואי תערוכתה, "אבל ללא נשק, קורבנות של המצב. הפעם אלה ניצולי שואה, בעבר היו אלה אימהות שכולות, ערביות ויהודיות, בדמותן יצרתי את המיצב 'תכריכים של כמיהה'. שנינו מאוד אוהבים לחקור את הנושא שבו אנו מטפלים, לתעד אותו מכל צדדיו. בעבר עשינו עבודת צילום משותפת על גבול הצפון, עם מסר של שלום".

 

גיבורי תרבות ואבנים טובות

קרני עם-עד

 

גם עמרי פינק (פיסול) ושוש גרץ (רישום מעובד) מציגים בגלריית הקיבוץ

 

יניב שפירא, מנהל "גלריית הקיבוץ" ואוצר תערוכות, הקדיש את חלל המבוא של המקום לעבודותיהם של עמרי פינק (פיסול) ושוש גרץ (רישום מעובד). כמו בתערוכה של שגית אלוני, חוסכים פינק וגרץ בפרטים ובאמצעי הבעה, אבל לא באמירה "תרבותית" ובנקיטת עמדה אישית. גרץ (סאסא) מציגה שלוש קבוצות של ציורים, המהווים מחוות לגיבורי תרבות: צ'ק קלוז, לורי אנדרסון וג'ני סיביל. לכל אמן מוקדשים 15 ציורים המשרטטים את דיוקנו, ואין ציור אחד התואם את רעהו. יש פנים "מחוקות" שמשיירות רק מאפיינים בודדים, ויש "מתחזקות" בגוון, שיוצרות את השלם מסך פרטיו המטופלים כבתוכנת מחשב. גרץ, המודעת לאוזלת ידו של הרישום הידני לעומת השעתוק הטכני, "מתכתבת" עם מאורות גדולים שעשו זאת לפניה: אנדי וורהול, גרהארד ריכטר, בולטנסקי. העבודות חזקות בהצבתן הנוכחית, אבל קשה לדעת מה יקרה להן כשייפרדו זו מזו וייתלו בנפרד.

 

עמרי פינק (יזרעאל) הוא בנו של הפסל ברני פינק. האב נטש זה מכבר את הפיסול הארכאי, הפאגאני-בזלתי, שאפיין אותו בשנות השמונים, אבל הבן נשאר מרותק לכוחה של האבן העתיקה ולמכמני הגוף האנושיים שהיא כולאת בתוכה. תחילה ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בגוף אמורפי שפיסלו הרוחות והמים. מאוחר יותר מבחינים בעיבוד המעודן של פינק, שחילץ מתוך המאסה איברי נשים מרומזים. רמת הפסלים אינה אחידה, כמה מהם נראים כ"חפצי סלון" מתקתקים מדי - אבל כמה "אבנים טובות" עושות את ההבדל ומעידות על אמן בעל יכולת.

 

נרקוד, לא נשכח

שירה חיים

 

להקת המחול הקיבוצית הופיעה בפסטיבל וולפסבורג (העיר לדוגמה של היטלר) * והציגה, על הבמה ומחוצה לה, את הקשר הטעון

 

להקת המחול הקיבוצית חזרה השבוע מפסטיבל תרבות בעיר וולפסבורג שבגרמניה (ליד ברלין), שנבנתה לצורך הגשמת חזונו של היטלר לביסוס גרמניה כמעצמה עולמית בייצור כלי רכב. העיר כולה נעה סביב קונצרן פולקסווגן, ורוב תושביה קשורים בדרך זו או אחרת אל תעשיית הרכב. שבעים שנה לאחר הקמתו, מנסה הקונצרן לתרגם את העוצמה הכלכלית של מפעלי הרכב לחדשנות שיווקית מסוג אחר: פסטיבל אמנות שמתקשר עם הנעת אנשים: מחול, תנועה, רכב.

 

להקת המחול הקיבוצית הוזמנה לפסטיבל כאורחת מרכזית, וזכתה ליחס יוצא-דופן של הנהלת הפסטיבל. הקשר הטעון, בין להקה ישראלית לעיר המסמלת יותר מכל את חזונו של היטלר, שימש מקור לעוצמת רגשות עבור רקדני הלהקה, כמו-גם לאנשי הפסטיבל.

 

בפגישה עם העיתונות הוצגה מייסדת הלהקה, יהודית ארנון, שהיא ניצולת שואה ששרדה את המחנות. רמי באר, המנהל האמנותי והכוריאוגרף הראשי של הלהקה, נשאל אודות השפעת נושא השואה על עבודתו, בעיקר ביצירה "זיכרון דברים", שהועלתה לא אחת בגרמניה. בתשובתו התייחס באר למרכיבים בהיסטוריה המשפחתית שלו ולמטען האישי המורכב השזור ביצירותיו. עבודותיו של באר הוצגו כולן בגרמניה בשנים האחרונות, והוא מוערך כאחד הכוריאוגרפים המובילים בעולם. ערוץ "ארטה" האירופי צילם את מופעי הלהקה בפסטיבל ויקרין אותם ברצף בשבועות הקרובים.

 

פסיפס לשלום

קרני עם-עד

 

תלמידים יהודים וערבים יציירו וישבצו פסיפס ענק של דו-קיום * במפגש האמנותי השנתי בבית יגאל אלון בקיבוץ גנוסר

 

זו השנה החמישית ש"מורשת יגאל אלון לקירוב לבבות בין יהודים לערבים" זוכה לביטוי אמנותי, בו שותפים אמנים בני שני העמים. מפגש האמנים, שחל באביב, ממשיך את המסורת שהנהיג אלון במשך עשרים שנה ברציפות, עת היה עורך בחורשה שבקיבוצו, גנוסר, קבלת פנים לאלף ידידים ממגזרים שונים: הבדואי, הדרוזי, המוסלמי, הנוצרי והיהודי. הם היו באים, לוחצים את ידו ומדברים על אחווה ושוויון בין העמים. "בית יגאל אלון - מוזיאון אדם בגליל" החליט לחדש את המסורת מייד לאחר "אינתיפדת הגליל" (2000), והוא עושה זאת בדרך ייחודית: יצירה משותפת שתכניה עוסקים בשלום אישי ולאומי. במהלך השנים יצרו האמנים "עץ שלום" מונומנטלי המעוצב בסמלים של שלום, פסלים לאורך חוף הכינרת, קשת אבן גדולה ועוד. השנה שותפים במלאכת היצירה תלמידי שכבת ט' מבתי הספר "בית ירח" שבעמק הירדן ו"מקיף ב'" מכפר מע'ר. התלמידים אמורים ליצור פסיפס של 14 מטר, בשם "הבית שלי". כל נער ונערה התבקשו להביא משהו המסמל את ביתם. אחרי הליך בחירה משותף יצוירו האובייקטים על נייר, ובהמשך ישובצו האבנים. העבודה תתבצע בקבוצות של ארבעה-חמישה נערים ונערות, עם ליווי של סטודנטים יהודים וערבים. ניר רוטנברג, מנהל בית-אלון, מבטיח שגם הקהל הרחב יוכל ליטול חלק בהפנינג היצירה, שיתקיים בימים ראשון עד רביעי של השבוע הקרוב (24-21 במאי), ולהוסיף אבנים לקיר המתגבש. היצירה הסופית תיקבע בכניסה למוזיאון, מעל דלתות הזכוכית, ותיחנך ב-8 ביוני - עוד אבן קטנה לקיר, והפעם, לשם שינוי, לא מדובר בקיר הפרדה.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים