קבר אחד, שניים, שלושה | סרט של שושי בן-חמו מלוחמי הגטאות ובו גילויים חדשים על ליל הגשרים מלפני 60 שנה

קבר אחד, שניים, שלושה

טל אלמליח


יעדי ליל הגשרים - מתוך אתר "ההגנה"

שמעון אלכסנדר מנאות מרדכי היה עובר בבטן אמו, כאשר אביו נהרג בליל הגשרים. הוא נקרא על שמו. היום, 60 שנה אחרי, הוא מודה בהתרגשות לשושי בן-חמו מלוחמי הגטאות, שסרטה על הפרשה הביא לגילוי קבר האחים ליד מצובה. "קבר, כמו אבא", אומר שמעון בסרט, "יש רק אחד"

 

60 שנה עברו מאז התקיים 'מבצע מרכולת' - הידוע יותר בשמו ההיסטורי 'ליל הגשרים'. במהלכו פשטו לוחמי יחידות הפלמ"ח על 11 גשרים כדי לנתק את ארץ ישראל שהייתה תחת שלטון הבריטים מכל דרכי הגישה היבשתיות אליה. כמו בכל המיתוסים הגדולים, מנציח הזיכרון ההיסטורי דווקא את אלה שכשלו במשימה. את אובדן חיי הנפש. 10 גשרים פוצצו בהצלחה, אולם הפעולה בשני הגשרים ליד אכזיב השתבשה. 39 לוחמים, אנשי הגדוד הראשון של הפלמ"ח, יצאו לפעולה בגשרי אכזיב. 14 לוחמים לא חזרו מהגשר. החלל היחיד שנמצא היה יחיעם וייץ, שהובא למנוחות בלוויית המונים בהר הזיתים בירושלים.

 

פרשת מותם וקבורתם של 13 הלוחמים הפכה לתעלומה. היא הסעירה את היישוב בשנות ה-40, והיא המשיכה והתפתלה עם השנים. הפרשה הזאת סקרנה את שושי בן-חמו מלוחמי הגטאות, שהייתה, כשהחלה לחקור אותה, רכזת מערכת הטלוויזיה הקהילתית של המועצה האזורית מטה אשר. היא שאלה את עצמה מה קרה לאותם לוחמים. תוך כדי תחקיר לסרט נתגלו עובדות חדשות ומשך כל התחקיר הנחתה אותה השאלה, יחד עם צאצאי משפחות השכול: האם לאחר שנים יזכו סוף סוף חללי הגשר למנוחתם האחרונה?

 

הלוויה המונית, ללא משפחות ההרוגים

 

זה היה ב-16 ביוני 1946, שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר הבריטים סגרו את שעריה של ארץ ישראל, ומאות אלפי עולים יהודים, ובהם ניצולי השואה, לא הורשו לעלות לארץ. פיצוץ הגשרים היה תגובה של תנועת המרי העברי (התאחדות שלוש המחתרות, האצ"ל הלח"י וההגנה) שנועדה "לעשות שריר" כלפי הבריטים ולהראות להם שליישוב היהודי יש מה לומר בנושא כה קריטי לגורל העם היהודי.

 

יומיים אחר-כך, ב-18 ביוני אחר הצוהריים, נערכה בבית העלמין בחוף הכרמל בחיפה הלוויה משותפת לחללי הלח"י שנפלו בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת ולשרידי גופותיהם של לוחמי הפלמ"ח שנספו בגשר אכזיב. אלפים השתתפו בהלוויה, אבל למשפחות לא סיפרו דבר.

 

בתחילה, בטווח של שבועות וחודשים לאחר אותו הלילה, לא היה ברור כלל למשפחות גורל הנעדרים ואף גורם מוסמך מהיישוב העברי לא נתן להן תשובה על כך. 13 איש נעלמו, ושמועות רבות ליוו את הפרשה ואפשרויות שונות ומשונות הועלו בקרב המקורבים להרוגים. המוסדות לא סיפקו תשובה מניחה את הדעת ורמזים מעטים - מעט שרידים שנמצאו - לא העידו בבירור על קורותיהם אותו לילה.

 

המשפחות קיבלו מכתב רשמי מ'ההגנה', שדיווח להם לקונית כי יקיריהם נעדרים, לאחר שכבר נערכה להם ההלוויה הרשמית בחיפה. רק לאחר 5 חודשים נודע להן, כי ישנם שרידים קבורים בחיפה. עברו עוד 22 שנה עד שהצליחו המשפחות, לאחר מאבק ממושך, ובסיוע שר העבודה דאז, יגאל אלון, להעביר את שרידי יקיריהם לקבורה בלב האנדרטה יד לי"ד באכזיב, אנדרטה המוכרת לכל מי שעובר על הכביש מנהריה לראש הנקרה. אך המשפחות בשלב הזה ידעו כי הקבר בחיפה, ממנו העבירו את השרידים אל האנדרטה, הוא הקבר היחיד של יקיריהם.

 

שושי בן-חמו החלה בהפקת הסרט לאחר שפנה אליה ברוך שולמי מרגבה, בנושא פרשת הגשרים באכזיב. היא הרימה את הכפפה. פגישה עם דן כרמי ממצובה, שנפגש עם הלוחמים לפני צאתם לפעולה ועם דב וישעיהו גביש (שני אחיו של יהודה גביש שנפל בפעולה) וחלק מהלוחמים שהשתתפו בפעולה, הבהירה לבן-חמו איזה סיפור התגלגל לידיה. אך בשלב הזה גם היא לא ידעה ולו חלק קטן מכל מה שתגלה בהמשך.

 

בן-חמו השלימה את הסרט לאחר תקופה ארוכה ובתחילת אפריל נערכה הקרנת הבכורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות, מקום שהדגיש את הסמליות של המעמד, כי פעולת ליל הגשרים הייתה קשורה לדרישת היישוב היהודי לתת לניצולי השואה לעלות ארצה. הקהל הנרגש הורכב מיוצאי הפעולה ששבו ממנה חיים, משפחות הנופלים, ואנשי האזור.

 

אל הבמה עלה שמעון אלכסנדר, חבר נאות מרדכי, שהיה עדיין בבטן אמו, כאשר נפל אביו, שעל שמו הוא נקרא, בפעולה. בקטע מרגש בסרט מופיעה אמו של שמעון, רינה אלכסנדר, ונזכרת בתחושה הקשה שנותרה עמה לאחר מותו, עם הידיעה שהיא בהיריון והיא לא הספיקה לספר לו על כך, טרם שיצא את הבית לפעולה. שמעון לא זכה להכיר את אביו, ואף לא לעמוד מול קברו הוודאי, משום שאביו, כמו שאר 13 הנופלים בפעולה לפיצוץ הגשרים באכזיב, לא נמצא מעולם.

 

שמועה רודפת שמועה

 

את פרטי הפעולה וההתאמה בין פרטי הנסיגה, מציאת השרידים וקבורתם, ניתן היה לעשות רק על ידי מחקר מדוקדק. אחיו של יהודה גביש - הגיאוגרף וההיסטוריון ד"ר דב גביש, שהיה בן 8 כשאחיו נפל, אסף בשקדנות מסמכים ועדויות על הנעדרים. מסמכים על הפרשה לא היו בנמצא כמעט ודב השתמש בחומרים שמצא בבריטניה, בארכיונים בארץ, ובבתיהם של משפחות הנופלים. דב גביש ובן-חמו החלו לשתף פעולה ותוך כדי העבודה, על ידי שימוש במסמכים רבים וראיונות, הרכיבו השניים את התמונה.

 

בן-חמו: "עם הזמן החלו המשפחות לתת בי אמון והחומרים התחילו בטפטוף הולך וגובר. התחלתי לנבור בין המסמכים, ולהצליב מידע. קפיצת דרך גדולה הייתה לי לאחר שנסעתי אל דב גביש בירושלים. לאחר שראיתי את כל האוסף שלו, לקחתי כמעט את כולו הביתה. מאז היינו בקשר כל הזמן. מרבית החומר הגיע ממנו, אבל לא רק ממנו. למשל דוד שטנר, בן עין חרוד וכיום מגבע, הביא לי מזוודה עם מכתבים ומסמכים של בתיה שיין, אמו של נחמיה שיין, שהיה מפקד הפעולה ומשפחתו הייתה מיודדת עמה".

 

בן-חמו מנסה לעשות סדר בסיפור הסבוך: "כיוון שהיעלמותם של הלוחמים הייתה תעלומה, נוצרו גלים של שמועות. אחת השמועות הייתה שהם שבויים בידי הבריטים. אנשי שירות הידיעות הגיעו מייד לאחר האירוע, בשנת 1946 ובסיומה של חקירתם הפריך חוקר הש"י יהושע בלום את השמועה בדבר הימצאם של הנעדרים בשבי הבריטי. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1950, הופרחה לאוויר שמועה נוספת. ח"כ משה סנה הגיש שאילתא בכנסת על גילוי 12 שלדים במחנה כורדני במפרץ חיפה. היו כאלה שחשבו שאלה השלדים של שרידי הפעולה בגשר אכזיב. לרגע נדמה היה שתעלומת הנעדרים מצאה כאן את פתרונה. אך בן-גוריון העביר לידיעת המשפחות את מסקנותיהם השליליות של החוקרים שלא נמצא קשר בין השלדים לבין הנעדרים.

 

"למעשה, לאורך כל השנים, לא נתנו למשפחות להירגע מהאירוע הזה מהיום שהתרחש. בשנת 1951 הוקמה אנדרטה ליד אכזיב ולמשפחות השכולות היו שני מקומות לפקוד. אחד באכזיב ואחד בקבר בחיפה. אלא שלא כולם הזדהו עם קבר השרידים בחיפה. אט אט נזנח הקבר ורק מעטים חזרו אליו מדי פעם. עד אשר חזר הנושא לכותרות בשנת 1966, עם גילוי הקבר בחיפה על-ידי פקד שלמה בן-אלקנה, חוקר משטרתי בעל שם בשל חקירות שונות נוספות שערך בעבר.

 

לא נעדרים, אלא קבר אחים

 

"הפרסום אז במעריב היה חדש רק לחלק מן המשפחות. לדב גביש הוא לא היה חדש. אבל נודעו לו בינתיים דברים אחרים. לאחר מספר שבועות מאז הפרסום במעריב נפגש דב גביש עם בן-אלקנה. באותה פגישה החלו השניים לתאם ביניהם את המשך פעילותם בפרשה. בתוך כך החל דב קולט את גודל חשיבות הפרסום של בן-אלקנה. הוא הבין לפתע שלא מדובר פה בנעדרים, אלא בקבר אחים. וצריך להכיר בעובדה החדשה. זה היה גודל הגילוי של בן-אלקנה.

 

"מכאן הייתה השאלה לאיזה כיוון ממשיכים עם החקירה. אחד הכיוונים הוביל אל יהושע בלום, שהיה איש שירות הידיעות של ההגנה (ש"י), שנזכר בדברי הכנסת בפרשת כורדני. הפגישה עם בלום הניבה מידע חדש, שאינו קשור בקבר בחיפה. הסתבר לדב בפעם הראשונה, שישנם עוד שרידים וחפצים שנאספו לאחר הפעולה והם טמונים בבית הקברות הישן במצובה. דב גביש שיתף את בן אלקנה במידע החדש שהגיע אליו, אך משום מה הנושא לא זכה בטיפול. רק מעט אנשים ידעו על הקבר במצובה. רוב הורי הנופלים הלכו לעולמם והנושא הלך ונשכח.

 

איך הגיע אליך המידע על הקבר במצובה? דרך דב גביש?

בן-חמו: "לא. כמה שמפתיע הדבר, הוא לא סיפר לי על כך. הדבר נודע לי בדרך אחרת. ביום הצילומים הראשון לסרט רציתי לראיין אנשים ממצובה. אנשים שהיו באותו לילה בקיבוץ וקיבלו את ניצולי הפעולה, ואולי למצוא עדים ששמעו את הפיצוץ. לפגישה באתר הפעולה הגיע גם דן כרמי ממצובה, שאמר לי, 'אני יודע שיש לנו בקיבוץ קופסה עם קרעי בגדים וחפצים מהפעולה. ואני יודע את המקום המדויק שבו הם טמונים בבית הקברות הישן של הקיבוץ, מתחת לגל אבנים'.

 

לא חיכיתי ועליתי לשם למחרת עם כרמי. במקום שבו היה פעם גל אבנים, ראיתי מצבה ועליה הכתובת: 'לזכר לוחמים אלמונים שנפלו במאבק על הקמת מדינת ישראל'. גם כרמי הופתע, כי לא ידע על קיומה של המצבה.

 

"באתי למחרת לארכיון וגיליתי מסמכים של ועדת ההנצחה של מצובה מ-1986 על טקס גילוי המצבה, ועל ההחלטה שקיבל ראש המועצה האזורית דאז, דוד קורן, שהוא זה שאישר את הכיתוב על המצבה. בכיתוב לא צוינו פרטים כלשהם, משום שקורן היה מודע לסימני השאלה המרחפים מעל הפעולה, ולא רצה לפתוח פצעים ולעורר סערה. התייעצתי עם שאול אפק, שהשתתף בפעולה והייתי עמו בקשר סביב הסרט, על הדרך שבה אוכל לספר למשפחות ולבשר להם שנמצא עוד קבר. לאחר מכן הסתבר כי דב גביש אף הוא יודע על כך והוא הראה לי את המסמכים בעניין".

 

בהסתמכות על התחקיר של הסרט, המסמכים המרובים שנאספו והגילוי האחרון של בן-חמו במצובה, ניתן אישור לפתוח את הקבר הזה והעברת שרידי העצמות לקבר האחים ביד לי"ד באכזיב.

 

דב וישעיהו, אחיו של יהודה גביש שנהרג בפעולה, מספרים כי הם זוכרים את אמם מחכה ליד החלון לשובו של אחיהם. בן 19 היה יהודה בנופלו, וארבעה ימים בלבד לפני שנעלם עוד הספיק לבקר בבית.

 

"הסרט הזה הוא סיפור בתוך סיפור", אמר עופר גביש (יפתח), בנו של ישעיהו גביש ואחיינו של יהודה. "זהו סרט היסטורי שגם עושה היסטוריה. אני דור שני לסיפור, כי נולדתי 5 שנים אחרי מותו של יהודה הדוד, ועמדתי על דעתי מאוחר יותר. היה זמן רב סימן שאלה אם הוא מת. למרות ההודעה הרשמית, היו אגדות ושמועות, והמשפחות לא האמינו. לא ידעו אם הוא מת, וזה יותר חזק מזה שלא היה קבר - כי לא הייתה גופה. אני זוכר את הנסיעות לגשר הזיו, ולמרות שאבא שלי טוען שהייתי גם בקבר בחיפה, אני לא זוכר זאת. הקבר בחיפה היה ידוע ונעזב. לא ברור למה המשפחות זנחו אותו. אולי כי היו שמועות שנקברו שם רק חלק מהלוחמים. הקמת האנדרטה מילאה מקום של קבר.

 

"שנה ורבע אחרי שיהודה נפל, אבי נפל בשבי בלבנון באותו אזור. כל האזור היה עמוס משמעויות בשבילנו. אמא שלי חיכתה לשני בנים. אבי התגייס כמה חודשים אחרי שיהודה נהרג. הוא זוכר שאימא ארזה לו את התיק לפלמ"ח. תמיד אמרו במשפחה שנתרום כל מה שיש לנו למאבק הלאומי.

 

אחרי האירועים האלה אפילו קיבלנו מעטפה עם כסף, מעין פיצויים, ולא הסכימו במשפחה לקבל אותה, החזירו אותה למוסדות".

 

גילוי הקבר במצובה היה חשוב ביותר למשפחות הנופלים. שרידיהם האחרונים, כנראה, של יקיריהן, נתגלו, וביום השנה לאחר הגילוי, בשנת 2002, הגיעו המשפחות לקבר ושם אמר שמעון אלכסנדר קדיש יתום על אביו. אלכסנדר, פעיל ביחידת איתור נעדרים של צה"ל, נאבק למען העברת השרידים מהקבר במצובה לאנדרטה הרשמית ולאחר תהליך ארוך של שנתיים - הצליח. בשנת 2004 נערך טקס הקבורה הרביעי במספר של נופלי הפעולה. לאחר שנקברו שרידים בחיפה, במצובה, וביד הזיכרון שהוקמה, אוחדו לבסוף כל השרידים בקבר אחד.

 

שמעון אלכסנדר לא רואה בכך סוף דבר. הפצעים עבורו, ועבור משפחות הנופלים, נפתחים שוב ושוב, סביב החקירה של הפרשה והגילויים המרעישים והחשובים שהעלתה עבודתה של בן-חמו.

 

אבל הסרט, לדבריו, הוא "ציון דרך בהיסטוריה של כוח המגן העברי, ולא פחות חשוב מכך, מילוי מצוות והגדת לבניך. כל שנה מגיעים פחות ופחות אנשים לאזכרה הממלכתית. הסרט מחזיר את הנושא לתודעה ומעמיק את חותמם של הנופלים".

 

בן-חמו ממשיכה ומספרת על הסרט: "עשיתי את מרבית העבודה לבדי - קריינית, תחקירנית, עורכת, אחראית על הצלמים. זה סרט של בן אדם אחד והייתי צריכה לנווט בין כולם. כל זה לקח שנים. המניע שלי הוא מחשבה על האנשים הצעירים של היום. הבורות בפרשה הזאת חוגגת. לדור שלי יש קצת ידע על המדינה, על הקורבנות שנפלו במלחמת העצמאות, על זה שלא קמה מדינה כך סתם, אבל הדור השלישי אינו מכיר דבר וחצי דבר מכל אלה".

 

לאחר עבודה מאומצת של חמש שנים, הושלם החודש הסרט ועמו הושלמה עבודת הרכבת התמונה השלמה של מה שקרה ל-13 הנופלים מהפעולה. הסרט נקרא "קבר יש רק אחד". "המעגל שנוצר ב-16 ביוני 1946 לא ייסגר לעולם", אמר שמעון אלכסנדר בהקרנת הבכורה של הסרט. "היתמות אינה נגמרת לעולם, והפצעים נפתחים שוב ושוב. אבל הסרט הוא אבן דרך". "קבר, כמו אבא", אומר שמעון בסרט, "יש רק אחד".

 

ליל הגשרים

 

ליל הגשרים, המקיף שבמבצעי המאבק מאז החלה בפעולה תנועת המרי העברי, היה איתות חריף לממשל הבריטי שהיישוב המאורגן בארץ מוכן להיכנס למאבק רחב היקף יותר ממה ששיערו הבריטים. פעולת ליל הגשרים הכתה גלים בארץ ובעולם, ועל מידת הפגיעה בבריטים תעיד תגובתם, כשערכו ב-29 ביוני גל מעצרים שכונה "השבת השחורה".

 

עשרה גשרים פוצצו בהצלחה, אולם הפעולה בגשרי אכזיב השתבשה. נחל אכזיב זורם אל הים התיכון, דרומית לראש-הנקרה. שני גשרים, גשר מסילת ברזל וגשר כביש קישרו בין ארץ ישראל לבין לבנון. בקרבתם שכנו מחנות צבא בריטים, והם נשמרו על-ידי מחלקה של נוטרים ערבים.

 

משימת החבלה בשני הגשרים הוטלה על כוח מהגדוד הראשון שמנה 39 לוחמים, בפיקודו של נחמיה שיין, מפקד פלוגה א'. בפעולה השתתפו לוחמים ממחלקות הפלמ"ח ששכנו בקיבוצים עין-חרוד, גניגר וגבע. יונתן (ג'וני) דולינסקי (דותן), היה אחראי על הנסיגה. לכוח הצטרף יחיעם וייץ כמשקיף.

 

חודש לפני הפעולה נערכו סיורים מוקדמים, על ידי כחמישה לוחמים, אך רוב הכוח לא הוכן כהלכה לפעולה ולא ידע שישתתף בה בכלל.

 

ליל ה-16 ביוני היה ליל ירח מלא שהדאיג לא מעט את מפקדת הפלמ"ח. הפעולה תוכננה במקורה להתקיים בחודש מארס הגשום ובלילה ללא ירח מלא, אך נדחתה שוב ושוב מטעמים מדיניים. וכאשר הגיעה הפקודה, לא הייתה ברירה אלא לצאת לדרך.

 

לפיצוץ הגשרים הוקצו כ-500 ק"ג חומר נפץ, 300 ק"ג לגשר הכביש ושאר חומר הנפץ לגשר הרכבת. חומרי הנפץ התקבלו ממחצבות 'סולל בונה' ונארזו בתרמילים שמשקל כל אחד מהם הגיע ל-25 ק"ג.

 

שלוש שעות לפני המבצע נודע לבריטים על פעולת ענק העומדת להתבצע, אך הם לא ידעו כנגד אלו מטרות. הגילוי הזה אינו כתוב באף ספר היסטוריה. דב גביש מצא את הידיעה הזאת בארכיון בלונדון.

 

הכוח שיצא ממצובה הגיע 20 דקות לפני שעת השין. בזמן ההמתנה לשעת השין עברו באזור ערבים, ראו את המחלקה והלוחמים נתנו להם לעבור מבלי שעצרו אותם. אותם ערבים מיהרו אל כפרם והזעיקו את הנוטרים הערבים בסביבה. כשיצא הכוח ממקום מחבואו בואדי, נפתחה לעברם אש. מטח האש הראשון הרג את יחיעם וייץ, שני נפגע ברגלו יהודה גביש, ואחד הלוחמים פינה אותו אל מתחת לעמודי גשר הרכבת. כדור נותב פגע כנראה באחד המטענים, ו-300 ק"ג התפוצצו כשהלוחמים סביבם. כל מי שהסתתר מתחת לגשר נהרג. הכוח נסוג לעבר מצובה וחניתה, בפיקודו של יונתן דותן. 11 לוחמים פונו לחניתה והסתתרו בשתי מערות עד חלוף סכנת ההתגלות. אנשי חברה קדישא מחיפה יצאו עם בוקר ה-17 ביוני, לאחר שקיבלו את אישור הבריטים, לחפש את גופות הנופלים, ומצאו רק שרידי איברים, שאי אפשר היה לזהותם.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים