Vodka connecting people

נועה יחיאלי


זה לא עוד סיור מחנות השמדה. זו משלחת שעניינה הוא להפגיש אנשים צעירים משתי מדינות זרות ולתת להם לשתות הרבה וודקה ביחד עד שכל החומות ביניהם יפלו

 

כבר הרבה זמן שבאופן מוזר יש לי תשוקה לטייל בארצות מזרח אירופה. יערות לבנה רחבים, נהרות קפואים ומיני דומדמניות שעין אדם מהלבנטין לא ראתה כמותם מעולם. כשקיבלתי את ההזמנה להצטרף למשלחת דיאלוג ישראלית-פולנית של האוניברסיטה, התשוקה הזו מייד עלתה בדעתי.

 

זו לא הייתה "משלחת שואה". מדובר בפרויקט מיוחד ומקורי (היחידי בישראל, לצערי, כרגע) המפגיש סטודנטים מישראל ומפולין לשבוע של טיול בישראל ולאחר מכן לשבוע נוסף של טיול בפולין. התכנים כוללים, כמובן, גם דיון בעבר המשותף שהוא המכתים עד היום את יחסי שני הלאומים, אבל גם ובעיקר התמקדות בעתיד - בקשר, במציאת שפה משותפת, במלחמה בבורות ובדעות הקדומות. ובשורה התחתונה, לא היה זה עוד סיור מחנות השמדה. זו משלחת שעניינה הוא להפגיש אנשים צעירים משתי מדינות זרות ולתת להם לשתות הרבה וודקה ביחד עד שכל החומות ביניהם יפלו.

 

חלק א' - פולין זה כאן

 

כשהחברים שלי שמעו שאני עומדת לארח בדירתי סטודנטית פולנייה במשך שבוע, הם התחילו לנג'ס. מחויבת לכל הבקשות והתחנונים שלהם חיכיתי לחברי המשלחת הפולנית בדריכות, וכשאלה נכנסו איתרתי מייד את הבלונדינית כחולת העיניים היחידה שהייתה בחבורה (אחת מתוך 15!!) והתחלתי בפעולות שתוצאתן הייתה אמורה להביא אותה להתארח אצלי. אבל מאלבינה הייתה מבוקשת וחיש קל עטו עליה שלוש ישראליות אחרות וביקשו את ידה (כנראה שגם עליהן הופעל לחץ מכוון החברים) ואני נאלצתי להסתפק בפולנייה שחרחורת שבכלל לא דומה לסטריאוטיפ. אבל באנו בשביל לשבור סטריאוטיפים, לא?...

 

במהלך השבוע טיילנו את ארץ ישראל היפה לאורכה ולרוחבה. כמו תיירים טובים העפילו הפולנים למצדה; צפו על הגב בים המלח; נשרפו עד אימה בשמש של שבת בפארק הירקון וקשרו את החולצות סביב הפנים הוורודות שלהם; הזדעזעו מהפרת זכויות אזרח בכנסת ישראל; הופחדו על ידי המדריכה בפיגועים מפיגועים שונים בעיר העתיקה (ואני שהתרעמתי בקול רם זכיתי לכינוי "שמאלנית מתיפייפת שחושבת שכל האנשים בעולם טובים") ושוכרו עד חורמה בביקור טעימות ביקבי רמת הגולן.

 

בביקור הזוי בבסיס הגדוד הפולני של האו"ם, שיושב על הגבול עם סוריה בקונטרה, הדגימו לנו החיילים הפולנים כיצד מפנים בדרכי שלום ציבור מתלהם, ואנחנו הישראלים צחקקנו בהתנשאות (ובעברית) "כאילו שלאירופאים האלה יש מה ללמד אותנו בעימות מוגבל". אחרי ההדגמה הזמין אותנו המג"ד הפולני לסעוד על שולחנו, מרק בשר עשיר בנקניקיות, סלט כרוב ונתחי חזרזיר קר.

 

"תתרגלי", לחש לי חבר למשלחת שכבר ביקר בפולין בתיכון. "זה מה שהם אוכלים. ככה את הולכת לאכול שבוע כשנהיה שם". אני דווקא הייתי מאוד מרוצה, אוכל זר זה חלק מהעניין של חוץ לארץ.

 

ובכל זאת, לא יכולתי שלא לתהות, הרי אצלי כל דבר הוא "פולני": סבתא שלי שדוחפת לי שקיות עם שניצלים בכל מפגש - פולנייה. אמא שלי שלא מרשה לי מתוק לפני האוכל - פולנייה. אבא שלי שטוען שיהיה לי קר בלי סוודר - פולני. וגם האוכל שלנו פולני, אפילו השם של הקיבוץ שלנו פולני (אילון = אלה ואלון. האגדה מספרת שהאות י' נמצאת שם כאות להיגוי הפולני של ותיקי הקיבוץ).

 

התובנה, לפיה כל מה שקרוי "פולני" אצלנו הוא בעצם "יהודי פולני" ובדרך כלל לא ממש מייצג תרבות של פולנים מפולין, לא התאחרה להגיע. ועל התובנה המתבקשת הבאה, שפולין היא עוד מדינה אירופאית רגילה, בחלק ב' של המאמר.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים