יצירה: שיר, קונצרט, 2 ספרי ביוגרפיה, תערוכה

אברי בני - גבעת-עוז, דוד עורי, יזהר בן נחום, שירה חיים, קרני עם-עד


תאריכים

אברי בני, גבעת-עוז

 

אזוב לבן

העלו המצבות

ומסביב

התחדש היער,

התחדשו הפרחים

ושוב עפו

הפרפרים פה.

רק קרן שמש נשברת

בענן של צער.

זאת לא יבין הזר

ידך הרכה, הטובה

מלטפת פני האבל

והזיכרון,

עד יומי

יומך - האחרון.

 

צליל תנועה

דוד עורי

 

קונצרט לקונטרבס ישראלי וקבוצת מחול * התזמורת הקאמרית הקיבוצית שוב מפתיעה

 

הקונצרט של התזמורת הקאמרית הקיבוצית בקמרון, הנקרא "מוזיקה על פני המים", נפתח במוזיקה היפה שכתב ג' פורה לנושא של פליאס ומליסנדה (אין לערבב עם האופרה בשם זה של דביוסי), שבוצעה יפה מאוד, בניצוחו של ירון גוטפריד. היצירה הבאה הייתה יוצאת דופן מכל הבחינות: אל הבמה הועלה קונטרבס, על-ידי הנגנית הראשית של הבסים, רינת אבישר, שעמדה לנגן בו יצירה ישראלית. הקהל, שבדרך כלל לא כל-כך אוהב יצירות מודרניות, מה-גם ישראליות, הסתקרן - כנראה בגלל הכלי הלא-רגיל לנגינת סולו, ובגלל הנגנית התמירה (גובהה כמעט כמו הכלי שלה) - וסקרנותו באה על שכרה בקפריצ'יו לקונטרבס ולתזמורת קאמרית, שכתב, למען רינת, חיים פרמונט. היצירה מעניינת, מגוונת, מצלצלת טוב, ובוצעה נהדר.

 

כעת נדחסה התזמורת לצד הבמה, ובצדה השני עמדה להופיע קבוצת המחול של נעה דר. אני אומנם בעד התנסויות, אך ערב לפני כן ראיתי בערוץ המוזיקה "מצו" את הפקת "טריסטן" של וגנר, בה כל הבמה הייתה בריכה אחת גדולה - ולכן די חששתי; אבל החששות התפוגגו כאשר התחילו לרקוד. הרקדן היחיד וארבעת הרקדניות ביצעו את הכוריאוגרפיה של נעה בקלילות, בדיוק ובחן. היצירה אינה מנסה להסביר את המוזיקה ולא לתאר אותה, אלא היא, פשוט, תנועה ומוזיקה! זוהי יצירת מחול מלאת המצאות ולא-מעט הומור. מאוד נהניתי. גם הקהל.

 

חיי חייקה

יזהר בן נחום

 

שני כרכי הביוגרפיה של חייקה גרוסמן הם מפעל ראוי לשבח * והם מקיפים את ילדותה, תפקידיה ההירואיים בתקופת השואה, ושפע פעולותיה הציבוריות בישראל ובקיבוץ

 

בזכות יוזמתו של מאיר אורקין, בן זוגה הבלתי-נלאה של חייקה גרוסמן, וחריצותה של הביוגרפית זיוה שלו, זכתה חייקה גרוסמן וזכינו כולנו בביוגרפיה יסודית, רחבת היקף וכתובה על-פי כללי המחקר האקדמי ("חייקה", כרך א' - פולין; כרך ב' - ישראל; הוצאת מורשת). עד היום לא זכתה לכך כמעט אף אחת מבין הדמויות הבולטות בהתנגדות היהודית בתקופת השואה.

 

"מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, פרי עטה של דינה פורת, היא מעשה מבורך, שעורר ציפייה להמשך. עתה באה זיוה שלו וזיכתה אותנו במפעל נוסף הראוי לשבח בתחום זה. המשותף לאבא ולחייקה היא פעילותם הרבה והמגוונת בנושאים החורגים מתחום השואה והנצחתה. כבר בהקדמה לספר עומדת המחברת על כך שחייקה הייתה היחידה מאותה חבורה של מנהיגי מרד ופרטיזנים שהגיעה לתפקידים פוליטיים בכירים, ולכן שמה מקושר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לא רק בהקשר לשואה.

 

כאמור, ספרי הזיכרונות שהותירו אחריהם מנהיגי המרד אינם תחליף לביוגרפיה בעלת אופי אקדמי-מחקרי. עם זאת, אין להתעלם מכך שקיומו של הספר "אנשי המחתרת", שכתבה חייקה עצמה, מפחית ממידת החידוש שיכול לתת לנו ספר חדש העוסק באותן עובדות. ואכן, למרות שלרשותה של המחברת עמד כתב-יד של אוטוביוגרפיה שחייקה החלה בכתיבתה, ובו מתוארות תקופות החסרות ב"אנשי המחתרת" - היה ספר זה המקור העיקרי שעליו הסתמכה זיוה שלו בכתיבת הכרך הראשון. החידוש עבור מי שקרא את "אנשי המחתרת" הוא, אם כן, תיאורן של התקופות ההן - ימי ילדותה ונעוריה של חייקה בביאליסטוק, תקופת "ריכוז וילנה" בטרם הכיבוש הנאצי ותקופת פעילותה בפולין מאז השחרור ועד עלייתה ארצה - אך, עם כל זאת, לבו של הכרך הראשון, חלקו המעניין והמשמעותי יותר, הוא התקופה שכבר תוארה בעבר ב"אנשי המחתרת", תקופת פעילותה של חייקה בגטו ביאליסטוק, ביער ותחת מסווה "ארי", תוך שהיא מנצלת את "המראה הגויי" שבו ניחנה.

 

הכרך השני, לעומת זאת, מתאר, בהרחבה ובפירוט, תקופה בחייה של חייקה שלא הועלתה על הכתב עד היום - פעילותה הציבורית והפוליטית במדינת ישראל ובקיבוץ. רבים עדיין זוכרים פרקים אלה בחייה מכלי ראשון, אך גם אלה ודאי ישמחו לקרוא אותם כשהם ערוכים ומסודרים לפרטיהם, ועל אחת כמה וכמה - הדורות הצעירים יותר, שלא הכירו את חייקה, זקוקים להם.

 

למרות שהביוגרפיה עוסקת גם בחייה הפרטיים של חייקה, אין זה רומן היסטורי ואין בכתיבתה של זיוה שלו איכויות ספרותיות. לכן ימצא בו עניין רק מי שהמתואר קרוב ללבו, אך דווקא משום שאין מדובר בספר "פופולארי", יש חשיבות רבה לשליחות שנטלה המחברת על עצמה. חייקה ודאי ראויה לכך.

 

להולה חוזר באנגלית

שירה חיים

 

"אפיזודה", ספרו של אלישע פורת (עין-החורש), מתאר את פרשת חייו, עבודתו ויצירתו של אריה להולה, "האיש בעל אלף הכשרונות" * עכשיו בתרגום לאנגלית

 

בימים אלה יצא לאור ספר חדש של אלישע פורת, באנגלית. זהו ספרו המתורגם השלישי - נובלה ביוגרפית, תרגום מהמקור העברי (על-ידי אלן סקס) של "אפיזודה", שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ-המאוחד בשנת 2001. הספר העברי זכה לאהדת המבקרים ולביקורת טובה, אך לא לאהדת קהל הקונים והקוראים. אפשר שאחת הסיבות היא כי זהו סיפור עצוב, מעין "קינת המהגר", על כישלונו של הבמאי המוכשר אריה להולה, מחלוצי הקולנוע הישראלי, לחיות בארץ, להתערות וליצור בה.

 

אריה להולה - ליאופולד פרידמן בשמו הסלובקי - היה אינטלקטואל יהודי סלובקי מבריק, "האיש בעל אלף הכשרונות", כפי שכונה לא-פעם. פרשת חייו, עבודתו ויצירתו הם נושא הנובלה "אפיזודה". שבע שנותיו בארץ, מעלייתו הבהולה בשנת 1949 ועד נטישתו הנחפזת בשנת 1956, לאחר מבצע סיני - היו דחוסות, מלאות ומתפקעות ממש מרוב עשייה תיאטרונית וקולנועית. הוא החל דרכו כבמאי בתיאטרוני החובבים בהתיישבות העובדת, נענה לקריאתו של יוסף "פפו" מילוא והעלה בקאמרי הצעיר את מחזהו "ארבע כנפות הארץ", וגם ביים סרטים קצרים עבור הסוכנות. לימים עשה שני סרטים גדולים: "עיר האוהלים", על החיים במעברות, ו"אבן על כל מיל", על פריצת המצור במלחמת העצמאות והמחיר האישי הנורא ששילמו גיבורי המצור. חרף חולשותיהם, הבטיחו שני הסרטים הללו לתמיד את מקומו כאחד מחלוצי הקולנוע הישראלי.

 

"קינת המהגר" רדפה את להולה בכל אשר עשה בארץ. הוא היה רדוף מתוכו ובעל נשמה "חלולה", מאז שילחו הנאצים ועוזריהם הסלובקים את אמו ואת אחיו בטרנספורט לאושוויץ. הקולנוע הישראלי היה פשוט קטן עליו, הוא הקדים את זמנו בעשייה הקולנועית כאן ושילם על כך את מלוא המחיר. ליאופולד אריה להולה נפטר בגיל חמישים, ממש על הסט של סרטו האחרון.

 

את הספרים ניתן לרכוש אצל אלישע פורת בעין-החורש.

 

קולאז' חיינו

קרני עם-עד

 

עדית בארי, בת איילת-השחר, מתגוררת כתושבת ברמת-דוד ומתעדת את השינוי בקיבוץ בעין אוהבת: "בתוך ההמולה של השינוי מצאו אנשים את האומץ להמשיך את דרכם על-פי חוקי המשחק החדשים" * "פרטים בהפרטה", מחווה לקיבוץ מתחדש בן 80, עכשיו התערוכה

 

בחדר האוכל של רמת-דוד יוצבו מחר (שישי, 31.3) ארבעה מעמדים המשמשים בימים כתיקונם לתלייה ולניקוי של שטיחים. על כל מעמד כזה ייתלו שתי עבודות קולאז', המתעדות את הענפים והחברים בקיבוץ שעברו ושרדו בכבוד את ההפרטה - בסך הכול שמונה עבודות, שהן מעין מחווה לקיבוץ, המציין שמונים שנה להיווסדו. "פרטים בהפרטה" - כך נקרא המיצב של עדית בארי (37), מעצבת גראפית בת קיבוץ איילת-השחר, המתגוררת כתושבת ברמת-דוד, יחד עם בעלה אביב (39), גם הוא בן איילת-השחר) ועם שתי בנותיהן הצעירות.

 

וכך מעידה בארי על יציר כפיה, שמברך על השינוי וההתחדשות בקיבוץ המשתנה: "מה שהיה בתוך השמיכה הישנה והחמה, אך לעתים חונקת, הולך ונעלם. במקומו צומחת דמותו של החבר כיישות עצמאית. ועם כל זאת, עדיין מתקיימים המקצבים הישנים, שגם להם מקום וגם בהם יש צורך. בתוך המולת השינוי מצאו אנשים את האומץ להמשיך את דרכם על-פי חוקי המשחק החדשים. כל פרט ופרט בתמונות מרכיב שלם חדש. שלם שיש המכנים אותו הפרטה".

 

דופק החיים עדיין פועם

 

קורות חיי עדית ואביב, שהכירו, התאהבו ונישאו באיילת-השחר, משיקים לתמורה שעברו בני משק רבים בדרך מהקיבוץ הישן למשתנה. אביב מבוגר מעדית בשנתיים, אבל משום שמדובר היה בקיבוץ גדול עם בנים רבים, לא נוצר ביניהם קשר כלשהו עד לאחר השחרור מהצבא ועבודתם המשותפת באחד מענפי המשק. הם נשארו להתגורר בקיבוץ האם שלהם - אביב במשך כחצי שנה ועדית לשמונה חודשים - ודווקא ביקשו להישאר במתכונת של "שנת חופש", שתאפשר להם ללמוד בחוץ ולהרגיש קיבוץ, אבל הוועדה המוסמכת לא אישרה את הפנייה. השניים נאלצו לעזוב לחיפה ולממן מכיסם את הלימודים. עדית למדה עיצוב גרפי, אביב למד גיאוגרפיה לתואר ראשון ותכנון ערים לתואר שני. שמונה שנים חיו בעיר ואת סופי השבוע עשו בחיק המשפחות, עד שביקשו לבדוק אפשרות לגדל את שתי הבנות ב"ריאות הירוקות" של הקיבוץ.

 

הם שבו לאיילת-השחר, הפעם כתושבים, אבל שמונה חודשים הספיקו עבורם כדי להבין שזה לא המקום בו ירצו לחיות. "רצינו לחיות ליד המשפחות שלנו, אבל יותר מדי דברים לא הסתדרו עם הקיבוץ. זה לא היה הקטע הפיזי, כמו הנפשי. הייתה לנו תחושה של ניכור".

 

ש: וברמת-דוד?

עדית בארי: "קשה לי להצביע על גורם אחד שגרם לנו להבין שמדובר במקום שבו נרצה להתגורר. משהו בחיוך הקורן, בפתיחות, בילדה שיורדת מהידיים ורצה לשחק כאילו תמיד הייתה כאן. אביב ואני אוהבים פשטות, קרבה לאדמה, שנינו לא חומרניים. טוב לנו להיות עצמאיים בתוך קהילה משתפת. גם המיקום של הקיבוץ הכריע. אביב עובד בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז הצפון בנצרת, שם הוא עוסק בעיקר בהרחבות של קיבוצים, והמרחק הקצר מקל על החיים".

 

לפני כשנתיים נולדה בתם הצעירה של בני הזוג, ועדית החליטה לגדל אותה בבית. את הבקרים הקדישה לשיטוטים ברחבי הקיבוץ, במהלכם יצרה קשר בלתי-אמצעי עם חברים ועם מקומות העבודה שלהם. כמעט מבלי משים החליטה ליצור ל"ביקורים" האלה תיעוד אמנותי. "אולי כי לא היה לי מטען קודם, ביקורתי, כלפי מקום עבודה מסוים או חברים שפגשתי - התחברתי לאנשים ולמקומות בדרך קלה בהרבה, שגם עזרה לי לצלם ולעבד אותם במחשב, ליצירת הקולאז'ים. סביר להניח שאמן מקומי היה מתאר 'עולם הולך ונעלם', גסיסה אטית של רמת-דוד, ואילו אני מצאתי המון חיוניות ואופטימיות דווקא במשלחי היד שעדיין קיימים ושחברים נאבקים לקיים אותם - אם כי במתכונת שונה, מופרטת. אני מציגה דופק חיים שעדיין פועם, המשכיות מעוררת כבוד".

 

ש: ובכל זאת, היום אותם חברים עושים זאת גם כדי להגדיל הכנסות מבחוץ, ולא רק למען הקהילה בתוכה הם חיים.

"אני לא מסכימה עם ההנחה הזו. הדברים שנעשים כאן הם לא מתוך תאוות התעשרות, אלא מתוך רצון לבצע עבודה טובה, לשמח אנשים. אני מציגה בתערוכה צילומים של שלוש תופרות - מתוך ארבע - אתן נוצר לי קשר מיוחד שהפך אותן למעין 'סבתות' שלנו. התיעוד נעשה אולי ביום אחד, אבל ימים רבים הקדשתי לשיחות עם החברות ולהתבוננות בעבודת התפירה, הרקמה, ההטלאה והתיקון שלהן. שרה, שפניה נראות במרכז העבודה, אמרה לי משהו יפה: 'אנחנו ארבע נשים, בגילאי 80-70, קמות כל בוקר בשמחה, הולכות לעבוד ברצון, עושות את העבודה על הצד הכי טוב שאפשר ולשביעות הרצון של כל מי שנזקק לתפירה ולתיקון'. יש מעט מאוד מקומות בהם משלמים לנשים מבוגרות כאלו על עבודתן, וזה נותן להן סיפוק גדול".

 

מאבק חי על המכבסה

 

עבודה נוספת מוקדשת לחבר אריק, שמתקן אופנועים וטוסטוסים במקצועיות ומסירות. החבר המבוגר, שעבר לפני שנתיים ניתוח להשתלת כליה, נחשב לעילוי בתחומו ומכל העמק מגיעים אליו ול"ידי הזהב" שלו. לעדית, שצילמה אותו עמל על "אמנות אחזקת האופנוע", אמר: "אני מבסוט ממה שאני עושה, מרוצה מהאופנוע כשהוא מסודר וטוב".

 

אחת העבודות מוקדשת למכבסה, עוד ענף שהולך ודועך בקיבוץ המתחדש. ברמת-דוד יש כובס וכובסת, שמלבד הכביסה לבית האבות המקומי, הם עובדים עבור גורמי חוץ בסביבה. הענף מופרט ועליהם לשלם לקיבוץ סכומים לא מבוטלים ולרכוש מכספם חומרי כביסה או מכונות. "הכובס אמר לי שמדובר בענף גוסס, מת, אבל אני ראיתי במאבק על קיום הענף הזה דבר מאוד חי, חיוני".

 

ש: ומדוע בחרת לצלם את עובד הנוי רק דרך כריתת עץ גדול ולא באמצעות צמיחה ופריחה?

"מעניין שגם דוד הנויניק אמר לי את זה, אבל לדעתי דווקא המאבק בעץ שמת זקוף, לטובת נטיעה חדשה במקומו, מבטאת אמירה אופטימית. הוא היה נטול צמרת, שורשיו כבר נגלו מהאדמה, כמו פיל לבן במרכז הקיבוץ. הצילום היה מאוד בעייתי, כל רגע חששתי שהעץ ייפול עליי או על הכורת".

 

ש: בצד ענפי השירות בחרת גם להנציח שלוש דירות משתפצות.

"נכון שכאן מדובר בחדירה לפרטי ולא לציבורי, בתיעוד יותר אינטימי של המציאות המשתנה, בביתו של החבר. עם זאת, צריך להבין ששלוש החברות, שאותן ליוויתי בבתיהן, לא פרצו את מסגרת הבית אלא חידשו אותו מבפנים. שתיים מהן עשו זאת מתקציב שהקצה להן הקיבוץ, ובלי התערבות כלשהי שאולי אפיינה שנים קודמות. רציתי להראות פן אסתטי, שינוי בגישה לבית הקיבוצי. נפגשתי אתן לשיחות ארוכות לפני הצילום ואחריו. אחת מהן חששה שזה יעורר קנאה, אבל כשראתה את התוצאה ה'קטועה', היא נרגעה".

 

ש: בצד המטבח, המזכירות והמספרה, שמוצגים גם הם כקולאז'ים שהפכו להומאז'ים - אין כאן תיעוד של ילדים וצעירים. מדוע?

"דווקא תיעדתי בית ילדים, וילדים שמגיעים לחדר האוכל אחרי הלימודים. הבלגן הזה נראה טוב, אבל הוא לא התאים לרוח הכללית. לא ביטא ערך מוסף, כמו שעשו שאר העבודות. אני לא מתיימרת להציג מציאות, אלא רק תחושות ורעיונות. לכאורה גם המספרה ברמת-דוד הייתה עשויה להיות מספרה בכל מקום אחר, אבל כאן - החברה, שהסתפרה אך לפני רגע, מטאטאה את הרצפה. זה ההבדל שמייחד 'עסק' קיבוצי ממקום דומה לו בעיר".

 

תערוכת "פרטים בהפרטה" תוצג החל ממחר (שישי, 31.3) ועד לתאריך 7.4. לאחר מכן מתכוונת עדית בארי לנייד אותה גם לקיבוצים אחרים, ואם תהיה דרישה כזו גם לתל-אביב. אולי תהיה זו תשובה ראויה לתערוכה "לינה משותפת", שהציבה מול הקיבוץ מראה קשה וביקורתית.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים