בין שתי צפירות

ארנון לפיד


בין שתי הצפירות הצורמניות האלה - זו של יום הזיכרון לשואה, לפני שבוע, וזו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, היום - וגם לפני הראשונה, וגם אחרי השנייה, אנחנו מתנהלים כאילו כלום לא קרה לנו. כאילו איננו מצווים לזכור ולשנות דבר.

 

רבבות מתים-חיים, נוכחים-נעדרים, מהלכים בינינו - הורים שכולים משם ומפה, אלמנות ויתומי שואה מזה, וממלחמות ישראל מזה, נכי גוף ופגועי נפש, אנשים עצובים וחסרי מנוח - ואנחנו בשלנו.

 

דקה אחת של יבבת סירנה עוצרת אותנו ממרוצתנו, מקפיאה אותנו על עומדנו, מרכינה את ראשינו, ולרגע נדיר ומכמיר נדמה שהיא מחברת ויוצקת אותנו לגוף אחד. רק לרגע. מייד כשהיא תמה לגווע אנחנו מתפזרים ומתפצלים, חוזרים איש לאוהליו ולענייניו, איש לאנוכיותו ולנבזותו.

 

ביום השואה, לפני שבוע, תפסה אותי הצפירה ליד מגדל השעון ביפו. בתוך שניות עצרו המכוניות על הכביש, עוברים ושבים נתקעו במקומם, חבורת נערים קולנית ליד אבולעפיה נשתתקה באחת. מצאתי עצמי עומד ליד אישה צעירה, ידה האחת אוחזת בידית עגלה של תינוק, וידה השנייה תומכת אישה זקנה, אולי אמה. כשגיליתי את המספר המקועקע על זרועה של הזקנה, לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה, עד שדעכה הצפירה וההמולה חזרה לרחוב. כשביקשו שתי הנשים לרדת לכביש, הגיחה מכונית בסערה אי-משם, וכמעט התנגשה בהן. השתיים קפאו מבוהלות על עומדן, ומבעד לחלון המכונית צווחה גברת אחת: "פסיכיות, מטומטמות, בגללכן הייתי יושבת בבית סוהר". משהו כזה. עוברים ושבים תאבי סקנדל התקבצו סביב והוסיפו משלהם, ובתוך רגע התלקחה שם תבערה קטנה של ריב ומדון.

 

לרגע אחד קצר היו כל ישראל חברים. תם הרגע, וכל ישראל שבים ומרטשים זה את זה. אלה החיים שאנחנו מתיימרים לומר, דומעים ומורכני ראש, שציוו לנו הנופלים במותם? היום, כשתסתיים הצפירה, בואו נמתח את הרגע - לשניים, לשעה, ליום. ליותר מזה באמת מוגזם לצפות מאתנו.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים