מי יהיה מגש הכסף - ד"ר אודי לבל, על "מחקר השכול"

מי יהיה מגש הכסף

ארנון לפיד


ד"ר אודי לבל, החוקר את "תרבות השכול", גילה כי כל המאפיינים של השכול הישראלי - ראשיתם ומקורם בקיבוץ * אבל בשנים האחרונות נשברה ההגמוניה *  האתוס הקיבוצי נדד והחליף כתובת * השכול, מבט חוקר

 

גם בעיצוב תרבות השכול, כמו בתחומים אחרים, שמורה לקיבוץ זכות ראשונים ומובילים. הקיבוץ הוא שיצר את הגישה ואת הביטוי לשכול במגזרי החברה הישראלית כולה - בעיר ובכפר, בישראל הוותיקה ובישראל החדשה, במסגרות המקומיות ובממלכתיות כאחד.

 

"כל עיסוק בתחום השכול בישראל, בהכרח מוביל אל 'השומר'", אומר ד"ר (למדעי המדינה) אודי לבל מאוניברסיטת בן-גוריון, מרצה במכללת ספיר, שעיקר עיסוקו בפסיכולוגיה פוליטית. ללבל אין שורשים בקיבוץ, הוא "סתם תל-אביבי", וכשניגש לחקור את נושא השכול בחברה הישראלית, הובילו אותו כל הדרכים אל הקיבוץ, "סוכן התרבות המרכזי בתחום השכול". שנתיים נבר בארכיונים, עשרות שכולים ראיין בקיבוצים, ועוד בטרם הושלם המחקר (שעיקרו יוצג בכנס לחקר הקיבוץ, בשבוע הבא בגבעת-חביבה) מסתמנת תמונה ברורה: "כל המאפיינים של השכול הישראלי שחווינו והכרנו לאורך רוב שנות המדינה - האיפוק, ההפנמה, היעדר ספקות וביקורת, הצדקת הקרב, או המלחמה, קבלת הדין, הגאווה הפטריוטית, וגם, אפילו, הטקסים - ראשיתם ומקורם בקיבוץ".

 

"התחלתי לחקור מההווה לעבר", הוא מספר, "הלכתי מהשנים האחרונות לשנים הראשונות, והופתעתי לגלות שגם בשנים שבהן כבר העזו נפגעי שכול בעיר להגיב ולהתנהג כאינדיבידואלים - התריסו, מחו, פנו לתקשורת, אפילו תבעו בבג"ץ - בקיבוץ לא העלו דברים כאלה על הדעת. המקסימום שהרשו לעצמם לדרוש הורים שכולים או אלמנות בקיבוץ, היה ביורוקראטי באופיו - תיקונים קלים בתקנון, ריענון זהיר של נהגים ונהלים, ותו לא. זאת, ועוד: בקיבוצים חל על השכולים מורא החברה, ה'מה יגידו', ולכן הם נזהרו מביטויים של פקפוק ומחאה על נפילת הבן. כשלאב שכול מתל-אביב לא הייתה בעיה לקום ולמחות נגד ישיבת צה"ל בלבנון, כי הוא פרט אוטונומי, ובברנז'ה שלו חושבים, מן הסתם, כמוהו, בקיבוץ חשש חבר הקיבוץ השכול מדעת הקהל. איך יגיבו החברים אם, חלילה, ימחה על מות הבן, או יטיח ביקורת בצבא, במפקד, בקרב המיותר. בקיבוץ שלטה התפיסה של 'כאיש אחד'. כאיש אחד באבל על מות הבן, אבל גם, בו-בזמן, כאיש אחד בהתלכדות סביב צה"ל, בהצדקת הקרב שנכפה עלינו, בהפניית האשמה אל האויב האכזר, שקם עלינו לכלותנו".

 

המגמה הזאת מגיעה לביטוי חריף לאחר מלחמת יום כיפור והמהפך הפוליטי, ששם קץ להגמוניה של תנועת העבודה. "כשעולה בגין לשלטון, החלום הרטוב שלו מתגשם והוא זוכה להיות ראש הממשלה בחגיגות השלושים למדינה. הוא מתכוון להחזיר את המצעד הצבאי, וכבר רואה עצמו בעיני רוחו ניצב על הבמה עטורת הדגלים ומנפנף בידיו לחיילים הגיבורים הצועדים בסך. אלא שאז, מתוך חשש שמא חלק מהקצינים לא יסכימו להצדיע לו, מתבטל המצעד באמתלות שונות, ובגין מציע כתחליף את מצעד ותיקי המחתרות. במצעד הזה זוכות מחתרות האצ"ל והלח"י לייצוג נכבד במיוחד, בעוד ה'הגנה' והפלמ"ח מקופחים בעליל. התנועה הקיבוצית גועשת, נזעקת, וקמה כאיש אחד נגד העיוות ההיסטורי. "בגין", מנתח ד"ר לבל, "ביקש להעניק לגיטימציה מאוחרת ו'אפליה מתקנת' לחבריו מן המחתרת, ובכך דרך לקיבוצניקים על היבלת. המונופול שלהם על תרבות השכול והזיכרון נמצא מאוים. מישהו מעז לערער על בלעדיותם בתפקיד מגש הכסף".

 

אימא, אסור לך לבכות

 

מלחמת יום כיפור ועליית בגין לשלטון, מנתח ד"ר לבל, מנביטה את זרעי ה"התרופפות" בגישה לשכול בקיבוצים. התרופפות, אך עדיין לא התפרקות. "זה 25 שנה מלווה אותי ההרגשה שאנחנו, השכולים, הכנסנו את כאבנו בלבנו ומהלכים בפנים אטומים", כותבת ב-1974 אם שכולה ל"יד לבנים"; לוטה אהרון (גבעת-חיים איחוד), אמם של דודו וחנוך, שנהרגו במלחמה, מסתייגת מה"הזמנה לבכי" של החתום מעלה: "לא, ארנון, איני מסכימה אתך. אתה מכיר את 'מסדר הנופלים' של חיים חפר? שם הם אומרים: 'סליחה, אבל היינו מוכרחים...'. כאשר ישראל נפל, דודו צעק עליי: 'אימא, אסור לך לבכות. צנחנים לא בוכים'. בגלויה האחרונה הוא כתב לי 'לא לבייש את הפירמה'". בהתייחסה לדפוס השכול שקדם למלחמת יום כיפור, כותבת אלמנה ממזרע: "לא בכינו, לא צעקנו, לא שום דבר. ביום כיפור אנשים בכו. יום כיפור פרץ את כל הדבר הזה... כשקברו כאן את כל החיילים, זאת הייתה, בעצם, הפעם הראשונה שפרצתי בבכי". ואילו נעמי זורע (מעגן-מיכאל), ששני בניה נהרגו במלחמה, כותבת בתגובה למכתב ניחומים ששלחה לה חברה, בו שאלה בשביל מה כל הדם השפוך - "חד-משמעית. לא הייתה ולא תהיה לנו ברירה אחרת. המחיר הנוראי היה כדאי. כפר יהודי מחנך את בניו להיות גיבורים ואנשי מוסר. כשקם עליך אדם עם סכין להורגך, עליך לשלוף סכין ולהגן על חייך... מוטב שתבכינה האימהות שלהם מאשר נבכה אנחנו".

 

ד"ר לבל אומר על כל אלה: "המלחמה אומנם הכתה חזק בתנועה הקיבוצית, אבל גם במגזרים אחרים. אחרי המלחמה מקבל עניין הנצחת חללי צה"ל תנופה גדולה. בכל עיר, עיירה וכפר מוקמים אתרי הנצחה, ובקיבוץ, שעד אז נמנע מכל ביטוי של הנצחה אינדיבידואלית, והקפיד על אחידות מוחלטת בהנצחת בניו, מתחיל רחש של אי-שביעות רצון. הורים שכולים ואלמנות מתקנאים בעמיתיהם בעיר על ההטבות, על הזכויות והסיוע שהם מקבלים מהמדינה, ודורשים גם הם את המגיע להם. למשל, את כספי הגמולים ממשרד הביטחון. למה שהם ילכו לקופה הציבורית? זה מלמטה, ואילו מלמעלה נמשך המאמץ הקולקטיבי, הממסדי, להוכיח שההגמוניה הקיבוצית עודנה בעינה, מה שמחייב הצגת חזית אחידה אל מול החברה הישראלית והבלטת חלקו של הקיבוץ במחיר הניצחון, במספר החללים. כדי להרגיע את המתח הפנימי, הולך הקיבוץ לקראת השכולים ומאפשר להם, לראשונה, להשתמש בכספים להנצחת הבן בדרך שתפעל להמשך ההגמוניה ותשרת את הדימוי הרצוי: הקיבוץ כנושא לפיד ההקרבה. במותם ציוו לנו את החיים".

 

המתנחלים מחקים את הקיבוצניקים

 

אפילו במלחמת לבנון, שפתחה את עידן השכול הפוליטי בארץ, עדיין שומרים הקיבוצים על ממלכתיות בגישתם לשכול, אם כי הם נקלעים למבוכה קשה. ד"ר לבל: "כשיעקב גוטרמן (העוגן) שבנו, רז, נפל בבופור, מניף שלט מחאה בוטה: 'רצחתם את בני', מתקיפים אותו חברי קיבוצו ומכנים אותו 'בוגד'. איך הוא מרשה לעצמו? לראשונה, אומרת המחאה של גוטרמן, לא האויב הוא התוקפן, לא הסורים הם הכתובת למחאה ולהאשמה, אלא אנשים משלנו, ישראלים. התנועה הקיבוצית מתייסרת בלבטים. מצד אחד - ההתרסה נגד השלטון נוגדת את האתוס. מצד שני, היא מקלה עם עצמה, ההתרסה אינה מכוונת נגד צה"ל ומערכת הביטחון, אלא מתמקדת בראש הממשלה, שהוא כבר לא 'משלנו'. ברור שאילו היו אז רבין ופרס, לא הייתה מתלווה לשכול של מלחמת לבנון מחאה כזאת. בסופו של דבר, גם אחרי מלחמת לבנון נותר השכול הקיבוצי כשהיה: 'אנטי-ויקטמיולוגי' (ויקטימיולוגי - קורבני). לא אל צה"ל מופנות הטענות, אלא אל ראש הממשלה. משפחת הבופור יוצאת במפורש נגד בגין בלבד".

 

משהו ישתנה עשור מאוחר יותר, עם אסון צאלים ב', אסון המסוקים, וכמה כישלונות מדממים אחרים. "עכשיו כבר נגררים הקיבוצים אחרי העירונים בוויקטימיולוגיה כלפי הקצונה הצה"לית, אבל עדיין הם זהירים ומאופקים בהרבה מעמיתיהם בהתבטאויות כלפי הרמטכ"ל ברק, למשל, או האלוף לוין, שבין היתר הם גם 'משלנו', יוצאי קיבוץ. חברי קיבוץ ששכלו בנים באסונות, היו חצויים בלבם. 'היינו אתם, עם ההורים בעיר, אבל לא העזנו', הם אמרו לי. על אסון המסוקים אמר ג'ומס: 'זהו מחיר הישיבה בלבנון'. כלומר, לא על צה"ל האחריות לאסון, כי אם, שוב, על המדינאים. קל היה לקיבוצניקים לסייג ולהפנות את מחאתם לדרג הפוליטי. עם הצבא הם נזהרו".

 

בראשית שנות ה-2000 מגיע קץ ההגמוניה הקיבוצית בתרבות השכול, ולפי ד"ר לבל, הוא קשור בפרופיל המשתנה של צה"ל: "את מקומם של הקיבוצניקים ביחידות העילית ובשדרות הפיקוד הולכים ותופסים הכיפות הסרוגות, יוצאי חבר העמים וילידי הפריפריה. נמחק הטקסט הקיבוצי. גם הכללתם של נפגעי פעולות האיבה ביום הזיכרון הכללי עשתה את שלה, שכן חלקם של הקיבוצים בסוג השכול הזה נמוך, יחסית. "אבל", מפתיע ד"ר לבל ומבשר, "בתוך כמה שנים תהיה חזרה אל האתוס הקיבוצי. המגמה נראית בשטח. בערים, ואפילו בפריפריה, כבר אפשר לראות יותר ויותר לוויות וגינוני הנצחה השואבים מתרבות השכול הקיבוצית: האיפוק, העידוד העצמי שהקורבן לא היה לשווא, שבמותם ציוו לנו את החיים. באזכרות בשדרות, כמו בקיבוצים של אז, ישנה גאווה: אנחנו חוד החנית. אנחנו קיר המגן. כמעט 'אנחנו מגש הכסף'. אפילו הטקס עצמו לובש יותר ויותר אופי קיבוצי. באזכרה בשדרות כבר שרים את 'שיר הרעות', אומנם בביצוע זהבה בן, ולא בביצוע 'הגבעטרון', אבל זו בהחלט תופעה חדשה יחסית, השואבת מהתרבות הקיבוצית. גם המתנחלים מחקים את הקיבוצניקים. בלוויות ובאזכרות, בצד ציטוטים מכתבי הקודש ומדברי רבנים, יש גם ציטוט מטקסטים 'קיבוציים' בנוסח שנות ה-50. וכמו שבקיבוצים ראו בכל נופל, גם אם נהרג בזמן חריש בשדה, קורבן במערכה הגדולה על תקומת ישראל, כך רואים בהתנחלויות גם את מי שנהרג ממארב כשנסע מבית-אל לעופרה, נניח. האתוס הקיבוצי חוזר, אבל הוא נודד ומחליף כתובת".

 

לאלמנות קשה יותר

 

החשיפה לביקורת ולשיפוט בקיבוץ הקשו על האלמנות להתמודד עם השכול

 

השכול בקיבוץ - כך מתרשם ד"ר אודי לבל, על סמך שיחותיו - נוח יותר להורים השכולים, אבל לא לאלמנות. בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, הוא מספר, היה גל עזיבה של אלמנות. הן התקשו לעמוד בלחץ. הן לא קיבלו הנחות והקלות - בעבודה, בכספים, בשיקום - כפי שקיבלו אלמנות בעיר, הן חשו שהחברה הסובבת מצפה מהן לחזור מוקדם ככל האפשר לשגרה, וכשהן ניסו לעשות זאת, ונראו עם בחור לא-מוכר בחצר הקיבוץ, הן היו חשופות לביקורת ולשיפוט. "אלמנות מבוגרות ששוחחתי איתן, התוודו שהן מצטערות שלא עזבו את הקיבוץ בצעירותן, כשעוד היה אפשר. בעיר, כך הן חושבות, היו להן חיים טובים ומלאים יותר".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים