יצירה: שתי תערוכות

קרני עם-עד


חפש את הקו

 

גלעד קידר (אקס מעברות) הוא צייר מוכשר * עכשיו הוא צריך למצוא לעצמו קו מאפיין ומזוהה * דוח המבקר

 

גלריית "הקיבוץ" של אביב 2006 הפכה להיות מלנכולית, כאוטית, קודרת. על הניירות הגדולים והקטנים, הנעוצים בקירות ב"רשלנות" מכוונת, מצוירים ומשורבטים "נופים" נפשיים ואורגניים בשחור-לבן. גלעד קידר (לשעבר חבר מעברות), שבעבר הרחוק הציג ב"הקיבוץ" מתארי טבע ודיוקנים על קרקעית של פחיות צבע ועל רשתות בולמות זבובים, ועשה זאת בסקאלה משובבת-עין של צבע דשן - בחר, הפעם, להציג רישומים אקספרסיביים מהראש והבטן. הבטן (או הנפש ההומייה) מחצינה "עולם" שמבשר את סוף העולם ואת כליון האור על-ידי אפלה גדולה. הראש נותר מודע לעצמו ולתקדימים שכבר רשמו את כל זה לפניו: אביבה אורי, משה קופפרמן, יעקב דורצ'ין. העבודות הטובות יותר הן אלה בהן מרשה לעצמו קידר להיות אוורירי יותר, פחות "לחוץ" ואפל, על סף גילוי שפה משלו. נייר גדול כזה מקבל את פני הנכנסים לגלריה, ורק למענו כדאי היה כל המאמץ. במקרים אחרים, לדאבון הלב, "מצטט" קידר את אביבה אורי המנוחה בדרך שמסבה אי-נוחות למי שהכיר ואהב את ה"מקור". אותם "ארונות קבורה", אותו שרבוט שתי וערב וקו פתלתל שמגדיר ומפרק דימויים. החתימה המובלטת בשולי חלק מהרישומים מאזכרת את קופפרמן. ה"חיפוש" הקווי חסר המנוחה - את יעקב דורצ'ין.

 

"עכשיו אני יודע איך להמשיך", קרא גלעד קידר לתערוכה, ואולי כיוון לכך ש"אבות ההשפעה" יביאו בעקבותיהם גם את ה"המצאה" שכה דרושה לאמן הצעיר. קידר טען, בשיחה שקיים עם האוצר, יניב שפירא, כי מסורות ואבות אמנותיים צריכים להיתפס כמקור מפרה, אבל במקרה זה נדמה לי שמדובר במקור מסרס. בתערוכות מוקדמות יותר של קידר הוא צייר על דלתות, ציור מינימליסטי-לירי נוסח מיכאל גרוס, ובקטלוג קטן שהוציא לתערוכה אחרת מופיע רישום שאוצר בתוכו אינספור פריטים ודימויים בסגנון המובהק של מישל חדד, שפעל בשנות השבעים ומת באורח טראגי. מכל קו, כתם ונייר ניכר כי גלעד קידר הוא צייר מוכשר וחכם. לו רק ימצא לעצמו קו מאפיין ומזוהה, פחות "חקייני" ומושפע, הוא עשוי להפוך לאחד מהרשמים הצעירים הטובים והמעניינים בישראל.

 

נעילה: 5.5.06.

 

ממשיך ללכת בשדות

 

היתרונות והחסרונות ב"ציורים חדשים" של ידיד רובין מגבעת-חיים איחוד

 

ידיד רובין (גבעת-חיים איחוד) מזוהה מיידית בשל סגנונו המובהק. תערוכה רודפת תערוכה, תערוכת יחיד מקיפה מתוכננת ב-2007, ובכל פעם מדובר בשפע צבעוני ודינמי נוסח ואן גוך הנערץ, ובטרקטורים, עצי ברוש, שדות מאופק עד אופק ובתי קיבוץ סכמטיים. הציור שלו מרהיב, גם אם נאיבי בדימוייו המוגבלים (געגוע לקיבוץ הישן והטוב, לטבע מדושן העונג), ובכל פעם מתחשק להתכנס סביב הבדים הגדולים ולבכות מרוב אושר. אלא שהיתרון צופן בתוכו גם את החסרון. ידיד רובין אינו מחדש דבר, רק משכלל מעט את הידוע מראש, ולמי שבא לראות "ציורים חדשים" בגלריית שלוש בתל-אביב, זה אינו מספיק. הכשרון הענק מסתפק במחוות ידועות מראש, שלמען האמת מתחילות קצת לייגע. היכן דמויות האנוש? היכן העולם שמעבר לשדות? האם האמירה לא מיצתה את עצמה? "אני מצייר את נופי הקיבוץ, אך הם בעצם נופי הנפש", מעיד רובין בדף הגלריה על יציר כפיו. אוהדיו של ידיד (ואני בתוכם) ממתינים גם לנופי קיבוץ ונפש אחרים, יותר עדכניים ואינטימיים.

 

התערוכה ננעלה ב-15.4.06.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים