חנה סנש, הסרט

חנה סנש, הסרט

יעקב לזר


חנה סנש

השקעה כספית בסדר גודל של עד מיליון וחצי דולר, מטעם מפיקה אמריקנית, מסייעת בידי איתן סנש, אחיינה של חנה סנש, להשתתף בהפקת סרט ולבסס את הארכיון העצום שליקט סביב חייה הקצרים

 

בימאית סרטים דוקומנטריים מהוליווד, יהודייה אמריקנית בשם רוברטה גרוסמן, שהחליטה להפיק סרט דוקומנטרי על חנה סנש, העניקה למפעל ההנצחה של סנש דחיפה וקידום שאחרת לא היה זוכה לו. לא באמצעים שאפשר לגייס למטרה זו במדינת ישראל. הסרט כבר צולם בחלקו, בארץ ובאירופה, המשך הצילומים מתוכנן לקיץ הקרוב, והסרט ייצא לאקרנים, אם הכול ילך כשורה, באביב 2007.

 

"רוב מה שנעשה עד היום על חנה סנש התייחס למיתוס הקשור בשם שלה ובמעשה הגבורה שעשתה. הסרט הזה שונה בתפיסה שלו. הוא בא להראות מי האדם ומי היא האישה חנה סנש, והוא מבוסס על יומנים, שירים ותמונות שלה שמעולם לא פורסמו", אומר אליה סידס, המפיק הישראלי של הסרט. "ישנה סדרה של מכתבים נוגעים ללב שכתבה חנה לאמה קתרינה, שאתה מרגיש בהם שזה שעון חול, תסריט שהסוף שלו ידוע מראש. פן נוסף שנחשף בסרט הוא הנפש הרומנטית שלה, המתבטאת בעיקר בשירים שכתבה ובתמונות שצילמה. הייתה בה נחישות כאילו הרגישה שכל חייה כוונו לנקודה הזו".

 

הם החלו לצלם בנובמבר האחרון. "מעשה שטן," אומר אליה, "יום הצילומים הראשון נפל שלא במתכוון בדיוק על יום הוצאתה להורג". חנה סנש צנחה ביוגוסלביה בינואר 1944, חדרה להונגריה ונתפסה על ידי הנאצים לאחר הלשנה. היא נחקרה בעינויים קשים והוצאה להורג ב-7 בנובמבר.

 

הצילומים כללו שני מרכיבים - צילומי הצלה - ראיונות עם אנשים שחיו באותה תקופה והכירו את חנה סנש וצריך לראיין אותם כל עוד ניתן, וצילומי שחזור של המקומות בהם שהתה. הם שיחזרו את מחנה האוהלים בקיבוץ שדות-ים, בו הייתה חברה, הקימו אותו על החוף של מעגן מיכאל (כי החוף של שדות ים נראה היום אחרת) וצילמו בו מספר סצנות. "לצורך השחזור היינו צריכים למצוא אוהלים הודיים מסוג K17 שכבר לא קיימים", מספר אליה. "חלק מצאנו בעתלית, חלק גירדנו מכל מני מקומות, חלק יצרנו בעצמנו. איתרנו שחקנית ניצבת בשם מרי רוט, שדומה לחנה והיא מופיעה בסרט בדמותה. בתל נוף ובפלמחים שחזרנו את הצניחה שלה, וצילמנו גם קצת בנהלל, שם הייתה ולמדה חנה תקופה מסוימת, עבדה ברפת וקטפה תפוזים. מצאנו הרבה מאוד חומר ארכיוני וגם אותו כמובן צילמנו".

 

המשימה הבאה מוטלת על רוברטה, שצריכה לארגן כסף לסיבוב נוסף של צילומים. מדובר בהפקה מאוד יקרה לסרט דוקומנטרי, בסדר גודל של כמיליון וחצי דולר. לצורך זה, מתוך הצילומים שכבר נעשו, ערך אליה סרט פרומו של שמונה דקות, שמשולבים בו תמונות אותנטיות של סנש מהארץ ומהונגריה, קטעים משחזור הצניחה והשחזור בשדות-ים, ודברי רקע של הסופר אהרון מגד ושל שוריקה ברוורמן משמיר ("אישה מדהימה", אומר עליה אליה).

 

חנה כאדם ולא כמיתוס

 

איש מפתח בהפקת הסרט הוא האחיין של חנה, איתן סנש, תושב חיפה, אוצר הארכיון שלה. ללא שיתוף פעולה מצדו כל המבצע הזה היה בלתי אפשרי. "נוצרו בינינו יחסי ידידות חמים", מעיד אליה.

 

שיתוף הפעולה התאפשר לאחר שהמשפחה הבינה שבפעם הראשונה יש כוונה להפיק סרט מקיף על חנה, שיביא את סיפור חייה ולא יתרכז רק בשליחות באירופה. הפנייה אליהם מצד רוברטה גרוסמן נעשתה כבר לפני למעלה משנתיים. היא הסבירה שקראה בילדותה על חנה והדמות מאוד הרשימה אותה. מאוחר יותר למדה היסטוריה באוניברסיטת ברקלי ונושא השואה מאוד קרוב ללבה, וכשהפכה לבמאית סרטים דוקומנטריים, החליטה שהיא רוצה לעשות סרט על חנה. "מה שמצא חן בעיניי", אומר איתן, "זה שהיא כתבה שהיא רוצה להביא בסרט את האדם שבה. זה יצר את הבסיס לעבודה המשותפת שלנו. מאוחר יותר, כשהגיעה גרוסמן לארץ בערב פסח שעבר, היא הבינה מהשיחות בינינו כמה מעט היא יודעת בנושא, וכמה מה שכתוב על חנה בספרים שהתפרסמו באנגלית הוא רק אפס קצהו מכל החומר המצוי ברשותנו".

 

בסרט ייחשפו לראשונה הרבה מאוד תמונות משפחתיות. "בארכיון המשפחתי ישנן כ-1,400 תמונות, מתוכן כ-600 תמונות שחנה צילמה במצלמתה האישית במהלך ארבע השנים שהייתה פה בארץ, וגם בחו"ל, לפני שהגיעה ארצה", אומר איתן. "היא כתבה הרבה מאוד מכתבים לסבתא שלי שנשארה בהונגריה ולאבא שלי שהיה בצרפת באותה תקופה לרגל לימודים. ישנם מאות מכתבים שבהם תיארה מה קורה לה פה בארץ, ולחלקם צרפה תמונות שצילמה בבית הספר החקלאי בנהלל או בטיולים שעשתה. המשפחה שלי אהבה לתעד את עצמה וישנן הרבה תמונות גם מהבית בהונגריה ותמונות משפחה. סבתא עלתה לארץ בחופזה אחרי המלחמה, וכל מה שהיא לקחה אתה היו ניירות - המכתבים של חנה, התמונות, הצגות שסבא שלי כתב, דברים אישיים.

 

"ישנו גם יומן שחנה כתבה מגיל 12 ובו רשמה את האירועים שעברו עליה, מה היו המחשבות שלה והשאיפות שלה, וכן השירים שכתבה. וגם שם יש צילומים. חלק מהעבודה שאנחנו עושים היום הוא לקשור את התמונות לכתוב. ישנן תעודות מבית הספר, מכיתה א' ועד סיום בתיכון, וכיוצא באלה. זה חומר הגלם שאמור לשמש את הסרט".

 

הכניסה האינטנסיבית לעיסוק בחומרים הקשורים בסרט והמשאבים הכספיים שנוספו להם (הם אינם מקבלים שכר, רק כיסוי הוצאות), העבירו את העמותה להנצחת שליחותה ומורשתה של חנה סנש, עמותת חנה סנש, להילוך גבוה. "זה נתן לנו טריגר רציני לחפש אנשים שהכירו אותה ועדיין חיים, על מנת לדבר אתם ולראיינם. למשל בנהלל, אף פעם לא ראיינו חלק גדול מהבחורות שהכירו ועבדו אתה, והיום הן כבר בנות 80 פלוס. איתרנו בהונגריה אנשים שלמדו אתה בבית ספר תיכון ואף פעם אף אחד לא הגיע אליהם ולא שאל עליה. איתרנו גם נשים שישבו אתה בכלא בהונגריה, שלא ידעתי שהן קיימות, וגם אתן דיברנו. ביומני גבע מצאנו קטע שצולם כשהביאו את הארון של חנה ארצה ב-1950 וקטע נוסף ממסע הלוויה שנערך אז. הגענו למסמכים בארכיון של המודיעין הבריטי בלונדון. הרבה מאוד חומר".

 

המומחית לכתבי חנה סנש

 

איך מעבדים את כל העושר הארכיוני הזה לתסריט? איך הופכים יומן ומכתבים שנכתבו ברובם הגדול בהונגרית, לסרט ששפתו אנגלית? איתן עובד על כך כבר שנים רבות עם ד"ר אנה סאלאי, ילדית הונגריה שחיה בארץ, עורכת ספרותית במקצועה. לפני שעלתה ארצה שכנעה ד"ר סאלאי את אביו של איתן לקבץ את הכתבים של חנה, השירים, היומן והמכתבים, לספר שייצא לאור בהונגרית והוא בעצם הספר היחיד שמכיל את רוב מה שחנה כתבה (בעברית קיים ספר שראה אור ב-46', עד כה יצאו 16 מהדורות שלו, ויש בו את רוב היומן, מעט מכתבים שתורגמו לעברית, והשירים). מכיוון שאיתן איננו קורא הונגרית, מי שמכיר טוב מכל אדם אחר את כתבי חנה היא ד"ר סאלאי והיא גויסה למלאכת הכנת החומרים לסרט.

 

במהלך השנה האחרונה הם עשו סדר בארכיון - סידרו את כל התמונות, מספרו אותן, וערכו בסיס נתונים שיש בו פרטים על כל תמונה ותמונה וגם קשר של כל תמונה למכתב הרלוונטי. הכול נכתב באנגלית ונשלח לפני פסח האחרון לגרוסמן. בנוסף נשלחה אליה רשימה של מכתבים מומלצים שכדאי שתקרא (לאחר שיתורגמו לאנגלית). מכל אלה ייבנה בסופו של דבר התסריט.

 

המחשבה הראשונה הייתה על סרט באורך של 40 דקות, היום מדברת גרוסמן על סרט של שעה וחצי, ועל הפקת ספר מלווה שייתן תמונה רחבה ומלאה על חנה סנש. ההשקעה הכספית הנדרשת לכך היא כאמור בסדר גודל של עד מיליון וחצי דולר. איתן מספר שהלך להתייעץ בנושא עם חיים יבין, ויבין, כששמע על הסכום שבו מדובר, אמר לו ללכת על זה בלי להסס, כי אף מפיק ישראלי לא מסוגל לגייס סכום כזה.

 

היוזמה של רוברטה גרוסמן הביאה את איתן סנש למקום שלא חשב שיוכל להיות בו. "כמעט תשע שנים אני מנסה לעניין את הרשויות בישראל לקחת את החומרים האלה ולהכניס אותם לארכיון בצורה מסודרת, ולא עלה בידי. גם לשדרג את הבית בשדות-ים לא הצלחנו. הסרט באמת נתן לכל הנושא דחיפה אדירה. התחקירים, האנשים שרואיינו, הדברים שתורגמו, אלו דברים שאם לא היה נופל הסרט הזה, אני מעריך שלא הייתי מגיע אליהם אי פעם".

 

חברת הפקה

 

אליה סידס, תושב מושב טל שחר, מנהל חברה להפקת סרטים תיעודיים שנקראת לילי, על שם בתו הבכורה. החברה עוסקת בבימוי והפקה של סרטים תיעודיים בארץ ובחו"ל, או נותנת בארץ שירותי הפקה לחברות זרות, כשההתמחות שלהם היא בתחומי היסטוריה, ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, תת-מימי, שמירת טבע וכיו"ב. הקשר העיקרי שלהם הוא עם ארצות הברית ואנגליה, והם עבדו עם ענקים כמו נשיונל ג'אוגרפיק, דיסקברי, בי.בי.סי, ערוץ ההיסטוריה ואחרים. צלם אתו עבד בשעתו על הסדרה על 50 שנות מדינת ישראל, בהנחיית אבא אבן, המליץ עליו בפני המפיק של חנה סנש, אדם בשם סמוקי פוסטר, וכך נוצר הקשר. לצוות צורפה הצלמת דיאנה טיילור.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים