הוא עוד ישוב: איזה חג לי

מעוז קורן, יזרעאל - תל-אביב


כשהשתרכנו בפקק האינסופי ראינו יער של ישראלים מזיעים, מנפנפים מעל מנגלים עשנים, באופן עצמוני * זה הרי יום העצמאות, לא? * בלדה לעוזב, פרק מועדי ישראל

 

במסגרת ההלם התרבותי שתוקף אותי כל אימת שאני מבין שביליתי את 28 השנים הראשונות שלי בשמורת טבע שאין בינה לבין המציאות כל קשר, החגים הם מרכיב חשוב. כמעט בכל אחד מהם אני מגלה שהרעיונות שלי לגבי אופי החגיגה והתוכן שלה נתקלים במבטים משתאים של הסביבה ובתגובות בסגנון: "התחרפנת לגמרי?".

 

כך, למשל, השירים של הגדת פסח שאני מפזם לא חופפים כלל וכלל את אלה ששרים ברוב הבתים בישראל בליל הסדר. ביום כיפור מצאתי את עצמי מסתכל בתמיהה על המוני בני אדם שמפדלים באופניהם ברחוב או סתם מתכנסים באיזו פינה כדי לפגוש את החברים מהתיכון לאחר עשרים שנה. את טקס הביכורים לא מצאתי גם אחרי חיפושים קדחתניים לכל אורך אבן גבירול, ובט"ו בשבט, כשהלכתי לפארק הירקון, לא מצאתי שום שותל עם "רון בלב ואת ביד".

 

גם ביום העצמאות נתקלתי בתופעות אנתרופולוגיות מרתקות. כשאימצתי את זיכרוני וניסיתי לדלות ממנו מה הייתה תמיד הסיבה העיקרית לעליצות ששרתה עלינו בחג זה, כל שהצלחתי להעלות היה פתיחת הבריכה. לא משנה אם היה גשם, שמש, חם או קר, אפשר היה סוף-סוף לקפוץ למים ולהרגיש, לפחות לזמן קצר, שהגיע הקיץ.

 

ביום העצמאות, שחל בשבוע שעבר, קיבלתי הזמנה למסיבת גג בפרישמן. להבדיל מהקיבוץ, שבו רק פורים וסילבסטר היו מועדים מקודשים לדיסקו שאסור להחמיץ, בעיר גם יום העצמאות הוא סיבה למסיבת ריקודים. מזל שהטרנד של מסיבה עברית כבר הספיק להתיישן.

 

כשבאנו, עוד היה נחמד. כמה בירות, והרגשתי ממש טוב. אבל לאט-לאט נראה היה שמחצית מתושבי תל-אביב, אלה שלא הגיעו לצפות בזיקוקים ולהתיז קצף בכיכר (עוד מנהג פגאני שראוי להיחקר), החליטו לעלות על אותו גג קטן. כשהשפעת האלכוהול התפוגגה במקצת, התחלתי לחשוש שאסון ורסאי עומד לחזור על עצמו ודאגתי להחזיק טוב-טוב את המעקה ליד המרזב, כדי לשמור על אופציות פתוחות. כשהלכנו, הבניין עדיין עמד על תלו. אולי רוקדים שם עד עכשיו - אי אפשר לדעת.

 

למחרת, בלי שהתחשק לנו לא-להיות-עצובים, נסענו לכיוון ירושלים. למוזיאון ישראל? לא. לכותל? לא. למנגל, אלא מה. כן, גם אנחנו, כישראלים טובים, תרמנו להשמדת העם השחור-לבן שעומד על ארבע ועושה מווו. וגם להשמדת העם הנמוך יותר, עם הצמר, שעושה מההה. וגם להשמדת העם הוורוד, שעושה אוינק. אופס, אולי על זה אסור לספר?

 

האירוע התקיים במושב אצל חברים, אבל בדרך חצינו יער גדול, שעל-פי השמועות היה אמור לכלול עצים מסוגים שונים. מה שהצלחנו לראות דרך חלונות האוטו, בעודנו משתרכים בפקק אינסופי, היה יער של ישראלים מזיעים, מנפנפים מעל מנגלים עשנים, באופן עצמוני. זה הרי יום העצמאות, לא?

 

כמו שאתם מבינים, חוץ מהבריכה המתנפחת של הקטנטנים, לא הייתה בסביבה שום בריכה שבצדה טקס פתיחה מרהיב; מה גם שבקאנטרי-קלאב הקרוב יש בריכה כל השנה - האטרקציה נעלמה.

 

עכשיו לפנינו תקופת יובש של חודשים מספר, שבהם אין צורך ללמוד מנהגים חדשים. פשוט אין חגים. אה, סליחה, הפועל לקחה גביע. נצא לחגוג - את המסורת הזו אני כבר מכיר.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים