קצרות וקטנות - מלאכיות במחסום | מתנדבות "מחסום-ווטש" חוזרות בזוועה

קצרות וקטנות - מלאכיות במחסום

ארנון לפיד

 


מחסום

 

כשאני רואה חייל צעיר מתייחס לפלסטיני זקן כאילו הוא תת-אדם, אני לא יכולה שלא להתערב ולהעיר.

קצרות וקטנות שואל, מתנדבות "מחסום-ווטש" חוזרות בזוועה


אפילו טל ברגלס, עדה ותיקה לזוועה ההומניטארית שמתרחשת מדי יום במחסום חווארה, הרגישה "אגרוף בבטן" כשצפתה ב"חווארה בעין". בתערוכה, שעוזבת בסוף מארס את תל-אביב והחל מ-4 באפריל תוצג בבאר-שבע, 80 צילומים גדולים של מראות המחסום ההוא, וכמה סרטי וידיאו לא חינניים יותר, שצולמו בידי נשות מחסום-ווטש. "יצאתי מהתערוכה עם מועקה אדירה", היא אומרת. טל (35), בת קיבוץ צאלים, הצטרפה בסוף 2004 לארגון מחסום-ווטש, משום ש"יותר קל להיות אקטיביסטית ולעשות מעשה מאשר לשבת ולהתעצבן בבית". כשפרצה האינתיפאדה השנייה, התגוררה בירושלים ועבדה בהוסטל לנערים עזובים בשכונת גילה.

"כשהתחילו היריות על גילה, הייתה לי תחושה גדולה של פחד, ולא הצלחתי להבין איך זה, שעם כל מה שאנחנו מוכנים לתת להם, לפלסטינים, הם עושים לנו דבר כזה. זה לא הסתדר לי. ככל שחשבתי ולמדתי מה קורה, מעיתונים, מהטלוויזיה, הרגשתי אי נחת מהמדיניות של ישראל, ולא הסכמתי עם התגובות הקשות של צה"ל".

 

ב-2001 יצאה לטיול באוסטרליה, ומה שלקחה אתה מכאן, ומה שראתה בטלוויזיה שם, הוציא לה את החשק לחזור. "התמונות לא היו חדשות לי, אבל זה נראה אחרת כשאין לך על המסך הדוברים-מטעם והכתבים הצבאיים של הטלוויזיה הישראלית. התביישתי".

 

אם בכל זאת חזרה אחרי חצי שנה, היה זה כי "לצערי, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לחיות בארץ אחרת, בגלל כל הסיבות הידועות - המשפחה, השפה, התרבות. אבל החלטתי שאם אני חוזרת, אני חייבת לעשות משהו. למחות".

 

אחרי שחזרה והתמקמה ופתחה עם חברה משחקייה בשדה-ורבורג, התפנתה למחאה. היטב היא זוכרת את הלם הפעם הראשונה במחסום חווארה: "ראיתי שם תור עצום וצפוף, המון אנשים, נשים, זקנים, תינוקות, נדחקים ומחכים שעות לבדיקות. החיילים התייחסו אליהם בזלזול ובאדנות, וכל הזמן צעקו עליהם פקודות במילים הבודדות שידעו בערבית. יצאתי משם מזועזעת ממה שקרה לנו: מגיל צעיר שטפו לנו את המוח שהערבים נחותים מאתנו, ואז, כשהחבר'ה מגיעים לצבא, זה בא להם באופן טבעי להתייחס לעם אחר בהתנשאות ובאטימות".

 

ש: מהעם הזה, מהמחסומים האלה, יוצאים טרוריסטים.

טל ברגלס: "השאלה היא למה. זו שאלת הביצה והתרנגולת. צריך להבין: אנחנו לא נגד המחסומים והבדיקות לצורכי ביטחון, אבל המחסומים של צה"ל לא ממוקמים על הגבול אלא בעומק השטח שלהם, ופשוט מבתרים את הגדה. הם מונעים חופש תנועה - שמעוגן בחוק הבין-לאומי לגבי אוכלוסייה כבושה - בין ערים לפריפריה, בין כפר לכפר, בין בית לשדה ששייך לו. למה שאדם משכם לא יוכל ללכת באופן חופשי לסלפית? לא יאמן כמה מחסומים צריך לעבור אדם שרוצה להגיע משכם לרמאללה. זו התעללות לשמה. הענשה קולקטיבית. יש רבים שכבר ויתרו על היציאה מהבית. הם לא יכולים לעמוד בסבל הזה".

 

כ-400 חברות מונה ארגון מחסום-ווטש, שהוקם ב-2001. אם לא התרחבו שורותיו מיום היווסדו, זה משום שמספרן של הנשחקות, המתייאשות ופורשות ממנו, מקזז את מספר המצטרפות החדשות. מדי יום מתייצבות הפעילות, 5-2 במשמרת, ליד מחסומי צה"ל בגזרות השונות, צופות בנעשה, מתעדות בכתב (בקרוב גם יתחילו לצלם בווידיאו), כותבות דו"חות, וכשהאכזריות, הטיפשות וגסות הרוח בלתי נסבלים, הן מעיזות גם להתערב, מנסות להשפיע, לרכך, להקל. "לפעמים יורדת פתאום הנחתה של צה"ל: מעכשיו, כל מי שבגיל זה וזה לא מורשה במשך שבועיים לצאת לשכם. למה? מה ההסבר? כשאני רואה חייל צעיר מתייחס לפלסטיני זקן, שיכול להיות סבא שלו, כאילו הוא תת-אדם, אני לא יכולה שלא להתערב ולהעיר. לא מסוגלת להבליג על השפלה, וקשה לי שהמדינה שלי עושה בשמי דברים כל כך חמורים".

 

ש: איך מתייחסים אליכם החיילים במחסומים?

"זה תלוי איזה דעה כל אחד הביא מהבית. לא מזמן איישו את המחסום בחורי ישיבות, שהיו גסים במיוחד כלפי הפלסטינים ומאוד עוינים כלפינו, וגם סיפרו עלינו סיפורים איומים. יש גם אחרים, שיותר פתוחים להצעות שלנו, ומגלים רצון להקל. לפעמים, כשיש המון נשים, אימהות ותינוקות, אנחנו מציעות לפתוח 'תור הומניטארי'. יש שנענים, ויש שעושים דווקא. הרבה תלוי במפקד במקום. אבל בסך הכול, היחס אלינו הוא כאל מטרד".

 

ש: הציבור הישראלי מודע, לדעתך, למתרחש במחסומים?

"הציבור הישראלי קונה כל מה שהדוברים הרשמיים ומערכת הביטחון מוכרים לו. בשנה וחצי שאני בארגון, אני מגלה איך דובר צה"ל מדווח על דברים שאני ראיתי במו עיני, בצורה מסולפת ביודעין".

 

ש: יש ביניכן הרבה קיבוצניקיות?

"יש לא מעט עוזבות קיבוץ. הייתי מצפה ליותר קיבוצניקיות. אין לי טענות, הן חיות בבועה שלהם, כמו כל עם ישראל. אני זוכרת מימי בית-הספר את השמוצניקים, באיזה להט הם דיברו על הערכים שקודמים לנוחות, על הרוח לפני החומר, והיום אני כמעט לא פוגשת אותם במחסום".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים